דנ"א 4979/02 הדר חברה לביטוח בע"מ נ. אנטולי רוזנצוויג

המשיב 1 (להלן: המהנדס ) שימש כמהנדס הקונסטרוקציה של שני מבנים שבנו המשיבים 3-2 (להלן: הניזוקים ). בשלב גמר בניית השלד נתגלו בו סדקים. הניזוקים תבעו את המהנדס בעוולת הרשלנות, ותביעתם התקבלה. נקבע, כי רשלנותו של המהנדס התבטאה בחריגתו המודעת מדרישות התקן לעניין חוזק החומרים, וזאת, כדבריו, במטרה להוזיל את עלות הבנייה. במהלך בירור התביעה שלח המהנדס הודעת צד שלישי לעותרת, אצלה היה מבוטח בפוליסת אחריות מקצועית. העותרת התגוננה בטענה, כי מעשהו המודע של המהנדס אינו ראוי להיכלל בגדר הכיסוי הביטוחי של הפוליסה. בית-המשפט המחוזי קיבל את טענתה ודחה את ההודעה לצד שלישי. על כך, בין היתר, ערער המהנדס לבית-המשפט העליון. ערעורו בעניין זה התקבל. כנגד הכרעה זו מופנית העתירה לדיון נוסף שלפניי, אשר בהחלטת כבוד הנשיא הועברה לעיוני.

בפסק-הדין נקבע, בין היתר, כי המהנדס טעה לחשוב

שמקדמי הביטחון של התקן מאפשרים לבנות בניין יציב גם בסטייה מהתקן. נקבע כי טעות מעין זו הינה בגדר רשלנות ולא מעשה המכוון לגרום למקרה הביטוח, ועל כן היא מכוסה על-ידי הפוליסה. כן נקבע, כי החריג הקבוע בפוליסה - ושלפיו לא תכסה הפוליסה "מעשה או מחדל פליליים או כאלה הכרוכים במרמה או אי יושר מצד המבוטח" - אינו חל בנסיבות העניין. לעניין המעשים הפליליים נקבע, כי אלה אינם כוללים עבירות רשלנות, ולא כל שכן עבירות אחריות מוחלטת כדוגמת סטייה מתקן מחייב; ואילו לעניין המירמה ואי-היושר נקבע - בהתבסס על מקרה דומה שנדון בעבר - כי התנהגותו של המהנדס לא עלתה כדי אי-יושר כלפי העותרת. בית-המשפט הטעים עוד, כי העותרת יכלה לפטור עצמה בפוליסה במפורש מחבות בגין התרשלות רבתי, אך לא עשתה כן. בנסיבות אלה - אף אם התרשלותו של המהנדס אמנם הייתה בגדר התרשלות רבתי - הריהי מכוסה על-ידי הפוליסה.

לטענת העותרת, בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשה, חשובה וקשה, המצדיקה דיון נוסף. לדבריה, הכרה בכיסוי ביטוחי להפרה מודעת של תקני בטיחות מחייבים, המונעת משיקולים כלכליים, מנוגדת לתקנת הציבור. כן היא טוענת, בין היתר, כי יש לקרוא תנאי מכללא בכל פוליסת אחריות מקצועית, ולפיו הפוליסה אינה מכסה נזקים שנגרמו מתוך אי אכפתיות קיצונית או רשלנות רבתי. כמו כן, לדעתה, בית-המשפט טעה בפרשנותו המצמצמת לחריגים שנקבעו בפוליסה. המשיבים הוזמנו להגיב לעתירה. לטענתם, פסיקתו של בית-המשפט מוצדקת, הן במישור הכללי והן בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, ואיננה מקימה עילה לקיומו של דיון נוסף.

דין העתירה להידחות. מוכן אני להניח כי בקביעת פסק-הדין - כי בעל מקצוע, הסוטה ביודעין ומשיקולים כלכליים מתקני בטיחות מחייבים, עשוי ליהנות מכיסוי ביטוחי מכוח פוליסת אחריות מקצועית - אמנם יש משום חידוש הלכתי שאינו נעדר חשיבות וקושי. אכן, במבט ראשון, הלכה זו מעוררת קשיים, באשר, לכאורה, עלולה היא להתפרש כמעודדת בעלי מקצוע להתפשר על סטנדרטים מחייבים של בטיחות משיקולים כלכליים צרים, מתוך ידיעה שלא הם יישאו בנזק, אלא חברות הביטוח. ואולם, בחינה מעמיקה יותר של ההלכה מעלה, כי המדיניות המשפטית המונחת ביסודה מביאה לתוצאה יעילה וצודקת. מדיניות זו מטילה את האחריות החברתית והכלכלית ליצירת תמריץ להפחתת סיכונים בחברה, על חברות הביטוח במקום על כל מהנדס בנפרד. מדיניות זו מכירה בתפקידן החברתי המיוחד של חברות הביטוח. היא מתיישבת עם התפיסה כי "על חברות הביטוח כמו על הבנקים ניתן להשקיף כעל מעין סוכנות חברתית" (רע"א 7662/00 מחמוד נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח' , תק-על 2000(4) 291). לחברת ביטוח, כ"סוכנת חברתית", יש, בהקשר שלפנינו, תפקיד כפול: ראשית , יכולת הקטנה מראש של סיכויי התרחשות הנזק, על-ידי ניסוח מפורש ובהיר של תחומי חלותה של הפוליסה, אשר ירתיע מבוטחים מלנהוג באופן שיסכן את כיסם; ו שנית - כאשר חברת ביטוח נכשלת במילוי תפקידה האמור - חיובה לשאת, בדיעבד, בנזקיהם של צדדים שלישיים תמי-לב. כך מושג פיזור הנזק בין כלל בעלי המקצוע המבוטחים, תוך יצירת "כיס עמוק" שלא יותיר את הניזוקים בפני שוקת שבורה. על- מנת שחברת ביטוח תמלא את תפקידיה החברתיים, חיוני להביא לכך שהיא עצמה תישא בעלויותיה של עמימות בתנאי הפוליסה המנוסחים על-ידה, ואשר על יסודם נהנתה מפרמיות הביטוח. מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם ההלכה המושרשת בדבר פרשנות חוזה ביטוח נגד המנסח (ראו, למשל: ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח , פ"ד מח(1) 221). כך פסק בית-המשפט; וכשלעצמי, אין אני רואה סיכוי להפיכתה של הכרעה זו בדיון נוסף. "חשיבות ההלכה או חידושה הם תנאי הכרחי להיעתרות לבקשה לדיון נוסף, אך אינם תנאי מספיק. אם נתקיים אחד מתנאים אלה או שניהם, שומה עלי לשקול גם מה הוא הסיכוי שההלכה תיהפך על פיה בדיון הנוסף" (דנג"צ 7635/96 לשכת עורכי הדין בישראל נ' גאנם , תק-על 97(2), 2). הסיכוי להפיכתה בדיון נוסף של הלכת פסק-הדין נשוא העתירה הוא, להערכתי, אפסי.

גם קביעת בית-המשפט, כי התנהגות המהנדס אינה נכנסת לגדר חריגי המעשים הפליליים, המירמה ואי-היושר שבפוליסה, אינה מצדיקה דיון נוסף. הקביעה כי עבירות פליליות מסוג רשלנות או אחריות מוחלטת אינן פוטרות את המבטח מחבותו, נועדה למנוע את ריקונה של פוליסת האחריות המקצועית מתוכן; שהרי מרבית מקרי הרשלנות המקצועית נעשים אגב הפרה של חוק, תקן או כללי מקצוע מחייבים אחרים. אשר לקביעה כי התנהגות המהנדס לא עלתה כדי מירמה או אי-יושר, הרי שזו התייחסה לנסיבותיו הספציפיות של המקרה, שלגביהן הקיש בית-המשפט מנסיבותיו של מקרה דומה שהתעורר בעבר (ע"א 249/99 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' נעמט, פ"ד נה(4) 652), ואשר אף בו לא נקבעה הלכה כללית גורפת. גם בקביעות אלה אין, אפוא, קושי מיוחד מן הסוג העשוי להצדיק קיומו של דיון נוסף.

העתירה נדחית. העותרת תשלם הוצאות בסך 10,000 ₪ למשיב 1 ובסך 10,000 ₪ למשיבים 2 ו-3 (ביחד).