בג"ץ 4776/02 יעקב קורקין נ. מדינת ישראל

עתירה לקיומו של דיון נוסף בהלכה שנקבעה בפסק-דינו של בית-המשפט העליון (השופטים א' מצא, א' פרוקצ'יה וא' א' לוי) בע"פ 4002/01 קורקין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

2.העותר, יעקב קורקין, הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשלוש עבירות של סחר בסם מסוכן (ובעבירה נוספת) ועונשו נגזר לעשרים שנות מאסר. העותר ערער על הרשעתו וערעורו נדחה (ע"פ 2801/95 קורקין נ'

מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 791). כן נדחתה בקשה לקיומו של דיון נוסף בהרשעה: דנ"פ 2374/98 קורקין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

3.לימים פנה העותר שוב לבית-המשפט המחוזי, ובזו הפעם טען כי העונש אשר הוטל עליו עונש הוא אשר חרג מגדר סמכותו של בית-המשפט. בית-המשפט המחוזי (מפי סגנית הנשיא, השופטת ש' סירוטה) דחה את הטענה, וערעורו של העותר נדחה בבית-המשפט העליון: ע"פ 4002/01 קורקין נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם). העתירה לדיון נוסף היא על דברים אשר אמר בית-המשפט העליון בפסק-הדין האחרון.

4.וזה פשר העתירה לדיון נוסף. העותר ביצע את עבירות הסם נושא הדיון בבלגיה, בהולנד ובקולומביה - מחוץ לתחום השיפוט של ישראל - ודין ישראל לשופטו הוחל עליו כהוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] ( פקודת הסמים ), המורה אותנו וזו לשונו:

עבירות חוץ

38.

(א) אזרח ישראלי או תושב ישראל העושה מחוץ לישראל מעשה שאילו נעשה בישראל היה עבירה לפי פקודה זו - רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל.

מכוחה של הוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים ראה בית-המשפט את העותר "כאילו עבר עבירה בישראל": כך שפָטוֹ וכך גזר את דינו. והנה, כנגד הוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים עומדות ומתייצבות הוראות תיקון 39 לחוק העונשין, תשל"ז1977- ( חוק העונשין ), ולטענת העותר יש בהן בהוראות אלו כדי להגביל את בית-המשפט בגזירת העונש. כיצד כך?

חוק העונשין לאחר תיקון 39 מבדיל בין "עבירת פנים" לבין "עבירת חוץ". בהתאם לסעיף 7 בו, "עבירת פנים" היא (בעיקרם של דברים) עבירה שנעברה כולה או מיקצתה בתוך שטח ישראל, ואילו "עבירת חוץ" היא עבירה שאינה עבירת פנים. ככלל, מפעיל בית-משפט בישראל סמכות שיפוט על עבירות פנים, אך יש יוצאים לכלל זה ומיקצתם של אלה מנויים בסעיפים 14, 15 ו16- לחוק העונשין לאחר תיקון 39. הוראות-חוק אלו מסמיכות בית-משפט בישראל לדון בעבירות חוץ: סעיף 14 - בעבירות נגד אזרח ישראלי או תושב ישראל; סעיף 15 - בעבירה שנעברה בידי אזרח ישראלי או תושב ישראל; וסעיף 16 - בעבירות נגד משפט העמים. ואולם, כל שלוש סמכויות אלו כופפות עצמן להוראת סעיף 14(ג) לחוק העונשין, ולפיה "לא יוטל בשל העבירה עונש חמור מזה שניתן היה להטיל לפי דיני המדינה בה נעברה העבירה". ומכאן טענת העותר: הוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים כופפת עצמה למיגבלה זו הקבועה בחוק העונשין - אם תרצו: תיקון 39 הגביל, מכללא, את סמכות בית-המשפט שלפי סעיף 38(א) לפקודת הסמים על דרך הגבלת העונש שניתן לגזור על מי שהורשע בדינו על-פי סעיף 38(א); ומתוך שעל-פי דין הולנד - המדינה בה נעברו העבירות - העונש המירבי שניתן להטיל על מי שהורשע בעבירות שבהן הורשע העותר הוא שתים עשרה שנים בלבד, ממילא חרג בית-המשפט מסמכותו בגוזרו עליו עשרים שנות מאסר.

5.בית-המשפט העליון, מפי השופט מצא, נדרש לטענה זו, אך ראה לדחותה. ובלשונו:

... לא מצאתי יסוד לקבל את טענת הסניגור, כי תיקון 39 ביטל, למעשה, את הוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים המסוכנים, בכך שהחיל את הסייג לענישה, הקבוע בסעיף 14(ג), גם על מעשי עבירה בסמים מסוכנים שבוצעו על-ידי אזרח ישראלי, או תושב ישראל, מחוץ לתחום השיפוט. סעיף 34כג לתיקון 39 קובע:

כלליות החלק המקדמי והחלק הכללי

34כג. באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה.

ככלל, הוראות תיקון 39 אמנם חלות גם על עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים. אך תחולה זו מסויגת על-ידי הוראתו של סעיף 38 לפקודה, הקובע דין מיוחד ל"עבירות חוץ" בסמים מסוכנים, ולעניין זה מהווה הסעיף "הוראה לסתור", כמשמעה בסעיף 34כג לתיקון 39. ... סעיף 38(א) מורה כי "אזרח ישראלי או תושב ישראל העושה מחוץ לישראל מעשה שאילו נעשה בישראל היה עבירה לפי פקודה זו - רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל". הוראה זו קובעת חזקה משפטית חלוטה, שלפיה עבירת סמים שבוצעה מחוץ לישראל, ושעל-פי הדין הכללי נתפסת כ"עבירת חוץ", הרי משבוצעה בידי אזרח ישראלי או תושב ישראל, דינה יהיה כ"עבירת פנים". דין זה מוסיף לעמוד בתוקפו גם לאחר תחילתו של תיקון 39. משקבעתי, כי סעיף 38 מהווה "הוראה לסתור", השוללת את תחולת הוראות תיקון 39, המגבילות את סמכות הענישה על עבירות חוץ, אינני נדרש להתמודד עם השאלה, אם די בהיותו "דין מיוחד" כדי לחסן אותו מפני ביטול - במשתמע ולא במפורש - על-ידי דין כללי מאוחר ממנו (ראו: א' ברק, פרשנות במשפט , כרך א', בעמ' 554-551; וכן: י' זילברשץ, "סמים מסוכנים: המשפט הבין-לאומי והמשפט הישראלי", מחקרי משפט יג 461, 482-478).

העותר מבקש לקיים דיון נוסף בדברים אלה, שלטענתו יש בהם גם חידוש הלכה גם קשיות הלכה, והכל לעניין היחס בין סעיף 38 לפקודת הסמים לבין תיקון 39 לחוק העונשין. ובלשונו:

הסוגיה שעלתה לדיון בערעור היא חדשנית וייחודית, טרם ניתן לה מענה בפסיקה קודמת אלא פסק הדין דנן הוא הראשון שמתמודד עם שאלת כפיפות סעיף 38 כלפי החלק הכללי של חוק העונשין לאחר תיקון 39.

פסק הדין שניתן מעבר לחדשנותו הוא אף "קשה" כלשון הוראות הדין בנוגע לדיון נוסף, שכן לכאורה הכפפת סעיף 14(ג) לסעיף 38 לפקודת הסמים נוגדת את כוונת מחוקק בתיקון 39 שהיתה ליצור דין שיורי לעניין העונש ביחס לעונש במדינה בה נעברה העבירה.

6.האמנם כך? הלכה שיש בה חידוש או קשיות - באשר היא - אינה מצדיקה דיון נוסף בה. כהוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, אין די בה בהלכה שתהא מחדשת (או בעלת חשיבות או קשה או הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון) כדי שייפסק כי יקויים דיון נוסף בה. כל תנאים אלה כולם תנאים מוקדמים הם - תנאים-בלעדיהם-אין - לקיומו של דיון נוסף. מצטרף אליהם תנאי נוסף והוא דעתו השקולה של השופט הדן בעתירה ולפיה ראויה היא ההלכה מטעם זה או אחר לדיון נוסף בה. אותו שופט הוא אני.

עיינתי בסוגיה אך לא מצאתי כי ראויה היא לדיון נוסף בה.

7.הילכת בית-המשפט העליון עולה בקנה אחד עם לשון החוק, עם תכלית החוק ועם הגיונם של דברים. הוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים קובעת כי אדם העובר עבירת סמים מחוץ לתחומי השיפוט של ישראל והוא אזרח ישראל או תושב ישראל, "רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל". המושג "רואים אותו" יוצר חזקה חלוטה - אם תרצו: פיקציה - ובהחלת הדין על ענייננו נאמר כי העבירה שעבר העותר "עבירת פנים" היא. ראו והשוו: דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי , פ"ד נ(3) 573, 621; דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ , פ"ד נו(1) 56, 97-96. ואם עבירת פנים היא, ממילא לא תתפוש בה בעבירה הוראת סעיף 14(ג) לחוק העונשין שעניינה הוא - כלשונה - בעבירת חוץ. כך קבע השופט מצא, ולא מצאתי כי ראויים הם דבריו לדיון נוסף בהם.

זאת ועוד: פירוש טענת העותר הוא, שהוראת סעיף 14(ג) לחוק העונשין (לאחר תיקון 39) ביטלה מכללא pro tanto

את הסמכות להטיל עשרים שנות מאסר על מי שהורשע על-פי הוראת סעיף 38(א); הוראת סעיף 14(ג) כמו עקרה את הסמכות לגזור עשרים שנות מאסר (כהוראת סעיף 19א לפקודת הסמים) ושתלה עצמה בתוככי סעיף 38(א) כסייג להטלת עונש. טענה זו אינה מקובלת עליי, ולו משום שלא מצאתי כי נתקיימו בענייננו התנאים המוקדמים הנדרשים להכרזה על דין להיותו דין שבוטל מכללא (ולו pro tanto ), קרא: כי "כלו כל הקיצים, וכל דרכי מחשבה - אף פיתולי מחשבה - לא יעמדו לנו ..." ליישב חוק קודם עם חוק מאוחר. ראו: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי , פ"ד מט(4) 221, 554. אוסיף לכל אלה דבר שהשופט מצא לא פסק בו, והוא, כי הוראת סעיף 38(א) בבחינת דין מיוחד היא לעומת הדוקטרינה הכללית שבהוראת סעיף 14(ג) לחוק העונשין; ובהיותה דין מיוחד, לא היה בדין הכללי - בתיתנו דעתנו לטעמים שהולידו את הדין המיוחד - כדי לפגוע בו. ראו והשוו: ע"פ 7230/96 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 513.

8.על כל אלה אוסיף ואזכיר את הוראת סעיף 9(ד) לחוק העונשין, ולפיה "מקום שדיני העונשין של ישראל עשויים לחול מכוח מספר דרכי תחולה, תהיה תחולתם על-פי התחולה הפחות מסוייגת". כהוראת סעיף 9(א) לחוק העונשין, חלה הוראת-חוק מיוחדת זו גם על עבירות חוץ, ובית-המשפט המחוזי ראה בהוראת-חוק זו "תשובה אולטימטיבית" לטענת העותר. כשאני לעצמי, אינני בטוח שאכן יש בה בהוראת סעיף 9(ד) תשובה נחרצת לענייננו - במובן מסויים יש בה בהוראת חוק זו, בחלותה על ענייננו, מעט מהגיון מעגלי - אך תשובה מחזקת יש-ויש בה.

9.הוספתי ועיינתי בטענותיו הנוספות של העותר אך לא מצאתי כי יש בהן כדי לשנות מן העיקר. ועל העיקר עמדנו למעלה. ואולם טיעון אחד נוסף אזכיר בכל-זאת. טוען העותר כי עניינו אינו בעייתי אך מבחינה משפטית אלא מבחינה מוסרית גם-כן. ובלשונו:

תוצאת פסק הדין היא הכפפתו של מי שהוא אמנם בעל אזרחות ישראלית אך גם מי שבחר לחיות את חייו בחו"ל, על מכלול הנורמות המשפטיות והחוקיות החלות באותו מקום, לדין הישראלי. זהו מצב בעייתי מבחינה משפטית אולם גם מוסרית שכן על-פי פסק הדין נוצרת בין המדינה והאזרח חתונה קתולית שהוא לא הסכים לה והוא אינו יכול להשתחרר ממנה, ואף אם ייקח האזרח את חפציו ויעבור לחיות במקום אחר, עדיין הוא ישא עימו, בעל כורחו, את הדין הפלילי הישראלי.

העותר מגייס אפוא את המוסר לעזר-לו, וטענתו היא כי שפיטתו בבית-משפט בישראל כפי שנשפט יוצרת "מצב בעייתי מבחינה ... מוסרית". על טענה זו אומַר, כי אמות-מידה של מוסר המקובלות עלי שונות, כמסתבר, מאמות-מידה של מוסר המקובלות על העותר. עוד אומַר, שדומני כי אין צורך בהעמקת-יתר כדי להבין כי טענה זו העושה את המוסר תשתית לה, טענה היא התלויה על בלימה. דרך אגב: הניסה העותר "להשתחרר" מאזרחות ישראל ולא עלתה בידו? האם אזרח ישראל הוא העותר "בעל-כורחו"? ואולי נוח היה לו לעותר לשמור על אזרחות ישראל ולו כדי שישראל תוכל לשמש לו מדינת-מיקלט בעת צרה? אתמהה.

10.אני מחליט לדחות את העתירה לקיומו של דיון נוסף.

היום, ה באב תשס"ב (14.7.2002).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

02047760. G02

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

רשם

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il

לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il