דנ"א 7141/16 מגדל חברה לביטוח נ. תקוה - כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד בע

לפניי שתי בקשות לדיון נוסף בפסק הדין שניתן בע"א 4024/13 תקווה – כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד בע"מ נ' פינקוביץ

(29.8.2016) (מפי השופט צ' זילברטל , בהסכמת השופטים י' עמית ו מ' מזוז ).

רקע ופסק הדין מושא הבקשות לדיון נוסף

1.

בפסק הדין מושא הבקשות לדיון נוסף נדונה שאלת אחריותם של גורמים שונים ובהם רו"ח הרי מילנר (שעזבונו הוא המבקש בדנ"א 7146/16; להלן רו"ח מילנר ) ומגדל חברה לביטוח בע"מ (המבקשת בדנ"א 7141/16; להלן: מגדל ), לנזקיה של תקווה – כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד בע"מ (להלן: המשיבה

1 או החברה ).

2.

המשיבה 1 היא חברה המעניקה לחוסים, בעלי לקות שכלית ברמות שונות, מסגרת מגורים, תעסוקה ופיקוח למשך חייהם בכפר הנמצא באזור טבעון (להלן: הכפר ). רו"ח מילנר כיהן כרואה החשבון המבקר של החברה החל מיום היווסדה ועד ליום 6.1.2002, ואילו מגדל ביטחה את הדירקטורים של המשיבה 1 בתקופה הרלוונטית לתביעה בפוליסת "ביטוח חבות נושאי משרה בחברה".

3.

לפי המתואר בפסק הדין מושא הבקשות לדיון נוסף, בשנת 2002 התגלה לחלק מהורי החוסים כי החברה מצויה בחובות עצומים לבנקים ולנושים אחרים וכי לא מועברים כספים המגיעים לעובדים ולספקים. עקב כך הגישו אותם הורים ביום 6.10.2002 לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה למתן צו הקפאת הליכים בהתאם לסעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות ). במסגרת הבקשה נטען, בין השאר, כי מצבה הכלכלי הרעוע של החברה נגרם עקב הפרת חובת אמונים ופעולות תוך ניגוד אינטרסים של מנכ"ל הכפר ויו"ר הדירקטוריון, מר אריה פינקוביץ' (להלן: פינקוביץ' ). לאחר דיון בבקשה הודיעו באי-כוח הצדדים כי הגיעו להסכם פשרה, שלא חלות עליו הוראות סעיף 350 לחוק החברות, ואשר אין בו כדי למנוע ממי מהצדדים להגיש תביעה. במסגרת הסכם הפשרה, סוכם בין היתר כי מר פינקוביץ' יצא לחופשה בת שלושה חודשים וכי בתקופה זו ימונה כמנהל מפעיל לחברה אדם אחר, אשר יגבש הסדר פשרה עם נושי החברה. עוד הוסכם, כי המנהל המפעיל יערוך בדיקה באשר למצב החברה, ובהתאם לתוצאותיה יוחלט אם פינקוביץ' ישוב לניהולה. להסכם הפשרה האמור ניתן ביום 24.10.2002 תוקף של פסק-דין, ונקבע כי "בעל התפקיד המתמנה בהתאם למוסכם בין הצדדים... הוא רו"ח גדעון דרמן (וזאת בהסכמתו)".

4.

ביום 10.2.2003 ערך המנהל המפעיל, רו"ח דרמן, דוח שכותרתו "ממצאי ביקורת חקירתית – מר אריה פינקוביץ'", שבו מנה שורה של מעשים ומחדלים המיוחסים לפינקוביץ' שהובילו לנזקים גדולים למשיבה 1. על רקע הדוח האמור, הגישה המשיבה 1 – יחד עם רו"ח דרמן והורי חלק מהחוסים (להלן יחד: המשיבים 1 – 3 ) – תביעה נגד פינקוביץ' (המשיב 4); נגד מי שכיהנו כדירקטורים של החברה בתקופה הרלוונטית (המשיבים 16-5; להלן: הדירקטורים ); נגד מגדל שביטחה כאמור את הדירקטורים; ונגד רואי החשבון של החברה – רו"ח שפורן (המשיב 17; להלן: רו"ח שפורן ) ורו"ח מילנר.

5.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבה 1 נגד פינקוביץ' (בחלקה) ונגד רו"ח שפורן. באשר לפינקוביץ', הדגיש בית המשפט המחוזי כי הפעולה העיקרית שבגינה יש לייחס לו אחריות כלפי החברה היא העברת כספים מסיבית ולא מוצדקת מהמשיבה 1 לחברה בת שהייתה מצויה בהפסדים. תביעת המשיבה 1 נגד יתר הנתבעים – הדירקטורים, מגדל ורו"ח מילנר – נדחתה. כמו כן, נדחו תביעתו של המנהל המפעיל, רו"ח דרמן (בשל כך שתפקידו בחברה פקע) ותביעת הורי החוסים (באשר נזקיהם לא הוכחו).

6.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שלושה ערעורים לבית-משפט זה. הערעור הראשון

(ע"א 4024/13) הוגש על ידי המשיבים 3-1 והופנה כלפי ארבע קביעות מרכזיות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי: (1) הקביעה כי הדירקטורים אינם אחראים לנזקי המשיבה 1; (2) הקביעה כי פוליסת הביטוח שהוציאה מגדל אינה מכסה את רשלנות הדירקטורים; (3) הקביעה כי רו"ח מילנר אינו אחראי לנזקי המשיבה 1; (4) והקביעה שלפיה פינקוביץ' יחויב רק בגין הסכום שנתבע בעילת המרמה והפרת האמונים ולא בגין עוולת הרשלנות. שני הערעורים האחרים – ע"א 5280/13, ע"א 5970/13 – הוגשו על ידי פינקוביץ' ורו"ח שפורן בהתאמה.

שלושת הערעורים נדונו במאוחד, אולם לענייננו רלוונטיות רק הקביעות הנוגעות לאחריותו של רו"ח מילנר ז"ל ולאחריותה של מגדל, חברת הביטוח, לנזקי המשיבה 1. להלן תתוארנה הקביעות בפסק הדין בערעור בקשר לסוגיות אלה.

7.

בפסק הדין בערעור (מפי השופט צ' זילברטל , בהסכמת השופטים י' עמית ו מ' מזוז ) נהפכה הקערה על פיה ביחס לאחריותם של הדירקטורים, של מגדל ושל רו"ח מילנר לנזקי המשיבה 1. תחילה נקבע – בשונה מהכרעתו של בית המשפט המחוזי – כי הדירקטורים נתנו לפינקוביץ' יד חופשית בניהול המשיבה 1 והתרשלו בתפקידם לפקח על פעילותו. בהקשר זה נקבע, כי לפי עמדתם של הדירקטורים עצמם, בתקופה הרלוונטית לתביעה הם כלל לא היו יכולים להקדיש את הזמן הראוי לשם ביצוע תפקידם, נוכח מצבם הרפואי או שהותם בחו"ל. חרף זאת, הם לא ביקשו באותה עת להפסיק את כהונתם, אף שהייתה מוטלת עליהם חובה לעשות כן. בנוסף לכך נקבע כי הם נמנעו מלברר מידע חיוני לגבי החלטות עסקיות שקיבלה ההנהלה. לנוכח דברים אלה נקבע כי הדירקטורים התרשלו. לבסוף נקבע כי משהפרו הדירקטורים את חובת הזהירות התהליכית כלפי המשיבה 1 (בכך שנמנעו מלפקח על העסקאות שאושרו וגרמו נזקים לחברה), מן הראוי להעביר את נטל ההוכחה לעניין הקשר הסיבתי לכתפיהם. בקביעה זו, נסמך בית המשפט, בין היתר, על דוקטרינת הנזק הראייתי, שלפיה מועבר הנטל לנתבע אם יצר בהתרשלותו עמימות ראייתית בנוגע לאחד מרכיבי התביעה. אשר על כן, קיבל בית המשפט את ערעור המשיבים 3-1, במובן זה שנקבע כי הדירקטורים אחראים לנזקי המשיבה 1 (פרט לדירקטור נתבע אחד, שהמשיבים 14-8 הם חליפיו, אשר פרש מתפקידיו מוקדם יותר ולכן הערעור לגביו לא התקבל).

8.

מכאן פנה בית המשפט לדון בסוגיה הביטוחית ובאחריותה של מגדל לשפות את המשיבה 1. המחלוקת לגבי אחריותה של מגדל התמקדה בפרשנות סעיף 4.14.3 לפוליסה, הקובע חריג לאחריות המבטחת שבצדו סייג מסוים. לפי הסעיף, המבטחת לא תהיה אחראית לתשלום כל נזק כספי "בקשר ו/או כתוצאה מכל תביעה שהוגשה או נוהלה ביוזמת או בהוראת החברה או כל נושא משרה, למעט תביעה המוגשת על ידי מפרק, כונס נכסים

או מנהל מורשה אשר מונה על ידי רשות מוסמכת " (ההדגשות הוספו – מ.נ.). בפתח הדברים ציין בית המשפט כי מדובר בחריג לאחריות ביטוחית שאינו נדיר, הנכלל בפוליסות ביטוח אחריות דירקטורים בין היתר עקב חשש מפני קנוניות בין החברה לאחרים. עם זאת, לצד החריג נקבע סייג, אשר נועד לאפשר כיסוי ביטוחי במקרה שיוזם התביעה הוא בעל מעמד עצמאי כלפי החברה ומייצג אינטרסים נוספים כגון אלו של נושי החברה (ראו פסקה 58 לפסק הדין מושא הבקשות לדיון נוסף).

בית המשפט קבע, כי אף שמינויו של המנהל המפעיל (שמונה כזכור לנהל את עסקיה של המשיבה 1 באופן זמני) לא היה זהה בנסיבותיו למינויו של מנהל מיוחד או של מפרק, הוא עונה על הגדרת " מנהל מורשה " בסייג לחריג. בית המשפט תמך מסקנה זו בגישת הפסיקה, שלפיה יש לפרש הגבלות על כיסוי ביטוי בפוליסת ביטוח באופן מצמצם ואף יש להעדיף פרשנות שתקיים את הכיסוי הביטוחי על פני זו השוללת אותו. מעבר לכך, הוזכר כי ההלכה הפסוקה קובעת כי המבטח צריך להראות שקיומו של החריג לכיסוי הביטוחי לו הוא טוען הוא הפירוש הסביר היחיד של סעיף הפטור. על רקע דברים אלה, קבע בית המשפט כי במקרה דנן מגדל לא הרימה את הנטל להראות כי ענייננו נופל בגדר החריג ו"פרשנותם של התובעים [שלפיה לא חל החריג אלא הסייג לו – מ.נ.] היא – לכל הפחות – אפשרות פרשנית סבירה ללשון סעיף 4.14.3 ולתכליתו, אם לא למעלה מזה" (פסקה 62 לפסק הדין מושא הבקשות לדיון נוסף). מטעם זה, ומטעמים נוספים שפורטו בפסק הדין, נקבע כי מגדל צריכה לכסות את הנזק שנגרם למשיבה 1 כתוצאה מהתרשלות הדירקטורים. בשולי הדברים נקבע, כי דין טענת מגדל שלפיה לא הוגשה כל תביעה או הודעת צד ג' נגדה על ידי מי מהדירקטורים, ומשום כך אין לחייבה בנזקי המשיבה 1, להידחות. בית המשפט ביסס קביעה זו על סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח ), המקנה לצד שלישי זכות תביעה ישירה נגד מבטח אחריות כדלקמן:

" בביטוח אחריות רשאי המבטח –

ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא

– לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי" (ההדגשה הוספה – מ.נ.).

9.

אשר לאחריותו של רו"ח מילנר. בית המשפט מצא כי רו"ח מילנר התרשל באופן עריכת דוחות המשיבה 1 לשנת 1999. בהיבט זה, נסמך בית המשפט בין היתר על ההלכה הפסוקה, שלפיה תפקידו של רואה חשבון מבקר של חברה אינו מתמצה בבדיקה מכאנית של אסמכתאות ובעריכת חשבונות אריתמטיים, אלא עליו לגשת למלאכת הביקורת בזהירות וביסודיות. כן נקבע כי התקיים קשר סיבתי בין התרשלותו של רו"ח מילנר לבין נזקיה של המשיבה 1. במענה לטענת רו"ח מילנר כי לא הוכח הקשר הסיבתי כיוון שהדירקטורים ממילא לא עיינו בדוחות הכספיים לשנת 1999, קבע בית המשפט כי לא מן הנמנע שנזק אחד ייגרם בשל מעשיהם של כמה מעוולים ו"סביר להניח כי לו היה רו"ח מילנר מגיש את דו"חותיה הכספיים של החברה לשנת 1999 במאוחד עם החברה הבת, או כולל אזהרה או הסתייגות ברורה ומפורשת בדו"ח הכספי לשנה זו המתריע על הגידול הניכר בהעברות הכספים לחברה הבת חרף הפסדיה, הנזק הכספי שנגרם לחברה היה יכול להימנע או לפחות להצטמצם" (שם, פסקה 84). אשר על כן נקבע כי רו"ח מילנר חב גם הוא בנזקיה של המשיבה 1, בהיקף שנקבע שם. להשלמת התמונה יצוין כי ערעורו של פינקוביץ' נדחה ואילו ערעורו של רו"ח שפורן התקבל בחלקו.

10.

השופט י' עמית הסכים לפסק הדין והוסיף מספר הערות משלו. בין היתר, הסכים השופט י' עמית כי פרשנות הפוליסה מובילה למסקנה כי לא חל החריג לכיסוי הביטוחי, כי אם הסייג לו. הוא ציין כי הספק פועל במקרה זה לרעת המבטחת. זאת, בשים לב לכללי פרשנות שונים שהוזכרו בפסיקה ובכללם כלל הפרשנות "נגד המנסח", כלל הפרשנות "נגד הצד החזק" וכלל הפרשנות "נגד המבטח". לכללים אלה, ציין השופט י' עמית , ניתן להוסיף גם את הכלל שלפיו יש להעדיף פרשנות המקיימת את ההסכם על פני פרשנות השוללת את קיומו ואת מבחן הציפייה הסבירה של המבוטח, שאף הם לגישתו רלוונטיים למקרה דנן. בנוסף לכך ציין השופט עמית כי תכלית החריג בפוליסת הביטוח היא למנוע תביעה ביוזמת החברה או בעל השליטה בה. לגישתו, לא אלה פני הדברים בענייננו, שבו ניתן לראות את הורי החוסים כנושים של המשיבה 1, אשר פעלו באמצעות המנהל המפעיל על מנת להגיש את התביעה (שם, פסקה 6). עוד ציין השופט י' עמית כי מבחינה מהותית, ניתן לראות את התביעה שהגישו ההורים כנגד ההנהלה כמעין תביעה נגזרת, הגם שלא הוגשה במתכונת של תביעה כזו. השופט מ' מזוז

הסכים אף הוא לפסק דינו של השופט זילברטל והצטרף להערותיו המשלימות של השופט י' עמית .

אשר על כן, מגדל ורו"ח מילנר נמצאו כאמור אחראים לנזקי המשיבה 1. מכאן הבקשות לדיון נוסף שלפניי. תחילה תידון בקשתה של מגדל ולאחר מכן בקשת עזבונו של רו"ח מילנר המנוח.

בקשת מגדל לדיון נוסף (דנ"א 7141/16)

11.

לטענת מגדל, נפסקו בפסק הדין מספר הלכות חדשות וקשות המצדיקות להורות על קיומו של דיון נוסף. מגדל מיקדה את טענותיה בנושא הכיסוי הביטוחי. ראשית, לטענתה, שגה בית המשפט בקביעתו כי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח מתיר למשיבה 1 לתבוע במישרין את המבטחת, וזאת מבלי שהדירקטורים המבוטחים הגישו בעצמם תביעה נגדה או למצער הודעת צד ג'. לגישתה, השוואת מעמדה של חברה למעמדו של צד שלישי לפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח (אשר לפי לשונו מתיר כזכור לצד שלישי שניזוק לתבוע במישרין את המבטח של המזיק) – וזאת לצורך הקניית כיסוי ביטוחי לנזקיה שלה – מנוגדת להלכה הקיימת ולהוראות חוק החברות וחוק חוזה הביטוח. בהקשר זה, הלינה מגדל אף על קביעתו של השופט י' עמית , שלפיה ניתן לראות בהורים כנושיה של החברה ובתביעתם כמעין תביעה נגזרת בשם החברה. לטענתה, בכך יצר בית המשפט יריבות "יש מאין" בין הורי החוסים לבין המשיבה 1. עוד טענה מגדל כי בית המשפט פירש את החריג לפוליסה בדרך שאינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה. בעניין זה הפנתה מגדל לפסק הדין בע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומיניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ

(21.8.2013) (להלן: עניין אלומיניום ) שעסק בפרשנות של חוזה ביטוח אחר

ובו נדחתה עמדתו הפרשנית של המבוטח שם . לטענתה של מגדל, בדומה לעניין אלומיניום , גם בענייננו לשון החריג לפוליסה ברורה וממילא אינה תומכת בפרשנות שהתקבלה בפסק הדין מושא בקשתה לדיון נוסף.

בנוסף העלתה מגדל טענות כנגד אחריותם של הדירקטורים לנזקיה של המשיבה 1. בין היתר, לטענתה, הרחיב בית המשפט את חובת הזהירות של דירקטורים שלא בצדק ושינה את הדין הנוהג לגבי נטל ההוכחה של רכיבי התביעה הנזיקית. בד בבד עם הבקשה לדיון נוסף, הגישה מגדל בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין – שנדחתה (החלטתי מיום 29.9.2016).

12.

המשיבים 3-1 טענו בתגובה לבקשתה של מגדל, מבלי שהתבקשו לעשות כן, כי דין הבקשה לדיון נוסף של מגדל להידחות. לטענתם בפסק הדין לא נפסקה הלכה חדשה וממילא לא כזו המצדיקה דיון נוסף. לגישתם, ההכרעה בתיק נעשתה על סמך עקרונות פרשניים המקובלים בפסיקה ואין למצוא בה שום כוונה ליצירת הלכה חדשה בסוגיות שעמדו בפני בית המשפט. לטענתם, כך הוא גם לגבי הטענות בעניין היריבות הישירה ביניהם לבין מגדל. בהקשר זה, הדגישו המשיבים 3-1 כי בית המשפט הכריע בסוגיה זו בשולי הדברים. על כן, לטענתם, לא עולה מכך כוונה ליצירת הלכה חדשה לגבי פרשנות התיבה "צד שלישי" בסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח. עוד טענו המשיבים 3-1, כי גם טענותיה של מגדל בקשר לאחריות הדירקטורים אינן מצדיקות דיון נוסף.

עזבון המנוח גוטוין – שהיה אחד הדירקטורים הנתבעים (המשיב 15 לדנ"א 7141/16) – הגיב אף הוא מבלי שהתבקש לבקשה לדיון נוסף. לטענתו דין הבקשה להידחות, בהיותה בעלת אופי ערעורי. לעניין היריבות בין המשיבים 3-1 לבין מגדל, טען המשיב 15 כי יריבות זו אפשרית מכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח. הוא ציין כי הדירקטורים נמנעו אמנם מהגשת הודעת צד ג' כנגד מגדל לנוכח האגרה הגבוהה הכרוכה בה, אך אין עובדה זו מאיינת את היריבות בין התובעים למבטחת מכוח הדין כאמור. לטענתו, גם טענת מגדל כנגד פרשנות פוליסת הביטוח אינה מצדיקה דיון נוסף, שכן אין מדובר בהלכה חדשה אלא בפרשנות של סעיף חוזה מסוים לפי לשונו ותכליתו, המוגבלת לנסיבות המקרה הקונקרטי. לבסוף, אף לגישתו של המשיב 15, טענות מגדל לגבי אחריות הדירקטורים אינן מקימות עילה לדיון נוסף.

דנ"א 7141/16 – הכרעה

13.

דין בקשתה של מגדל לדיון נוסף להידחות. הסוגיה המרכזית שנדונה בפסק הדין הייתה פרשנות חריג לפוליסה שנקבע בחוזה ביטוח ספציפי. על דרך העיקרון, פרשנותו של חוזה קונקרטי אינה מהווה בדרך כלל עילה לקיומו של דיון נוסף (ראו: דנ"א 6798/95 אוריעל נ' גול (25.1.1996); דנ"א 2055/90 בתי בן להשכרה בע"מ נ' מורגן תעשיות בע"מ

(16.5.1990)). הדברים נכונים גם למקרה זה, שבו פירש בית המשפט את הסעיף שבמחלוקת לפי הכללים הרגילים הנקוטים עמנו בפרשנות חוזים בכלל, ובפרשנות חוזי ביטוח בפרט. בפסק הדין צוין אמנם כי החריג הספציפי לפוליסה אינו נדיר במחוזותינו (ולכן עשויה להיות לפסק הדין השפעה החורגת מגדרי המקרה הנוכחי), אולם לא די בכך על מנת לקבוע כי נפסקה הלכה חדשה. כידוע, הלכה צריכה להתגלות על פני הפסק (ראו והשוו למשל: דנ"פ 8050/15 קרן נ' מדינת ישראל , פסקה 27 (27.10.2016)). לא כך הוא בפסק הדין מושא דיוננו, שבו צעד בית המשפט בנתיב שסללה ההלכה הפסוקה, תוך יישום עקרונות פרשניים מקובלים על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. בסופו של דבר, לא עולה מפסק הדין כל כוונה ליצירת הלכה כללית גורפת. מגדל טענה אמנם כי פסק הדין סוטה מהלכות בעניין פרשנות חוזי ביטוח, והפנתה כאמור לעניין

אלומיניום הנזכר לעיל. אולם, הנדון אינו דומה לראיה. ראשית, בעניין אלומיניום

נדונה פרשנותו של סעיף שונה לחלוטין מהסעיף מושא דיוננו. מעבר לכך, בשונה מהמקרה הנוכחי, בעניין אלומיניום נקבע כי לשון הסעיף אינה סובלת את הפרשנות שהציע המבוטח .

14.

אשר לטענות מגדל בעניין תחולתו של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח על ענייננו. בפתח הדברים יש להזכיר, כי בית המשפט לא דן לעומק בפרשנותו של סעיף חוק זה, אלא יישם את הוראותיו בשולי פסק דינו. מכך נובע כי בית המשפט לא התכוון לקבוע הלכה חדשה בסוגיה האמורה. יתר על כן, טענותיה של מגדל בעניין זה הועלו באופן כללי בלבד, מבלי לנמק מהו הקושי בהכרעתו של בית המשפט בסוגיה הנדונה. בהיעדר תשתית מנומקת לבקשה לדיון נוסף בעניין זה, לא ניתן להיעתר לה (השוו: דנג"ץ 2624/16 מסודי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פסקה 7 (31.3.2016)). כך או כך, אף אם הייתי מכריעה כי יש בהחלתו של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח על הסיטואציה הספציפית משום חידוש מסוים, אין זה חידוש מהסוג המצדיק להורות על דיון נוסף (ראו והשוו: דנ"א 4979/02 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רוזנצוויג (3.6.2003)). כמו כן, אין מקום לדון מחדש בהערותיו של השופט עמית בדבר היותם של הורי החוסים נושים של המשיבה 1 או בשאלה אם ניתן לראות בתביעתם כמעין תביעה נגזרת. הערות אלה הובאו במסגרת פרשנות החריג לכיסוי הביטוחי, ולא כניסיון ליצור יריבות "יש מאין" כטענת מגדל (ראו, שם, פסקה 6). לבסוף, גם דין טענותיה של מגדל בקשר לאחריות הדירקטורים להידחות. מדובר בטענות שהינן ברובן טענות "ערעוריות", אשר אינן מצדיקות לדון מחדש בעניין שהוכרע פה-אחד בבית המשפט העליון בהרכב שלושה. באשר להעברת הנטל להוכחת הקשר הסיבתי לכתפי הדירקטורים (עקב כך שהפרו את חובת הזהירות התהליכית), מדובר לכל היותר בפיתוח פסיקתי של הכללים בדבר נזק ראייתי אשר אף הוא אינו מקים עילה לדיון נוסף (ראו והשוו: דנ"א 2128/16 כרמל נ' טלמון , פסקה 22 (30.5.2016)).

בקשתה של מגדל נדחית איפוא. עתה אפנה לבקשת עיזבון רו"ח מילנר.

בקשת עיזבון רו"ח מילנר לדיון נוסף (דנ"א 7146/16)

15.

לטענת המבקש, שגה בית משפט זה בקביעתו כי התקיים קשר סיבתי בין התרשלותו של רו"ח מילנר לבין נזקי המשיבה 1. לטענתו, נפסק כי התרשלותו נבעה אך ורק מאופן עריכת הדוחות הכספיים לשנת 1999. עם זאת, לדבריו, אין מחלוקת כי הדירקטורים לא עיינו כלל בדוחות אלה, ולכן לא ניתן היה לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין האמור בדוחות לבין הנזק שנגרם למשיבה 1. חרף האמור, כך טען המבקש, בית המשפט לא התייחס לכך ו"קפץ" למסקנה כי לו היו הדוחות ערוכים כראוי, ייתכן והנזק היה נמנע או למצער היה קטן יותר. בכך, טען המבקש, יצר בית המשפט הלכה חדשה, שלפיה די בהוכחת התרשלות על מנת להעביר את הנטל למזיק להוכיח שלא התקיים קשר סיבתי. בשולי הדברים ציין המבקש כי בכוונתו להגיש בקשה לתיקון טעות סופר בכל הנוגע למועד שממנו יש לחשב את הפרשי ההצמדה והריבית.

המשיב 15 הגיב גם לבקשת רו"ח מילנר מבלי שהתבקש לעשות כן. לטענתו, גם דין בקשה זו להידחות. לגישתו, הטענות שהעלה רו"ח מילנר בבקשתו הן טענות ערעוריות במהותן שאינן מצדיקות דיון נוסף.

דנ"א 7146/16 – הכרעה

16.

לא אוכל להיעתר לבקשה זו. הבקשה, במהותה, הינה למעשה ערעור נוסף על פסק הדין בנוגע לאחריותו של רו"ח מילנר. הבקשה הנוכחית התמקדה כאמור בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות של רו"ח מילנר לנזק שנגרם למשיבה 1. אולם, למקרא פסק הדין עולה כי לא נפסקה הלכה בסוגיה זו. כאמור לעיל, הלכה צריכה להיות גלויה ומפורשת. בענייננו, ההכרעה לגבי אחריותו של רו"ח מילנר, לרבות בעניין הקשר הסיבתי, נטועה בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי ואינה מגלה כוונה ליצירת הלכה חדשה. אף אם נפלה טעות ביישום הדין במסגרת ניתוח הקשר הסיבתי – ואיני קובעת בכך מסמרות

– אין הדבר מצדיק קיומו של הליך חריג ונדיר כהליך הדיון הנוסף.

סוף דבר

17.

שתי הבקשות לדיון נוסף נדחות. לפנים משורת הדין, לא יהיה צו להוצאות.