בג"ץ 4968/99 מאיר טוויל נ. מדינת ישראל

המבקש הובא לדין עם עוד שני אחרים בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירה של הצתה. משפטו הסתיים בסיכומי בעלי הדין והוא קבוע להכרעת דין ביום 1.9.99. הסניגור המלומד הגיש בשמו בקשה זו לעיין מחדש במעצרו, שכן העורר נעצר עד תום ההליכים במשפטו. העילה לבקשה שלפני היא כרסום משמעותי בראיות התביעה, לפי דעת הסניגור.

הראיה המרכזית נגד העורר היא עדותו של שוטר בשם אמסלם אשר העיד שראה את העורר משליך חפץ לכיוון חנות ברחוב לוינסקי שעלתה בלהבות, והוא גם ראה את העורר ואת שותפיו לעבירה נמלטים ברכב מסוים שהוא תיאר. לעומת זאת, כך טוען הסניגור, היה עד ראיה בשם רוזנטל שהעיד מפורשות שהדמויות שהיו מעורבות בהצתה ברחו מן הזירה ברגל ובכיוון הפוך לזה שתיאר השוטר אמסלם. עוד נטען, שעל פי עדויותיהם של עדים אחרים שהעידו על זמן מדויק לפי שעון, השוטר אמסלם כלל לא יכול היה לראות את האירוע לפני שפרצו הלהבות, והוא כנראה הגיע לשם רק כאשר השריפה הייתה בעיצומה. על יסוד התפתחות זו בראיות ביקש הסניגור לזכות את המבקש בבית המשפט המחוזי. עד כאן הכל ברור ומובן. יחד עם הבקשה לזכות את המבקש עותר הסניגור היום לשחרר את מרשו כבר עכשיו מן המעצר והוא מציע הגבלה של חלופת מעצר. הטענה היא, שכרסום נכבד בראיות התביעה הוא תמיד שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש בהחלטת המעצר.

אין ספק, שכרסום משמעותי בראיות התביעה הוא נימוק לעיון מחדש. במקרה הזה אני לא בדקתי אם המדינה מסכימה שיש כרסום כזה. די לי בכך שאין מחלוקת שעדותו של השוטר אמסלם עדיין קיימת. ההערכה של משקלה לעומת משקלן של ראיות סותרות, אם יש כאלה, מסורה לבית המשפט שדן בתיק. הכרעת הדין קבועה ליום 1.9.99 - דהיינו בעוד חודש, מחד, וקיימת עדות, שאם תהיה אמינה על בית המשפט, מספיקה כדי הרשעה מאידך. אין אני רואה מקום בשלב מאוחר זה לשנות מן ההחלטה בדבר המעצר. אינני אומר שזהו כלל; ייתכנו מקרים שתהיה החלטה אפילו בשלב זה, אבל המקרה שלפנינו אינו אחד מהם. העורר ביקש בבית המשפט המחוזי לעיין מחדש והשופטת הנכבדה, כבוד השופטת סירוטה, דנה בבקשה ודנה בכל הטענות שהעלה ב"כ העורר. היא דנה בזה ביתר פרטנות ממה שנדון כאן, ואינני רואה בשום אופן שיש טעות בהחלטתה. לדעתי אין מקום להתערב בהחלטה והערר נדחה.