בג"ץ 4966/04 סובחיה מנאסרה נ. שר הפנים

העותרת 1, אזרחית ישראלית, והעותר 2, תושב השטחים, נישאו ביום 29.7.81 ומאז נולדו להם חמישה ילדים. בעתירה נטען כי ביום 31.10.83 הגישו העותרים בקשה למתן רישיון לישיבת קבע בישראל עבור העותר 2 ובקשה להארכת תוקף רישיון הישיבה שהיה ברשותו. העתירה אינה מפרטת מה עלה בגורלן של בקשות אלו. ביום 24.4.96 התגרשו העותרים אולם ביום 21.2.01 נישאו בשנית ומאז מתגוררים הם בכפר שבלי שבתחומי מדינת ישראל. ביום 11.3.04 הגישו העותרים בקשה נוספת למתן רישיון לישיבת קבע בישראל עבור העותר 2 אולם בקשתם זו סורבה בהתאם לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג – 2003 והעותר 2 נתבקש לעזוב את הארץ. מכאן העתירה שבפנינו.

לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המדינה לה, באנו לידי מסקנה כי דינה להידחות על הסף. חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, תוקפו הוארך לאחרונה בצו האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ד-2004 , קובע כי לעת הזו לא תתקבלנה בקשות חדשות לאיחוד משפחות. אמנם בעתירה נטען כי בקשה לאיחוד משפחות הוגשה כבר בשנת 1983 אך מתגובת המדינה לעתירה עולה כי לא נמצאה כל פניה כאמור משנת 1983 ומכל מקום, עתירה זו אינה מופנית כנגד החלטת המשיב בבקשה משנת 1983 אשר ממילא, לנוכח הזמן הרב שחלף, קיים שיהוי ניכר ביחס אליה. הבקשה שסורבה הוגשה ביום 11.3.04 ובמועד זה עמדה בתוקפה הוראת חוק האזרחות הנ"ל, ומטעם זה אין ניתן לדון בה במצב המשפטי השורר כיום.

אשר על כן, העתירה נדחית. זכותם של העותרים שמורה להם לשוב ולפנות למשיב באם יחול שינוי כלשהו במצב המשפטי.