בג"ץ 483/00 סמיר זיתון נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבש"פ 92757/99 (גב' השופט צ' הרטל) מיום 9.1.00, לפיה, הורה כב' השופט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו בת.פ.ח. 40432/99.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, החזקת כלים המשמשים להכנת סם מסוכן ואריזתו, והחזקת חצרים.

כתב האישום מגולל התרחשות, על פיה, בני דודיו של העורר שהו בביתו ביום 24.1.99 לצורך הכנת סם מסוכן מסוג הרואין במשקל כולל של 1344.9596 גרם, חלוקתו למנות ואריזתו למטרות סחר; כל זאת, על פי כתב האישום, בידיעת העורר ובהסכמתו.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 9.1.00 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

בהחלטתו, שטח שופט בית המשפט קמא את טענות הצדדים בפניו. השופט המלומד הביע תמיהה כיצד יתכן שהעורר לא ידע ולו דבר בגין האירועים שהתרחשו בביתו שלו. תמוהה עוד יותר הוא מצא את העובדה שהעורר "נעלם" מאז היום בו נערך החיפוש בביתו ועד שנתפס ביום 2.12.99. בנסיבות הנ"ל, ציין השופט, כי מתקשה הוא להאמין שמדובר באדם תמים אשר פלשו לביתו.

בנוסף, ציין שופט בית המשפט המחוזי כי טביעות האצבעות של העורר, שנתפסו על גבי הכלים להכנת הסם ושרידי הסם שנמצאו בהם, מצביעים על חלקו בעבירות המיוחסות לו, וציין כי בשלב זה לפחות, די באלו בכדי לגבש תשתית ראייתית לכאורית מספקת למעצרו של העורר.

נקבע כי בהתקיים תשתית ראייתית מספקת ניתן לקבוע כי קמה עילת מעצר נגד העורר עקב מסוכנותו.

מכאן הערר שבפני.

באי כוח הצדדים חזרו על טענותיהם גם בפני.

בא כוחו של העורר חזר על טענתו העיקרית לפיה, על אף שהדברים התרחשו בביתו של העורר, הרי שהדבר קרה ללא ידיעתו בזמן שנעדר מביתו. כמו כן, חזר הוא על הטענה כי אין ליחס משקל יתר לטביעות האצבעות שנמצאו על מטחנת הקפה שנמצאו בה שרידי הסם, שהרי חזקה כי על חפצים הנמצאים בביתו של אדם ימצאו טביעות אצבעותיו, ואין בכך כדי לקשור את העורר לעבירות המיוחסות לו.

באת כוח המשיבה הזכירה שוב את כמות הסם שנתפסה לעניין הטענה לאי ידיעתו של העורר. כמו כן הזכירה כי מטחנת הקפה שבה נמצאו שרידי הסם היתה עטופה בשקית ועל השקית נמצאו טביעות אצבעותיו של העורר.

שקלתי את טענותיהם של באי כוח הצדדים בפני ובאתי אל המסקנה כי דין הערר להדחות.

לאחר עיון בחומר הראיות ברור שקמה החזקה שבעובדה כי העורר הוא זה שהחזיק בדירתו את הסמים שנתפסו. מקומה של הטענה כי הסם שייך למישהו אחר הוא במסגרת המשפט בו תבורר אשמתו. כאן מדובר רק בשאלה אם הראיה יש בה כדי לבסס את אשמתו של העורר. בנסיבות העניין פועלת החזקה שבעובדה לחובת העורר, שכן כמות הסם שנתפסה אצלו היתה מחולקת למנות, ובכך נוצרה חזקה על פי דין שהסם הוחזק ברשותו שלא לצורך עצמי. יוצא מכך שכמות הסם יצרה חזקת מסוכנות.

חומרת העבירה הכרוכה בכמות הסם הקטלני שנתפסה אינה מאפשרת לשקול חלופת מעצר.

הערר נדחה.