בג"ץ 4885/05 עודד צוטרין נ. היועץ המשפטי לממשלה

לפני בקשה לפסיקת הוצאות בעתירה שבכותרת.

1.עניינה של העתירה היא בקשת העותר להמיר את עילת גניזת תיק פ.א. 1193/01 (תחנת אילת) מעילת "חוסר ראיות" ל"העדר אשמה". העתירה נמחקה ביום 19.12.05 לאחר שניתן לעותר הסעד המבוקש. במסגרת העתירה נטען כי עקב רישום פלילי שגוי נמנעה מהעותר הזכות ליהנות ממענק עבודה מועדפת המוענק לחיילים משוחררים. על פי הנטען, מאמציו של העותר לפתור את הבעיה בדרך אחרת לא צלחו, ועל כן הוא נאלץ להגיש את העתירה על כל ההוצאות הנלוות לכך.

2.העובדות הנדרשות לענייננו הן כדלקמן. ביום 17.11.04 פנה ב"כ העותר למפקד תחנת אילת בבקשה לשנות את עילת הגניזה מ"חוסר ראיות" ל"העדר אשמה". בקשה זו נדחתה ביום 18.11.04. על החלטה זו הגיש ב"כ העותר ערר ביום 1.12.04 . ביום 23.5.05 , סמוך לשישה חודשים לאחר שהוגש הערר, הגיש העותר את העתירה שבכותרת. בחודש יולי נמסרה לב"כ העותר תשובה על פה כי הוחלט לקבל את הערר. ביום 14.9.05 הודע לו על כך בכתב. כאמור, ביום 19.12.05 נמחקה העתירה.

3.המשיבים מתנגדים לבקשה לפסיקת הוצאות. לטענתם, משך הטיפול בעניינו של העותר לא חרג מהסביר, העתירה הוגשה בטרם מיצה העותר את סעדיו וכן אין קשר סיבתי בין החלטת המשיבים לשנות את עילת גניזת התיק להגשת העתירה. המשיבים מבהירים כי המחוקק לא קצב את זמן הטיפול בנוגע לערר מהסוג הנדון, אולם הם מציינים כי לפי סעיף 65א לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב] (להלן: סעיף 65א לחוק) המועד לטיפול בעררים הוא 6 חודשים, וניתן להאריך מועד זה גם לתקופה ארוכה מכך. לפי הנטען, ככלל, אורך הטיפול מספר חודשים כאשר חלק מהזמן מטופל הערר על ידי הגוף שסגר את התיק ובהמשך מטופל התיק בפרקליטות המדינה. לטענת המשיבים העתירה הוגשה בסמוך לשישה חודשים לאחר שהוגש ערר תוך כדי שהעותר עמד בקשר עם מזכירות תחום העררים ונמסר לו כי נתגלעו קשיים במציאת תיק החקירה וכי נעשים מאמצים לאתרו, וכי עם איתור התיק הוא יטופל מהר ככול הניתן. לטענת המשיבים, עם קבלת תיק החקירה ביחד עם חוות דעת המשטרה בפרקליטות המדינה, טופל הערר בסוף חודש יוני. כאמור, בחודש יולי הודע לו על כך על פה ובהמשך במכתב. בנסיבות אלו טוענים המשיבים כי משך הטיפול בעניינו של העותר היה סביר, וכי העתירה הוגשה טרם מיצה העותר את הסעדים שעמדו לרשותו וטרם המתין לתשובה רשמית של פרקליטות המדינה על גורלו של תיק החקירה. עוד נטען כי כאשר אותר התיק, הוא טופל באופן מיידי וההחלטה בעניין התקבלה באופן ענייני לאחר עיון בתיק החקירה וללא קשר להגשת העתירה.

בתשובה לתגובת המשיבה, טען ב"כ העותר כי המשיבים הסכימו לכך שיש לעותר הוצאות בגין הגשת העתירה, ואף הועברה טיוטת בקשה לפסיקת הוצאות מטעם שני הצדדים. על פי הנטען, הצדדים הגיעו לבסוף להסדר לפיו העותר יגיש בקשה למחיקת העתירה בכפוף לבקשה להוצאות, אולם המשיבים לא עדכנו את העותר כי הם חזרו בהם מכוונתם להסכים לכך שיש מקום לחייבם בהוצאות. כמו כן, לטענת ב"כ העותר, הרישום הפלילי נמחק כתוצאה ישירה של הגשת ההליך. עוד טוען ב"כ העותר כי הטיפול בעניינו של העותר נמשך זמן בלתי סביר במיוחד בשים לכך שהרישום המוטעה גרם לעותר לאבד את זכויותיו כחייל משוחרר אשר מוענקות רק במשך חצי שנה מעת שחרורו משירות חובה. נוכח טענותיו אלה, מבקש ב"כ העותר שהמשיבים יחויבו בהוצאות לדוגמא.

בהודעה משלימה שהוגשה מטעם המשיבים מוכחשות טענות ב"כ העותר לפיהן הם הסכימו, בכתב ובעל פה, כי העותר זכאי לתשלום הוצאות העתירה. כמו כן, מחו המשיבים נגד האופן הבוטה בו ניסח ב"כ העותר את טענותיו.

4.לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. אכן, הדין אינו קוצב את משך זמן הטיפול בערר אשר אינו נופל בגדר סעיף 65א לחוק. אולם, דומה שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שגם בעררים אשר סעיף 65א לחוק אינו חל עליהם, ועל כן לא נקצב מועד לטיפול בהם, יש לטפל תוך פרק זמן סביר. אין בכוונתי לקבוע מסמרות בשאלה הכללית מה ייחשב כפרק זמן סביר לצורך טיפול בעררים שאינם נופלים לגדר סעיף 65א הנ"ל. אסתפק בכך שאעיר כי איני משוכנעת כי יש להקיש מהתקופה שנקצבה לצורך כך בסעיף 65א הנ"ל, הדן בהגשת ערר על ידי מתלונן על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין אדם בדין עבירות מין או אלימות, לעניין שלפני. אולם גם אם יש מקום להיקש כאמור, הרי, לנוכח העובדה כי עסקינן בהיקש ולא בהוראה הקבועה בדין, מדובר בנקודת מוצא בלבד, ובכל מקרה יש לבחון שאלה זו לגופה. בנסיבות המקרה שלפני, נזקק העותר להכרעה מהירה בעניינו נוכח רצונו ליהנות מהמענק הניתן לחיילים משוחררים, מענק אשר על פי הנטען, הענקתו מוגבלת לפרק זמן קצר לאחר תום שירות חובה. לטענת ב"כ העותר, המשיבים הועמדו על הדחיפות שבמתן החלטתם, אולם לא היה בכך כדי להועיל. בנסיבות אלה, בהם הובהר למשיבים דחיפות הבקשה, אין לקבוע כי העתירה אשר הוגשה על ידי העותר במועד שהוגשה היתה בבחינת עתירה מוקדמת.

אשר לקשר הסיבתי בין הגשת העתירה להענקת הסעד המבוקש. כאמור, לטענת המשיבים, ההחלטה בעניינו של העותר היתה מתקבלת, בסופו של דבר, גם ללא קשר להגשת העתירה. לא מצאתי מקום להטיל ספק בכך שבכל מקרה החלטת המשיבים בערר היתה נעשית על בסיס ענייני ומקצועי. יחד עם זאת, בחינת כלל הנסיבות שלפני מעלה לכאורה כי הגשת העתירה תרמה להאצת הטיפול בפרשה. כאמור, המשיבים הבהירו כי הטיפול בבקשה התעכב עקב קשיים באיתור תיק החקירה. אולם המשיבים לא טרחו להבהיר האם במאמצים סבירים ניתן היה לאתר את תיק החקירה עובר להגשת העתירה וכיצד אירע שהתיק נמצא זמן קצר לאחר שהעתירה הוגשה. לא ניתן לסתור בעניין זה את טענת העותר כי הגשת העתירה היא שיצרה תחושה של דחיפות אצל המשיבה, אשר האיצה בה למצוא את התיק האבוד וליתן החלטתה. במובן זה, הביאה העתירה למתן סעד, אשר לא ניתן לעותר כאשר פנה למשיבים עובר להגשת העתירה. נסיבות אלה מצדיקות פסיקת הוצאות.

אשר לגובה ההוצאות, נוכח השלב בו נמחקה העתירה, וכן בשים לב לכך שלא ניתן לקבוע בנסיבות העניין כי הסעד המהותי שניתן לעותר נגזר מהגשת העתירה, יחויבו המשיבים בהוצאות העותר בסך כולל של 6,000 ₪ בלבד. סכום זה ישא הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.

בשולי הדברים אוסיף, כי בנסיבות העניין לא ראיתי מקום לחייב את המשיבים בהוצאות לדוגמא. כמו כן, האופן בו בחר ב"כ העותר לנסח את תשובתו לתגובת המשיבים, אינו נראה בעיני ראוי.