בג"ץ 4861/00 יאסר אבו חלף נ. שר הפנים

בפניי בקשה להשתת הוצאות על המשיב 1 בעתירה שבכותרת.

1.הבקשה מופנית כלפי המשיב 1 בלבד, הוא משרד הפנים. העתירה הוגשה ביום 6.7.00. בפן הנוגע לעניין שבפניי, עניינה של העתירה היה בדרישה כי המשיב 1 יכיר בעותר 1 כבעל רשיון לישיבת קבע במדינת ישראל.

מתברר, כי ביום 27.1.99 הודע לאביו של העותר, אשר היה קטין בעת הגשת העתירה, על החלטת משרד הפנים בדבר פקיעת רשיונו של העותר 1, ביחד עם בני משפחה נוספים שלו, לישיבת קבע במדינת ישראל. על החלטה זו הוגשו עררים בסמוך לאותו מועד, בעררים הובלטה העובדה אשר אינה שנויה במחלוקת, כי העותר 1 חולה במחלת הסרטן, וכי במצב זה קיימת דחיפות במתן ההחלטה בעניין. בהמשך לכך, הוגשו ביום 12.5.99 מסמכים נוספים בדבר מרכז חיי המשפחה. משלא הביא הדבר למתן החלטה בעניין, נעשתה פנייה, ביוני 1999, ל"קדם בג"צ" בפרקליטות המדינה. ברם, עד להגשת העתירה, יותר משנה אחרי כן, טרם התקבלה החלטה במשרד הפנים בעניין נשוא העתירה, חרף הליכים שונים מול פרקליטות המדינה ומול משרד הפנים

מתגובת המשיב 1 לעתירה, עולה כי ביום 16.7.00, עשרה ימים לאחר הגשת העתירה, הכיר משרד הפנים בעותר 1 כמי שרכש רשיון לישיבת קבע בישראל.

2.המשיב 1 טוען בתגובתו לבקשה שבפניי, כי ההחלטה בינואר 1999 בדבר גריעת העותר 1 ומשפחתו ממרשם האוכלוסין נבעה מממצאיה של חקירת המוסד לביטוח לאומי, לפיהם מרכז חייו של העותר 1 ומשפחתו אינו בירושלים. כן נטען, כי היה צורך בחקירה נוספת של המוסד לביטוח לאומי, על מנת לקבוע ממצאים חדשים ביחס למרכז חייו של העותר 1 ומשפחתו. חקירה כאמור בוצעה ביום 11.7.00, מיד לאחר הגשת העתירה, ובעקבותיה אמנם הכיר המשיב 1 במעמדו של העותר כתושב ביום 16.7.00.

בתיאור זה אין כדי לסייע ביד המשיב 1. מן החומר שבפניי עולה תמונה, לפיה באי כוח העותר חזרו ופנו אל המשיב 1, ואל פרקליטות המדינה, בערר בדבר החלטת המשיב 1 בדבר שלילת תושבותו של העותר 1, ובהליך המכונה "קדם בג"צ" בעניין זה. נציגיו של העותר 1 לא נענו. לא נתקבלה כל תשובה לפניותיהם, לרבות תשובה אשר תוכנה כתוכן תגובת המשיב 1 שבפניי – היינו, תגובה המפנה לצורך בחקירת המוסד לביטוח לאומי. אכן, לא ניתן לעותר 1 כל הסבר על השתהות ההחלטה בעניינו, ובפועל השתהות זו נמשכה כשנה וחצי, עד להגשת העתירה.

במצב זה, הייתה העתירה, בעת הגשתה, מוצדקת לגמרי. בנסיבות העניין אף ברור, כי העתירה היא שהביאה למתן הסעד המבוקש. עובר להגשת העתירה, העותרים מיצו את סעדיהם. אף אם היה על העותרים לפנות לבית המשפט במועד מוקדם משעשו, ובמיוחד נוכח מצבו הבריאותי של העותר 1, הרי שלא ניתן לראות בכך שיהוי אשר גרם לשינוי מצב לרעה כלשהו מצד המשיבים, ואשר בנסיבות העניין חותר תחת הבקשה להוצאות.

3.המשיב 1 טוען, כי אין מקום לחיובו בהוצאות, הואיל והעתירה הייתה נגועה בפגם של אי נקיון כפיים. ביטויו של פגם נטען זה בכך שלא גולה בעתירה דבר קיומה של החלטה של בית הדין לעבודה מיום 7.1.99, אשר דחתה את בקשת אביו של העותר 1 למתן סעד זמני בגדרי תביעה שהגיש, ובה תבע כי ייקבע כי הוא זכאי, כתושב המדינה, לכיסוי הוצאות הבריאות שלו לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ה-1995. בהחלטה האמורה, נקבע כי בא כוח המבקש אינו חולק על כך שהמבקש שם, ובני משפחתו, מתגוררים שנים ארוכות במחנה הפליטים קלנדיה, שמחוץ לתחום ירושלים, וכי במצב זה אין תשתית ראייתית מספקת בדבר תושבותו, כי אם ההיפך מכך. עוד נטען, כי העתירה נגועה באי ניקיון כפיים בכך שלא גולה בה דבר מגוריהם של העותר 1 ומשפחתו במחנה הפליטים קלנדיה, משך שנים רבות, והקשר שבין עובדה זו לבין שלילת תושבותו של עותר 1.

טענה זו של חוסר ניקיון כפיים דינה דחייה. אמנם, החלטת בית הדין לעבודה לא צורפה לעתירה. עם זאת, בסעיף 6 לעתירה צויין במפורש דבר ההחלטה האמורה, לרבות הודאת בא כוח העותר 1 על מקום מגורי המשפחה, ולרבות תוצאת ההחלטה, של דחיית הבקשה לסעד זמני. אף כי לא נאמר בסעיף 6 האמור דבר לעניין פרק הזמן של מגורי המשפחה בקלנדיה (על פי החלטת בית הדין, שנים רבות), נראה לי כי במצב האמור נעשה גילוי של עיקרי העובדות המהותיות לעניין, לרבות העובדות הנוגעות לתושבותו של העותר 1 בתחומי המדינה.

עוד אוסיף, כי מן העתירה ונספחיה עולה בבירור, כי במשך תקופה של שנים רבות התגוררה משפחת העותר 1 בקלנדיה (סעיף 2 לעתירה). אף עולה בבירור, כי טענתם הייתה, בפניי גורמים שונים, כי חרף מגוריהם בקלנדיה, היה מרכז חייהם, גם בתקופה האמורה, בירושלים. כך, למשל, בנספח ע/5 לעתירה, הוא הערר שהוגש למשרד הפנים ביום 28.1.99, נאמר מפורשות כי בראשית שנות השמונים עקרה משפחת העותר 1 למחנה קלנדיה. תמונה דומה עולה גם מן המסמך ע/6. כן עולה מן העתירה ונספחיה, כי בחודש ינואר 1999 שבו העותר 1 ומשפחתו להתגורר בירושלים. לא יכול להיות גם ספק מקריאת העתירה ונספחיה, כי הסיבה לשלילת מעמדו של העותר 1 כתושב בינואר 1999 היתה מגורי המשפחה בקלנדיה בין השנים 1980 – 1999. במצב זה, אני סבור כי לא עולה מן העתירה, ונספחיה, כל מצג מטעה בדבר העובדות הרלוונטיות, הנוגעות למקום מגורי המשפחה מאז שנות השמונים ועד למועד הגשת העתירה. משכך, דין הטענה לפיה יש לשלול את זכותם של העותרים להוצאות, בגין חוסר נקיון כפיים, להידחות.

4.לפיכך, הגעתי למסקנה כי העתירה עומדת באמות המידה הקבועות בדין לשם חיוב המשיבים בהוצאות (ראו בג"צ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217). אוסיף, כי לא ראיתי בפרק הזמן של כשנה, אשר חלף בין החלטת כב' השופטת שטרסברג-כהן מיום 10.10.00, בה התבקשו העותרים להודיע על מחיקת עתירתם, ועד לבקשת העותרים למחיקת העתירה ולפסיקת ההוצאות, משום עילה לשלול את זכותם של העותרים להוצאות. איני סבור כי ניתן להסיק מפרק זמן זה ויתור של העותרים על זכותם לתשלום הוצאותיהם. אין גם כל טענה, כי למשיב נגרם נזק כלשהו בשל השתהות זו. במצב זה, ונוכח העובדה, שבנסיבות העניין נגרמו ההוצאות שבהגשת העתירה בשל מחדלי בעל הדין שכנגד, איני רואה אף בעניין זה משום נימוק לשלילת זכותם של העותרים להוצאות בהליך זה.

5.אשר לסכום ההוצאות. בשים לב למכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובהם פרק הזמן שארך הטיפול בעניינו של העותר 1; העדר מענה מאת המשיבים, בלא שניתן לכך כל הסבר, ובמשך פרק זמן ניכר; ומצבו הבריאותי הקשה של העותר 1, אשר חידד את הצורך בטיפול מהיר בבקשתו, ישא המשיב 1 בהוצאות העותרים בעתירה בסך של 12,000 ₪. לסכום זה יצורף מע"מ כחוק, והוא ישא הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.