בג"ץ 4859/99 מדינת ישראל נ. בית המשפט המחוזי בירושלים

המשנה לנשיא ש' לוין:

1.המדינה הגישה כתב אישום נגד המשיבים מס' 2-4. כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. ביום 5.1.98 החליט הנשיא, השופט ברק - בהסכמה - על העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 30.7.99 התקיים דיון לפני כב' נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט זיילר. הוא קבע שהמשפט יישמע על ידי השופט גינת שיכהן כשופט בית המשפט המחוזי בירושלים במשך שנה אחת מיום 1.9.98 ולאחר מכן יכהן כשופט בית המשפט המחוזי בחיפה. הנשיא זיילר העריך כי אפשר לסיים את שמיעת המשפט בירושלים בתקופת כהונתו של השופט גינת. הוא ציין שהמדינה מתנגדת לשמיעת המשפט בחיפה "אם תהיה "גלישה" של חודש חודשיים בשמיעתו מעבר ל- 15.7.99. הוא הורה שהמשפט ישמע שלושה ימים בשבוע החל מתחילת דצמבר, והוא סיים את החלטתו בתקווה שהמסגרת שנקבעה לשמיעת המשפט תאפשר את סיומו מבחינת הבאת הראיות עד לתום "שנת העבודה הבאה" (15.7.98). "היה ויהיה צורך בזמן קצר נוסף לסיום המשפט" - כך כתב הנשיא זיילר - "חוששני שלא יהיה מנוס משמיעת הראיות אז בבית המשפט המחוזי בחיפה - שם יכהן כב' השופט ג. גינת כשופט".

2.חרף המאמצים שהושקעו על ידי כל הנוגעים בדבר לא נסתיים בירור המשפט עד לסיום שנת העבודה 1999. לטענת המדינה נחוצים עוד כמה חדשים לסיום הבאת הראיות. במהלך חודש יוני הודע לתביעה על ידי כב' השופט גינת כי המשך המשפט ישמע בבנין בית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 22.6.99 הגישה המדינה בקשה לכב' השופט גינת להמשך הדיון בירושלים. היא הצביעה על הקשיים המרובים הארגוניים, המיחשוביים והלוגיסטיים הקשורים לתיק זה, וטענה כי ניהול הדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 34 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- (להלן - חוק בתי המשפט) ועם החלטת הנשיא ברק בדבר העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בירושלים. המשיבים מס' 2-4 השאירו את הענין לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. ביום 30.6.99 החליט השופט גינת לדחות את הבקשה. המדינה פנתה בענין זה גם לנשיא זיילר וביום 15.7.99 דחה אף הוא את בקשתה. הוא ציין, בין השאר, בהחלטתו שההנחה המשותפת של כל הנוגעים בדבר היתה שהמשפט יסתיים בתוך שנת העבודה 1999; כאשר נתברר שלא כך הדבר, מחייבים שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית לקיים את המשך המשפט בחיפה, שם ימשיך השופט גינת לדון בענין הנוכחי כשופט של בית המשפט המחוזי בירושלים שמושבו יהיה בחיפה, ובלבד שתינתן לכך הסכמת נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה.

3.בעתירה שלפנינו משיגה המדינה על החלטות הנשיא זילר וגינת ומבקשת שינתן לה צו על תנאי המורה שהמשפט ימשיך להתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים. להערכתה ימשך המשפט על פני מספר רב של ישיבות, כי הפרקליטות נערכה מבחינה מיחשובית ולוגיסטית לצורך המשפט, וכי העברת הדיון לחיפה תחייב נסיעה יום יומית של הצוות המטפל לחיפה בכל יום דיונים שיהיה חייב לטלטל עמו את חומר הראיות, משום שאין בחיפה מקום איחסון לחומר הראיות, ומשום שהצוות המטפל, המלווה את שמיעת הראיות אינו מתגורר באיזור חיפה. לפי טענת המדינה תיפגע יעילות הדיון עקב ההעברה ועקב הצורך להקטין את מספר ימי הישיבות בשבוע, ויגרמו למדינה הוצאות כספיות נכבדות, אירוח בבתי מלון, נסיעות והוצאות מיחשוב מיוחדות. עוד טוענת המדינה, כפי שטענה גם לפני כב' הנשיא זיילר כי העברת המשפט לחיפה אינה מתיישבת עם החלטת ההעברה של הנשיא ברק ועם האמור בסעיף 34 לחוק בתי המשפט.

4.סבורים אנו שאין קיימת עילה מספקת להתערבותנו בנשוא העתירה, כבר מהטעם שאין עניינה מסוג העניינים המצדיקים התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות של בתי משפט: בג"צ 583/87 פ"ד מא(4) 683, 702. לא זו אף זאת: אין ההחלטה נוגדת את החלטת ההעברה של הנשיא ברק. הואיל והשופט גינת ימשיך לכהן בחיפה, לענין התיק שלפניו, כשופט של בית המשפט המחוזי בירושלים; וכמו שציין הנשיא זיילר תידרש לכך הסכמת נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה כאמור בסעיף 34(ב) לחוק בתי המשפט. אין אנו מתעלמים מהקשיים הרבים העשויים להיגרם לפרקליטות כתוצאה מהמשך הדיון בחיפה, אם כי התיאור המופיע בעתירה נראה לנו, לכאורה, מוגזם. אך לענין זה פנים לכאן ולכאן, ואין אנו יכולים לקבוע כי ההחלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי בירושלים מגלות " תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור" כאמור בבג"צ 583/87 הנ"ל בעמ' 702.

עם זאת אין בפסק דיננו כדי למנוע בעד השופט גינת, אם יחליט כך, להמשיך ולקיים לפחות חלק מהישיבות בבנין בית המשפט המחוזי בירושלים, אם הדבר ניתן, אך הדבר מסור לשיקול דעתו.

אין אנו סבורים שהמדינה הצביעה על קיומה של עילה מספקת להתערבותנו ולפיכך אנו דוחים את העתירה.