בג"ץ 482/11 יהושע מזרחי נ. סגן שר הבריאות

השופט ס' ג'ובראן :

עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותרים, כי נורה למשיב ליתן טעם מדוע לא יתקין תקנות בהתאם לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ) לפיהן יידרש הרופא להחתים בכתב את החולה כי נמסר לו כל המידע הרפואי בהתאם לסעיף 13 לחוק בטרם הוא ממליץ לו על נטילת תרופה. עוד מבקשים העותרים כי נורה למשיב ליתן טעם מדוע לא יגדיר בחוק את המונח תרופה ויאבחן בין הסוגים השונים של התרופות.

כפי שעולה מהעתירה, סעיף 13 לחוק קובע כי חלה על הרופא חובה לגלות למטופל את כל המידע הרפואי הדרוש בטרם הוא ממליץ לו על שימוש בתרופה מסוימת. סעיף 14 לחוק קובע לגבי טיפולים מסוימים המנויים בתוספת לחוק, כי הסכמת החולה לקבלם תינתן רק במסגרת מסמך בכתב ולא בעל פה. מתן תרופות, מכל סוג שהוא, אינו נכלל במסגרת אותם טיפולים.

לטענת העותרים, על המשיב להשתמש בסמכות הנתונה לו בחוק ולהוסיף את הטיפול התרופתי לאותם טיפולים המנויים בתוספת לחוק ואשר לגביהם נדרשת הסכמה בכתב וזאת, בין היתר, כיוון שלתרופות עשויות להיות תופעות לוואי קשות אף יותר מניתוחים והן מסוגלות לגרום גם למוות. עוד טוענים העותרים כי ישנה עמימות בקשר להגדרת המונח תרופה בחוק כיוון שהוא כולל גם תרופות אשר חלק ממרכיביהן הינם סמים מסוכנים או רעלים. לשם הדוגמה, מביאים העותרים את תרופת הריטלין, אשר ניתנת לילדים הסובלים מבעיות קשב וריכוז. לטענתם, מדובר בתרופה אשר יש בה מרכב שנכלל בפקודת הסמים המסוכנים ואשר עשויות להיות לה תופעות לוואי קשות. לפיכך, טוענים העותרים כי לא נעשה די על מנת לוודא כי ההורים מודעים לכל הסכנות הקימות בתרופה בטרם הם נותנים אותה לילדם. המצב הקיים, כך טוענים העותרים, פוגע בזכות החולים לכבוד מבלי לקיים את תנאיה של פסקת ההגבלה ולכן על המשיב להשתמש בסמכותו ולשנות את התוספת לחוק.

מנגד, טוען המשיב כי דין העתירה להדחות על הסף מחמת היותה כללית וכוללנית שכן היא אינה כוללת תיאורים של מקרים קונקרטיים בהם ההסבר שניתן על ידי רופא ביחס לטיפול תרופתי לא עמד בתנאים הקבועים בחוק. עוד טוען המשיב, כי אף לגופו של עניין דין העתירה להדחות שכן די במידע הנמסר למטופל בעל פה כדי לקיים את תכלית החוק ואין צורך במסמך בכתב.

לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המשיב, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות על הסף.

מטעמים השמורים עמם, לא ביססו העותרים את עתירתם על מקרים ספציפיים בהם לא קוימה הוראת סעיף 13 לחוק זכויות החולה בעת מתן טיפול תרופתי. טענתם העיקרית של העותרים, לפיה יש צורך במסמך מכתב על מנת לקיים את תכלית החוק, הינה טענה כוללנית אשר אינה נסמכת על תשתית עובדתית כלשהיא. מטעם זה יש לדחות את העתירה על הסף (השוו: בג"ץ 6972/07 עו"ד לקסר נ' שר האוצר (טרם פורסם, 22.3.2009); ראו גם: אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי 270 (כרך שני, 2008)).

נוסיף, מעבר לנדרש, כי אף לגופו של עניין לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב שלא להפעיל את סמכותו ולהוסיף את הטיפול התרופתי לטיפולים אשר מנויים בתוספת ומצריכים מסמך בכתב על מנת להוכיח קיומה של הסכמה מדעת. כפי שנטען בתגובת המשיב, המחוקק מנה באופן מפורש בחוק את אותם טיפולים הדורשים מסמך בכתב וזאת למרות שהיה מודע לכך שמתן טיפול תרופתי עשוי אף הוא לגרום לתופעות לוואי, לעתים קשות. ברי, כי אין חולק על חשיבותה של זכות החולה להיות מודע לכל הסיכונים הכרוכים בטיפול הרפואי אותו הוא אמור לקבל, אך נראה כי ההחלטה שלא להוסיף את הטיפול התרופתי, בוודאי שבאופן גורף, לרשימה המנויה בתוספת לחוק הינה החלטה סבירה אשר אין מקום להתערב בה. על מנת לקיים את תכלית החוק

ועל מנת שהחולה אכן יהיה מודע לכל המידע הרלבנטי המנוי בסעיף 13 לחוק, די, במקרים אשר אינם מנויים בתוספת, בסעיף 14(א) אשר קובע כי הסכמה מדעת יכול שתהיה גם בעל פה או בדרך של התנהגות. אין צורך לקבוע כי כל טיפול תרופתי ידרוש מסמך בכתב, דרישה אשר בהכרח תפגום ביעילותו של ההליך הרפואי. בדומה, אף עתירתם של העותרים כי נורה למשיב לפעול למען הגדרה מדויקת יותר של התרופות השונות בחוק, אינה מגלה עילה להתערבותנו שכן הליך מיון התכשירים הרפואיים, רישומם ומכירתם מוסדר באמצעות הוראות החוק שונות ולא נראה כי החלטת המשיב, כפי שהוצגה במכתב שנשלח לבא-כוח העותרים מיום 18.2.2010, לפיה אין מקום לשנות את הגדרת המונחים השונים בחוק הינה החלטה בלתי סבירה באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף.