בג"ץ 4920/02 נועם פדרמן נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית משפט המחוזי בירושלים כתב אישום המייחס לו - לפי נוסחו המתוקן - בשלושה אישומים, עבירות של החזקת והובלת נשק לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן - "החוק"); באישום השלישי מיוחסת לו גם עבירה של עסקה בנשק שיש עימה מסירת החזקה בנשק לזולת, לפי סעיף 144(ב2) לחוק. וזאת תמצית העובדות: לפי האישום הראשון החזיק העורר בתא המטען של מכונית המשמשת אותו ואת אשתו - ביום 30.5.01 וביום 16.7.02 - 9 רימוני אימונים, 2 רימוני הלם, 5 חזיזי חיכוך ו- 62 כדורי נק"ל. לפי הנטען באישום השני החזיק העורר במכונית - במועדים שונים בחודש ינואר 2002 - 150 כדורים לרובה מסוג "עוזי", כ- 6 ק"ג חומר נפץ הודף ונפץ חשמלי. לפי הנטען באישום השלישי החזיק העורר במכונית - במחצית הראשונה של חודש מרץ 2002 - 2 לבנות חבלה, פתיל רועם ונפצים חשמליים, שאותם העביר לאחרים בתקופה שבין אמצע חודש מרץ 2002 לבין תחילת חודש אפריל 2002.

בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי), בהחלטתו מיום 5.6.02, ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר ערר על ההחלטה.

2.בהודעת הערר ובדיון לפני עמד בא כוח העורר על כך שהראיות שבידי המדינה לא די בהן, אף לא לכאורה, להוכחת האישומים; אין יסוד בראיות לטענת בא כוח המדינה בבית המשפט המחוזי לפיה חומרי חבלה שהחזיק העורר והעביר לאחרים שימשו לצורך נסיון פיגוע חמור שסיכלה המשטרה; העורר אינו מסוכן ועבירותיו המעטות היו בתחום הסדר הציבורי וחופש הביטוי. לפיכך, יש לשחררו מן המעצר.

כנגדו הצביע בא כוח המדינה, בדברי הרקע לטיעוניו, על קשר בין העורר לבין אדם בשם ירדן מורג (להלן - "מורג"). לטענתו, תכננו מורג ושלושה אנשים נוספים - שהם שלמה דביר (זליגר), עופר גמליאל ויוסי בן ברוך - לבצע פיגוע רב עוצמה שיסב אבידות רבות בקרב האוכלוסיה הערבית בירושלים. על שלושה מבני החבורה, להוציא יוסי בן ברוך (להלן - "הנאשמים האחרים") הוגש בבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום - שאותו הגיש בא כוח המדינה לעיוני - שבו מיוחסות להם עבירות של נסיון רצח ועבירות בנשק. בכתב אישום זה לא בא זכרו של העורר וכן לא מיוחסת לו בכתב האישום שהוגש עליו שותפות במעשיהם של נאשמים אלה או זיקה כלשהי למעשיהם. אשר לעבירות המיוחסות לעורר לגופן סמך בא כוח המדינה על העובדה שבמכוניתו של העורר נמצאו פריטים של אמל"ח ושרידי פריטים כאלה. כמו כן סמך על הודעותיו של מורג, שבהן הפליל את העורר, שמצא להן חיזוקים בשיחותיהם של מורג, דביר וגמליאל, בינם לבין עצמם, בשיחה בין אשתו של דביר לבין גמליאל ובהתקשרות טלפונית שלה לביתו של העורר, שלא נענתה.

3.אקדים ואומר שלא היה מקום ל"כריכה" שכרך בא כוח המדינה את העורר עם המעשים המיוחסים לנאשמים האחרים. כאמור לעיל, אין בכתבי האישום דבר המלמד על כך, במפורש או במשתמע, ואף אין יסוד לכך בראיות שעליהן סומכת המדינה את האישומים נגד העורר. כריכה זאת היא בעיני נסיון - שמוטב היה להימנע ממנו - להוסיף משקל לראיות נגד העורר בעזרת טיעון העושה שימוש בראיות המשמשות נגד הנאשמים האחרים. נסיון כזה יש לדחות. אין לפקוד על נאשם את עוונם של אחרים ואין לעצור נאשם בשל עבירות שאינן מיוחסות לו אלא לאחרים. איש בחטאו ייעצר - ולא בחטאם של אחרים. לפיכך תבחן השאלה אם יש ראיות לכאורה נגד העורר ואם מתקיימת עילת מעצר נגדו רק על רקע האישומים המיוחסים לו עצמו בכתב האישום ולא "על רקע" האישומים המיוחסים לנאשמים האחרים.

העיון בכתב האישום מגלה כי הראיות שעליהן מושתת האישום הראשון איתנות, לכאורה, מן הראיות שעליהן מושתתים שני האישומים האחרים. כפי שנאמר באישום הראשון חלק מן הפריטים שהיו במכוניתו של העורר התפוצצו במכונית ולאחר מכן נמצאו בה שרידים של אמצעי הלחימה. כמו כן העיד מורג שמסר לעורר פריטים אלה. שלא כמו האישום הראשון, אין האישומים השני והשלישי מושתתים על ראיות חפציות אלא רק על דבריו של מורג שאמר כי מסר לעורר את הפריטים הנזכרים באישומים אלה.

אין צריך לומר כי עוצמת הראיות שעליהן מושתת האישום הראשון גדולה מעוצמת הראיה שעליה מושתתים האישומים השני והשלישי; שהיא, כאמור, עדותו של מורג לבדו. אכן, עדות זאת היא, בודאי, ראיה לכאורה, אולם, כפי שנראה להלן, מתעוררים לגביה ספקות כבר בשלב זה. זאת, בעיקר, מן הטעם שמורג חזר בו מדברים שאמר בחקירתו, לפיהם אדם בשם מנשה לוינגר היה אמור להעביר כדורי "עוזי" לעורר, לפי בקשתו של האחרון. יצוין כי מורג חזר בו בעקבות עימות שערכה המשטרה בינו לבין לוינגר. עימות כזה לא נערך בין מורג לבין העורר. חזרתו של מורג מהפללתו של לוינגר, בענין הקשור, לפי גרסתו של מורג, בעורר - וכן אי עריכת עימות בין מורג לבין העורר, בנסיבות אלה - מחזקים את הספקות. לפנינו, אפוא, ראיות לכאורה להוכחת האישום הראשון, וכן "ספק ראיות לכאורה" להוכחת האישומים השני והשלישי.

4.לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) וסעיף 35(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן - "חוק המעצרים"), באה עבירה בנשק בגדר "עבירת בטחון" המקימה עילת מעצר עצמאית. לא זאת בלבד, אלא שבדרך כלל יש לראות עוברי עבירות כאלה, ובמיוחד מי שעוסקים בסחר בנשק, כמי שמסכנים את הציבור. בעילת המעצר שמקימה עבירה בנשק כרוכה, אפוא, כפן נוסף שלה, גם העילה של מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. שתי עילות אלה, כאשר הן כרוכות יחד, מצדיקות מעצר עד תום ההליכים ורק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה (ראו דברַי בבש"פ 2262/99

ארפינו נ' מדינת ישראל , (לא פורסם). וכן ראו דברי השופט צ' טל בבש"פ 3596/96 יצחקי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); דברי השופטת ד' בייניש בבש"פ 922/01 עיראקי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם)). לפיכך, יש לבחון את הצדקתו של מעצר בשל עבירת נשק, משתי זויות הראיה: עילת הנשק ועילת המסוכנות. מחד גיסא יש לשקול מה סוג הנשק שבו מדובר - שהגדרתו בסעיף 144(ג) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 רחבה מאוד - וכן יש לשקול את הנסיבות האופפות את עבירת הנשק. מאידך גיסא יש לשקול את מסוכנותו של הנאשם. לענין זה אמרתי במקום אחר כי בבוא בית המשפט להשיב על השאלה האם הנאשם מסוכן והאם ניתן ליטול את עוקצה של סכנתו, עליו "למצוא נקודות משען בטוחות --- בתוך שתי מערכות של עובדות המושתתות על הראיות שהובאו לפניו בשלב זה: הראשונה - המעשה; השניה - העושה. דהיינו, עליו לבדוק אם מעידות נסיבותיה של העבירה כשלעצמן שהנאשם עלול לחזור על המעשה, או לעשות מעשה דומה, בדרך כלל או נוכח צרוף מסוים של נסיבות. בשלב הבא עליו לבדוק אם מעידה אישיותו של הנאשם, כפי שהיא מתגלה מתוך עברו ואורח חייו, על כך שהוא עלול לחזור על המעשה" (בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 702, 705 - 706).

5.האם יש בהחזקה במכונית המשמשת את העורר ואת אשתו, כשלעצמה, של סוגי פריטי הנשק שפורטו באישום הראשון, כדי להצדיק את מעצרו מכוח העילה שמקימה עבירה בנשק? האם יש נסיבות האופפות את העבירה המצדיקות את המעצר? סבורני שיש להשיב בשלילה על שתי השאלות. כאמור לעיל, מדובר במספר רימוני אימונים, רימוני הלם, חזיזים וכדורי נק"ל בכמות קטנה. כמו כן יש לזכור שלא נמצאה זיקה בין המעשים המיוחסים לעורר לבין המעשים המיוחסים לנאשמים האחרים, וכי לא הוזכרה כלל בכתב האישום האפשרות שהעורר החזיק בפריטים הנזכרים לצורך פעולות טרור או למטרות אלימוֹת אחרות. יוער כי לפי הודעה של מורג במשטרה ראה את הפריטים שמסר לעורר כ"אמצעים לפיזור הפגנות".

האם העורר הוא מסוכן? אמרנו כי החזקת הפריטים שפורטו באישום הראשון כשלעצמה ואף הנסיבות האופפות אותה אינן מצדיקות מעצר מכוח העילה שמקימה עבירה זאת. כמו כן נראה לי כי סוגי הפריטים כשלעצמם אינם מעידים על מסוכנות. אשר לפריטים שפורטו באישומים השני והשלישי סבורני כי במצב הראיות שתואר אין בהחזקתם כדי להקים עילת מעצר, בין כך ובין כך.

אשר לנסיבות האישיות של העורר ייאמר כי הוא יליד שנת 1969, שלחובתו הרשעות בעבירות נגד הרכוש ובעבירות אלימות שנעברו מאז שנת 1988 ועד שנת 1995. לדברי בא כוח העורר מדובר בעבירות שהן "בתחום האפור של סדר ציבורי וחופש ביטוי" ואין לראות בו עבריין אלים. לדבריו מנהל העורר מאבק ציבורי לגיטימי ובשנים האחרונות מקדיש את זמנו ללימודי משפטים ולפעילות ציבורית גלויה ומבורכת. מסופקני אם מותר לראות את העבירות שעבר העורר באספקלריא של בא כוחו, אולם לזכות העורר עומדת העובדה כי זה שבע שנים לא הורשע בעבירות נוספות. יש בכך משום תמיכה בטענה כי בשנים האחרונות בחר העורר בדרך של פעילות מותרת. בא כוח המדינה טען כי מסוכנותו של העורר רבה משום ש"מדובר בעבריין אידיאולוגי המעורב בקבלת חומרי חבלה" ואף קשור לאנשים המעורבים בפעילויות מסוכנות. לפיכך יש לדון אותו בחומרה. איני סבור כך. אין בחומר הראיות דבר המצביע על כך שבהחזקת הפריטים הנזכרים פעל העורר מתוך מניע אידיאולוגי. אשר לקשר בין המעשים המיוחסים לעורר לבין המעשים המיוחסים לנאשמים האחרים אינני רואה צורך להוסיף על הדברים שנאמרו למעלה.

בחינת נסיבותיו של המעשה ונסיבותיו של העושה מביאה אותי - לא בלי היסוסים ולבטים - למסקנה כי העורר אינו מסוכן וכי, מכל מקום, ניתן להפיג את סכנתו על ידי חלופה למעצר. חלופה כזאת יהיה שחרורו של העורר בתנאי שישהה במקום מגורים שיקבע בית המשפט ("מעצר בית"), מבין המקומות שיוצעו, בצירוף ערובות שיבטיחו את קיום התנאי ואת התיצבותו של העורר למשפט.

6.לפיכך אני מורה כי העורר ישוחרר מן המעצר בתנאי ובערובות שיקבע בית המשפט המחוזי, כאמור לעיל.