בג"ץ 4868/03 מור מזל חג'בי נ. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב

השופטת ד' ביניש :

העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב ) נישאו במועד שלאחר 1.1.74 ולהם שלושה ילדים בגירים. כיום בני-הזוג הינם גרושים. בשנת 2000, טרם גירושיהם, הסכימו בני-הזוג בהסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין בפני בית-המשפט לענייני משפחה, כי בית-הדין הרבני יכריע במחלוקות שביניהם בעניין הזכויות בדירת המגורים הרשומה על-שם המשיב בלבד.

העתירה המקורית הופנתה כנגד פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי שפסק כי דירת בני הזוג תיוותר למשיב, וכנגד סירובו של בית הדין הרבני הגדול להידרש לערעור. התיק הוחזר על ידינו, בהסכמת הצדדים, לבית הדין הרבני הגדול. בפסק דינו מיום 30.3.05 אישר בית הדין הרבני הגדול את תוצאת פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי ולפיו דירת המגורים תיוותר בבעלותו הבלעדית של המשיב, אף כי לא מטעמיו של בית הדין הרבני האזורי. בית-הדין הרבני הגדול ביסס את פסק-דינו על ממצאים עובדתיים שנקבעו בהתבסס על יסוד מסמכים שהוגשו לבית-הדין על שתי ערכאותיו. על-פי החומר שהיה בפניו קבע בית הדין שדירת המריבה נמסרה במתנה למשיב מאת אביו במסגרת עסקת קומבינציה שערך עם אחרים. בהתחשב בממצאים אלה, ונוכח הוראת-סעיף 5(1) לחוק יחסי ממון, תשל"ג- 1973 (להלן: חוק יחסי ממון או החוק ), פסק בית-הדין הרבני הגדול כי שוויה של הדירה לא יאוזן בין העותרת למשיב, וכי הדירה תיוותר בבעלותו הבלעדית של המשיב. יצוין עוד כי ביום 26.11.03 ניתן צו על תנאי כמבוקש בעתירה, אלא שהצו ניתן בגין העתירה המקורית, כאשר בית הדין האזורי לא קבע כי מחיל הוא את חוק יחסי ממון על עניינם של בני הזוג. עתה, קיבל בית הדין הרבני הגדול את הקביעה שהחוק חל, אך על פי עובדות המקרה, הכריע את הדין נגד העותרת במסגרת החוק.

לאחר ששקלנו בדבר, באנו למסקנה כי דין הצו על תנאי להתבטל. הלכה ידועה היא כי בית-משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי-הדין הדתיים, והתערבותו מוגבלת למקרים בהם מתגלה בהחלטתם פגם ממשי, כגון: חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המחייבות את בית-הדין הדתי או מקרים חריגים אחרים המחייבים סעד מן הצדק. עילות אלה אינן מתקיימות במקרה דנן.

בית-הדין הרבני הגדול ביסס את הכרעתו על ממצאים עובדתיים שאין בידנו להתערב בהם. על-פי ממצאים אלה, ניתנה הדירה במתנה למשיב מאת אביו בשנת 1976. בהתאם להוראת סעיף 5(1) לחוק יחסי ממון החל על הצדדים שלפנינו, נכס שהתקבל במתנה בתקופת הנישואין לא ייכלל בגדר איזון המשאבים עם פקיעת הנישואין. אמנם, לבית-המשפט או לבית-הדין הדן בעניין נתון שיקול-דעת על-פי סעיף 8 לחוק, לסטות מהסדר איזון המשאבים בהתקיים "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת"; עם זאת, הוראת-סעיף 8 הנ"ל מגבילה את סמכויותיו המיוחדות של בית-המשפט או בית-הדין לאלה המפורטות בסעיפים-קטנים (1) עד (4). על-פני הדברים, האמור בסעיפי-חוק אלה אינו רלוונטי לנסיבות העניין שלפנינו.

אשר לשאלת תחולתה של חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, הרי שאלה זו נדונה בהרחבה בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי; קנובלר נ' קנובלר , פ"ד מט(3) 529. באותה פרשה, נדחתה ברוב דעות האפשרות להחיל את חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים. יצוין כי עמדת המיעוט של הנשיא שמגר והשופטת דורנר באותה פרשה בעניין תחולתה של חזקת השיתוף במקביל לחוק יחסי ממון, נקבעה בהתייחס לבני-זוג שנישואיהם טרם פקעו; ספק אם עמדה זו תקפה בנוגע לבני-זוג גרושים כבמקרה שלפנינו (ראו בעניין זה: דברי השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי , פ"ד נו(6) 175, פיסקה 8).

עוד יצוין כי בפרשת קנובלר ויעקובי הובעה הדעה לפיה יש להחיל את הדין הכללי לצד הוראותיו של חוק יחסי ממון. עם זאת, בנסיבות העניין שלפנינו אף בגישה זו אין כדי להועיל לעותרת. זאת מאחר ולא הובאו בפני בית-הדין ובפנינו הוכחות מספיקות - מעבר לחיי הנישואין עצמם וגידול הילדים המשותפים - מהן ניתן להסיק הקניית זכויות לעותרת בדירת המגורים מכוח הדין הכללי. זאת ועוד; מן הממצאים שנקבעו על-ידי בית-הדין הרבני עולה כי חייהם של בני-הזוג היו מלווים מתחילתם בסכסוכים ובמריבות, וכי הצדדים חיו בנפרד באותה דירה כבר משנת 1993. בנסיבות אלה, לא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית מספקת על-מנת להסיק הקניית זכויות בדירה מכוח דין כללי כלשהוא (ראו והשוו: רע"א 8672/00 אבו רומי הנ"ל). נוכח מכלול הטעמים האמורים המובאים בעיקרם בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול, דין הצו-על-תנאי להתבטל ודין העתירה להידחות.

בסיום דברינו רואים אנו להעיר כי בהתאם להסכמת הצדדים שאושרה על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה וקיבלה תוקף של פסק-דין, דירת המריבה הושכרה למרבה במחיר עוד בשנת 2000 ודמי השכירות היו אמורים להתחלק מאז בין הצדדים בחלקים שווים. נוכח ההסכם האמור בין הצדדים ובהתחשב בכך שהעותרת חיה בדירה במשך למעלה מ- 22 שנים וגידלה בה את שלושת ילדיהם של בני-הזוג שהם כיום בגירים, איננו רואים בנסיבות העניין - ואף לא התבקשנו על-ידי המשיב - לשנות מן ההסדר האמור. לפיכך שכר הדירה, שאמור היה להיות מועבר לעותרת מאז אותו הסדר ועד למתן פסק דיננו נועד לה, ואף בעניין זה איננו רואים להתערב.

אשר על כן, העתירה נדחית.