בג"ץ 4973/02 יוסף טוויל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי :

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בביצוען של מספר עבירות: גרם מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה, שיבוש מהלכי משפט, ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח בר-תוקף. עובדותיו של כתב האישום היו אלו: באחד מימיו של חודש יוני 2001, נהג המערער ברכב ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח תקף, וכאשר הגיע לתמרור עצור הוא נמנע מלציית לו והמשיך בנסיעה שוטפת. שוטרת שהבחינה במעשה סימנה למערער לעצור, אך הוא התעלם ממנה, עקף אותה, והמשיך בנסיעה תוך שהוא מאיץ את מהירותו. בשלב זה היה מבטו של המערער מופנה למראות הרכב באמצעותן ביקש לוודא שאנשי המשטרה לא דולקים אחריו, ותוך כדי כך הוא פגע בהולך רגל אשר חצה את הכביש. גם בשלב זה, כאשר היה ברור למערער כי הוא פגע באדם, הוא לא נעצר בזירה ונמלט תוך שהוא מתעלם מהפצוע ומחובתו להגיש לו עזרה. לבסוף, עצר המערער את רכבו במקום כלשהו, שם כיסה את השמשה הקדמית בשעוונית, במטרה להעלים את מעורבותו בתאונה. באשר להולך הרגל, הוא הובהל לבית חולים כשהוא פצוע אנוש, ושם נפטר למרבה הדאבה.

המערער הורשע על פי הודאתו בעובדותיו של כתב האישום, ולאחר קבלתו של תסקיר מבחן, החליטה השופטת המלומדת של בית משפט קמא לגזור לו שלוש שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה ל-10 שנים, ופסילה על תנאי למשך שנתיים. בית המשפט הוסיף והורה שהמערער יהא נתון בפיקוח שירות המבחן במשך שנה אחת לאחר תום מאסרו.

הערעור בו נדרשה הכרעתנו מופנה כנגד חומרת העונש, ולאחר שבחנו את הטענות שבכתב והאזנו לטענות שבעל פה, לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו. חומרתם של המעשים בהם הודה המערער הנה מופלגת. בדרך נהיגתו הוא קיפד את פתיל חייו של אדם, אשר כל "חטאו" היה שנקלע למסלול בריחתו של המערער לאחר שזה ביצע עבירת תעבורה. אין מדובר איפוא ברשלנות רגעית של נהג תמים, ולא בחוסר זהירות שמקורו בהולך הרגל, אלא בהתנהגות שלוחת רסן וחסרת מעצורים של מי שככל הנראה לא היה נתון אותה עת למוראו של החוק. ואם בכל אלא לא די, די לעיין בגיליון הרשעותיו של המערער, כדי להבין עד כמה מערער זה הנו פורק עול. לחובתו נרשמו הרשעות פליליות מתחומים שונים: רכוש, סמים ואלימות, בגינן אף נשא בעונשי מאסר. אולם למערער גם הרשעות לא מעטות בתחום התעבורה, וביניהן נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, אי-ציות לרמזור אדום, ואי-ציות להוראותיו של שוטר במדים.

אכן, נראה שאת המערער תקפה חרטת-אמת, והוא מתייסר לנוכח האסון שגרם. יותר מכך, אפשר שבלבו אף גמלה החלטה לבצע תפנית חיובית בחייו, אך לכל אלה נתן בית משפט קמא את דעתו, והעניק להם משקל ראוי בגזר הדין; ולו המצב היה שונה, מותר להניח כי עונשו של המערער היה חמור פי כמה, כפי שראוי היה לעשות לנוכח נסיבותיו החריגות של מקרה זה.

מכאן נובעת החלטתנו לדחות את הערעור, ומאחר ושירות המבחן הביע את דעתו כי בנסיבותיו של המערער, ולאור תקופת המאסר הממושכת יחסית בה עליו לשאת, אין מקום להתערבות טיפולית של השירות – אנו מורים על ביטולו של צו-המבחן שהוטל על ידי בית משפט קמא.

במהלך הדיון בפנינו הובהר כי בינתיים נעצר המערער בעניין אחר, ולפיכך אנו מורים כי תחילת מניינה של תקופת המאסר בתיק זה יהיה מהיום, וממנה ינוכו ימי מעצרו של המערער.

הערעור נדחה.