בג"ץ 4837/12 64 פלונים נ. השר לביטחון פנים

השופט ע' פוגלמן :

1.

העותרים, לוחמי יחידת העילית של משמר הגבול ללוחמה בטרור (ימ"מ), זכאים לקבלת פנסיה תקציבית מהמדינה לאחר פרישתם מהשירות. עד לשנת 2003 היו העותרים זכאים ל"צבירה מוגדלת" של אחוזי פנסיה לגמלאות (3% מהמשכורת הקובעת לכל שנת שירות חלף צבירה "רגילה" של 2%). ביום 25.3.2003 החליטה ממשלת ישראל להעמיד את "שיעור הצבירה השנתי לפנסיה של כלל המשרתים במשטרת ישראל, שירות בתי הסוהר ובשירותי הבטחון (שב"כ ומוסד) על 2% החל מיום 1.7.03". זאת בהמשך למהלך כולל של מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת בשירות הציבורי, ומתוך מגמה להקטין את ההתחייבויות הקיימות לעובדים שההסדר הפנסיוני שלהם הוא במסגרת של פנסיה תקציבית. בהמשך לכך נחתמו סיכומים בין-משרדיים בין משרד האוצר לבין צה"ל, המשרד לביטחון פנים ומשטרת ישראל (הצמודה לתנאי השכר בצה"ל). בצד הורדת שיעור הצבירה ל-2%, ניתנו תוספות שכר ומענקים למפקדים לוחמים ולנגדים לוחמים במשטרה. בשנת 2009 נחתם סיכום בין-משרדי נוסף המסדיר תוספות שכר נוספות ללוחמי הימ"מ. סיכום משרדי עם שירות בטחון כללי (שב"כ) נחתם רק ביום 2.12.2008, ולפיו תוספות שכר שולמו בשב"כ רק מיום 1.4.2008. צבירת הפנסיה המוגדלת בשב"כ (כמו גם במוסד לתפקידים מיוחדים שעמו טרם נחתם סיכום), לא שונתה.

2.

העתירה שלפנינו, שהוגשה בחלוף כתשע שנים ממועד קבלתה של החלטת הממשלה האמורה, מכוונת לחוקיותה של החלטת הממשלה. לטענת העותרים

, ביטול "הצבירה המוגדלת" אף ביחס ללוחמים שהחלו שירותם קודם להחלטת הממשלה בלי קביעת "דור מעבר" אינה סבירה. העותרים מוסיפים וטוענים כי יישום ההחלטה אינו מידתי ופוגע בעקרון השוויון, בשל הפלייתם לרעה מול לוחמי השב"כ. הם מבקשים להורות כי יחזרו לצבור 3% פנסיה עבור כל שנת שירות כלוחמי ימ"מ.

המשיבים מצידם טוענים כי העתירה נגועה בשיהוי כבד, וכי אין יסוד להתערב בהחלטה תקציבית הכרוכה בשיקולים סבוכים של מדיניות כלכלית, מה גם ששינויה יגרור השלכות רוחב קשות, ושינוי בהתחייבויות אקטואריות ובהיבטים תקציביים רבים. עוד נטען כי השינוי במערך הזכויות מיטיב עם אוכלוסיות רבות. בנפרד מכך נטען כי אין יסוד לטענת ההפליה בשל השוני הארגוני, המהותי והתפקודי בין ימ"מ לשב"כ.

3.

לאחר ששמענו טיעונים מפי הצדדים, ביקשנו התייחסותם לשאלת קיומו של סעד חלופי. שני הצדדים הסכימו כי עומד לעותרים סעד חלופי בבית הדין האזורי לעבודה, הגם ששניהם סברו כי ישנה עדיפות לכך שתינתן הכרעה בבית משפט זה בגדר סמכותו המקבילה (מטעם זה המדינה אף לא העלתה טענה של סעד חלופי בכתבי הטענות שלה).

4.

לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, לא ראינו לחרוג גם במקרה זה מהכלל הנקוט בידנו שלפיו בית משפט זה לא ייזקק לעתירה במקום שבו עומד לעותר סעד חלופי בערכאה אחרת. אין מחלוקת כי בית הדין האזורי לעבודה מוסמך לדון בטענת העותרים בדבר זכאותם לשיעור פנסיה של 3% (ונזכיר כי תלוי ועומד לפניו הליך מקביל שעניינו דרישה דומה של חבלני המשטרה). אין צריך לומר כי בגדר ההליך יוכל בית הדין לברר, בתקיפה עקיפה, כל סוגיה נוספת הדרושה להכרעתו, לרבות כל הטענות מתחום המשפט המינהלי; שהרי כלל ידוע הוא כי בתי המשפט הם רבים, אך המשפט המינהלי הוא אחד. כל טענותיהם של העותרים, כמו גם אלו של המשיבים, שמורות להם והן יוכלו להתברר בהליך מתאים לפני בית הדין לעבודה.

5.

בשל קיומו של סעד חלופי, ומטעם זה בלבד, העתירה נמחקת על הסף, מבלי לחוות דעה לגופן של השאלות שהועלו להכרעה.

אין צו להוצאות.