דנ"א 2128/16 עמיקם כרמל נ. אודליה טלמון

1.

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 7920/13 כרמל נ' טלמון (29.2.2016). בפסק הדין נדחה (בדעת רוב של השופטים א' חיות ו- ע' פוגלמן , כנגד דעתו החולקת של השופט מ' מזוז ), ערעורו של כרמל (להלן: המבקש ), על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 38724-12-09 טלמון נ' כרמל (3.10.2013)) (להלן:

פסק הדין קמא ), אשר קיבל את תביעת המשיבות לאכיפת הסכם מכר מקרקעין שנכרת בינן ובין המבקש, ודחה תביעה שכנגד שהגיש המבקש לביטול ההסכם.

רקע

2.

עובדות המקרה פורטו באופן מקיף בפסק הדין קמא וב פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף והן יובאו כאן לפיכך בקיצור נמרץ. המבקש ובנות דודו (להלן: המשיבות ), הם בעלים משותפים בחלקים בלתי מסוימים במקרקעין ברחוב דרך שלמה (סלמה) 89 בתל אביב, הידועים כחלקה 159 בגוש 7084 (להלן: המקרקעין ). בשנות ה-30 של המאה הקודמת בנה סבם המנוח של המבקש והמשיבות על המקרקעין בניין לצרכי מסחר ובו 18 חנויות (להלן: הנכס ). ברבות השנים, הפכו המשיבות לבעלים משותפים של 50% מן הזכויות בנכס ואילו המבקש הפך לבעלים של 25% מן הזכויות בנכס.

3.

במהלך שנת 2009, בעקבות התפתחויות ואירועים שאינם מענייננו בהליך זה, הוסכם בין המבקש למשיבות כי המשיבות ירכשו מהמבקש את חלקו בנכס תמורת 1.55 מיליון ש"ח, ובנוסף יישאו בתשלום היטל ההשבחה. ביום 4.11.2009 חתמו הצדדים על הסכם בו צוין כי הממכר הוא זכויותיו של המבקש "בבניין מסחרי". ביום שבו נחתם ההסכם פנה בא-כוח המבקש לשמאי מקרקעין על מנת לברר מה שוויו ההיסטורי של הנכס לצורך חישוב מס השבח החל על העסקה. למחרת, ביום 5.11.2009, גילה בא-כוח המבקש בעקבות שיחה עם השמאי כי קיימת סבירות שייעוד הנכס אינו מסחרי בלבד וכי הוא מיועד גם למגורים. עוד התברר לבא-כוח המבקש כי בשל כך ייתכן שהתמורה שעליה סוכם בין הצדדים נמוכה בהרבה משוויין של הזכויות שנמכרו.

4.

על כן, פנה בא-כוח המבקש לבא-כוח המשיבות והודיע לו כי ככל שהנחה זו נכונה ויתקבל אישור פורמאלי לכך שייעוד הנכס הינו גם למגורים – לא ניתן יהיה לקיים את העסקה בין הצדדים. מנגד, בא-כוח המשיבות עמד על כך שההסכם תקף. משכל אחד מהצדדים התבצר בעמדתו לעניין תוקף העסקה, הגישו המשיבות ביום 3.1.2010 תביעה לבית המשפט המחוזי לאכיפת ההסכם, ואילו המבקש הגיש תביעה שכנגד לפסק דין הצהרתי בדבר בטלות ההסכם בעילות של הטעיה ולחלופין טעות, כמשמעותן בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים ). המבקש העלה בתביעתו שכנגד מספר טענות חלופיות, כשהרלוונטית לענייננו הינה הטענה כי הטעות בקשר לשווי חלקו בנכס היא טעות משותפת לו ולמשיבות, המצדיקה את ביטול ההסכם מטעמי צדק לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים.

5.

בית המשפט קמא קיבל את תביעתן של המשיבות ודחה את התביעה שכנגד שהגיש המבקש. בית המשפט קמא קבע כי המבקש לא הוכיח מהו ייעודו של הנכס או מה שוויו ו"כבר בשל כך נשמט היסוד לטענתו" כי טעה לחשוב בעת התקשרותו בהסכם כי ייעודו של הנכס הוא מסחרי בלבד. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי הנתונים שהציג המבקש – שומה שהוציאה רשות המיסים ולפיה הוערך שווי הזכויות הנמכרות ב-4.4 מיליון ₪; והעובדה ששנה לאחר חתימת ההסכם מכר בן משפחה אחר 12.5% מן הזכויות בנכס בעבור 3 מיליון ₪ – אין בהם לבדם כדי להוות הוכחה מספקת באשר לייעוד הנכס ולשווי הזכויות הנמכרות שטוען להן המבקש.

6.

בית המשפט קמא אף קבע כי בכל מקרה יש לדחות גם לגופה את טענת המבקש לפיה מדובר בטעות משותפת המצדיקה את ביטול ההסכם. זאת, שכן התנהלותו הרשלנית של המבקש אשר ויתר במודע על בדיקות שהיה באפשרותו לבצע בנוגע למצבו התכנוני של הנכס ולשווי זכויותיו בו, מבטאת כי נטל על עצמו סיכון שהתמורה שנקבעה אינה משקפת נאמנה את שווי השוק של הזכויות. משכך, קבע בית המשפט קמא כי גם אם תתקבל ההנחה שהמבקש נתפס לכלל טעות באשר לשווי זכויותיו, אזי ממילא מדובר בטעות שבכדאיות העסקה, אשר לפי סעיף 14(ד) לחוק החוזים אינה מאפשרת את ביטול החוזה.

מטעמים אלה, ומטעמים נוספים שאינם מענייננו בהליך זה, דחה בית המשפט קמא את התביעה שכנגד, קיבל את תביעת המשיבות, והורה על אכיפת ההסכם.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

7.

בית משפט זה (השופטים א' חיות ו- ע' פוגלמן , כנגד דעתו החולקת של השופט מ' מזוז ), דחה את ערעורו של המבקש על פסק הדין קמא.

8.

השופטת א' חיות קבעה כי המבקש לא עמד בנטל שהוטל עליו להראות כי במועד כריתת ההסכם היה ייעודו של הנכס מושא המחלוקת גם למגורים, וכי בשל כך עלה שווי הזכויות שמכר במידה ניכרת על התמורה המוסכמת. לפיכך, קבעה השופטת א' חיות כי המבקש לא ביסס כדבעי קיומה של טעות. על אף שלדעת השופטת א' חיות

די היה במסקנה זו כדי לדחות את הערעור, היא נדרשה, למעלה מן הצורך לשיטתה, לשאלה האם בנסיבות העניין נפלה טעות משותפת המאפשרת למבקש לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את החוזה לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים. מסקנתה הייתה כי אף בהנחה שכל התנאים המנויים בסעיף 14(ב) התקיימו, לא קמה למבקש עילה לבקש את ביטול ההסכם משום שטעותו היא טעות בכדאיות העסקה.

9.

את עמדתה כי מדובר במקרה דנן בטעות בכדאיות העסקה, נימקה השופטת א' חיות

בהתבסס על "מבחן הסיכון" מבית מדרשו של פרופ' דניאל פרידמן (להלן: מבחן הסיכון ), שלפיו טעות בכדאיות העסקה היא טעות הבאה בגדרי הסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, ועליה אין הוא רשאי להסתמך בטענה כי דין החוזה להתבטל בעילה של טעות. השופטת א' חיות

פסקה כי במקרה דנן, תוכן ותנאי ההסכם הכתוב בין הצדדים, וכן הנסיבות שאפפו את כריתת ההסכם ובעיקר התנהלותו של המבקש, מוליכים למסקנה שהמבקש נטל על עצמו את הסיכון באשר למצבו התכנוני של הנכס ובאשר לשווי הזכויות הנמכרות הנגזר מכך. על כן, אף אם טעה המבקש ביחס לשווי הזכויות שמכר (עובדה שכאמור לא הוכחה לשיטת השופטת א' חיות ), אין באפשרותו להסתמך על טעותו זו, שהינה טעות בכדאיות העסקה, כעילה לביטול ההסכם.

10.

השופט ע' פוגלמן הצטרף לדעתה של השופטת א' חיות והסכים כי במקרה דנן טענת הטעות לא הוכחה מבחינה עובדתית. לשיטתו, המבקש לא יצא ידי חובתו להוכיח במישור העובדתי את יסודות עילת הטעות בבית המשפט המחוזי, שכן לא הוכיח כי הנכס הנדון מיועד למגורים וככזה שוויו עולה בהרבה על שוויו של הנכס בייעוד של מסחר. הגם שלתפישת השופט ע' פוגלמן די היה בטעם זה כדי לדחות את הערעור, נדרש אף הוא, בבחינת למעלה מן הצורך, לשאלה העקרונית שעשויה הייתה להתעורר במישור הטעות, לו הייתה מסקנת דעת הרוב שונה ברמה העובדתית.

11.

השופט ע' פוגלמן קבע כי ההסדרה החוזית בין הצדדים שותקת לגבי שאלת ייעודו של הנכס ואף אינה מתייחסת לחלוקת הסיכונים בין הצדדים. לפיכך, פסק השופט ע' פוגלמן שלאחר כריתת החוזה נותר המבקש – אשר נמנע מלערוך קודם לחתימת החוזה בדיקה בדבר ייעודו של הנכס – כשהסיכון לפתחו. ככל שסיכון זה התממש (וזאת רק בהנחה שהוכח שייעוד הנכס אכן למגורים – הנחה שכאמור לא הוכחה לגישת השופט ע' פוגלמן ), אין זו אלא טעות בכדאיות העסקה.

12.

השופט מ' מזוז חלק על הן על מסקנותיה העובדתיות של דעת הרוב, הן על מסקנותיה המשפטיות. ברובד העובדתי, קבע השופט מ' מזוז כי הנתונים שהציג המבקש וביניהם – גובה שומת מס השבח, הפער הדרמטי בין מחיר העסקה של המבקש לבין מחיר העסקה של בן משפחה אחר באותו נכס, הערכתו הראשונית של השמאי, התנהלותן של המשיבות לכל אורך הדרך, ועוד – מובילים למסקנה ברורה כי המבקש עמד בנטל המוטל עליו להראות כי ייעודו של הנכס לא היה מסחרי בלבד, וכי ה שווי האמיתי של זכויות המבקש עולה באופן משמעותי על השווי שנקבע בהסכם.

13.

בהתאם, פסק השופט מ' מזוז כי הצדדים נפלו לכדי טעות משותפת באשר לנתון מהותי בנוגע לנכס – מצבו התכנוני, וכי אין לראות בטעות זו משום טעות בכדאיות העסקה. השופט מ' מזוז ביסס את הכרעתו על שילוב בין מבחן הסיכון (שאומץ כאמור על ידי השופטים א' חיות ו- ע' פוגלמן

בפסקי דינם), ובין המבחן הכרונולוגי שהציע פרופ' גד טדסקי (להלן: המבחן הכרונולוגי ), שלפיו טעות בכדאיות העסקה היא טעות הנוגעת להתרחשות עתידית. השופט מ' מזוז

הציע כי לגישתו יש לשלב בין המבחנים שלעיל על ידי החלה מדורגת שלהם. כך, תחילה תיבחן השאלה לפי המבחן הכרונולוגי, דהיינו האם הטעות הנטענת מתייחסת לנתון קיים (הווה או עבר) או שמא לגבי נתון בעתיד. ככל שמדובר בנתון בנוגע לעתיד, ברור לפי המבחן הכרונולוגי כי מדובר בטעות בכדאיות העסקה בלבד. לעומת זאת, ככל שמדובר בטעות לגבי נתון קיים, ההנחה תהיה שאין מדובר בטעות אך של כדאיות, אלא אם כן ניתן להראות כי מדובר בסיכון שהצד הטוען לטעות נטל על עצמו (להלן: המבחן המשולב ).

14.

בהמשך, בחן השופט מ' מזוז את נסיבות המקרה דנן בהתאם למבחן המשולב שהציע. השופט מ' מזוז הכריע כי לפי המבחן הכרונולוגי אין מדובר בטעות בנוגע לכדאיות העסקה שכן הטעות מתייחסת לנתון קיים, מהות הנכס והזכויות בו בעת כריתת החוזה. אולם, גם לפי מבחן הסיכון סבר השופט מ' מזוז כי המבקש לא נטל על עצמו את הסיכון לכך שהמצב התכנוני שונה ממה שהניח. לשיטתו של השופט מ' מזוז , במקרה דנן אירעה טעות מהותית משותפת לצדדים באשר למהותו ותכונותיו של הממכר, טעות אשר חורגת מגדר הסיכונים שצדדים לחוזה נוטלים על עצמם, ואין מקום לייחס למבקש כי נטל סיכון כזה. לגישת השופט מ' מזוז , טווח הסיכונים שהמבקש נטל על עצמו היה מוגבל אך לשאלת שוויו של הנכס, בהנחה שאכן מדובר בנכס מסחרי. על יסוד מסקנותיו אלו, הכריע השופט מ' מזוז

כי הטעות ההדדית באשר לייעודו של הנכס אינה טעות בכדאיות העסקה בלבד ולפיכך לגישתו היה על בית משפט קמא לבחון האם "מן הצדק" לבטל את ההסכם מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים. לדעתו, בנסיבות המקרה מסקנתו של בית המשפט קמא הייתה צריכה להיות חיובית, דהיינו כי אכן מוצדק לבטל את ההסכם. לפיכך, פסק השופט מ' מזוז כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולהורות על ביטול ההסכם.

הבקשה לדיון נוסף

15.

המבקש לא השלים עם תוצאת הערעור והגיש בקשה לדיון נוסף. לטענת המבקש, בפסק דינו של בית משפט זה נקבעו הלכות חדשות וחשובות, שחלקן אף עומדות בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, באופן המצדיק להורות על קיומו של דיון נוסף בעניינו.

16.

המבקש מנה שלוש שאלות מרכזיות שיש לתפישתו לקיים בהן דיון נוסף: שאלת המבחן הראוי לסיווג טעות כ-"טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה" כמשמעו של ביטוי זה בסעיף 14(ד) לחוק החוזים; השאלה האם אדם שהתקשר בחוזה מחמת טעות הנובעת מהתרשלותו זכאי להסתמך על הטעות; והשאלה האם טעות לגבי שווי שוק של מושא החוזה, שאינה נובעת מטעות לגבי מאפייניו, היא בהכרח טעות בכדאיות העסקה.

לצד אלו, הציג המבקש שתי שאלות נוספות, "פחות מרכזיות" לגרסתו (סעיף 44 לבקשה), שאף בהן יש לערוך דיון נוסף: האם סעיף 14(א) לחוק החוזים יכול לחול גם על טעות משותפת; האם עמידה של צד לחוזה על קיומו, בנסיבות שבהן יש חוסר שקילות קיצוני בין התמורות כתוצאה מטעות של הצד השני, עשויה להיחשב כהפרת החובה להשתמש בזכויות חוזיות בדרך מקובלת ובתום לב.

תגובת המשיבות

17.

המשיבות סברו כי אין להיעתר לבקשה לדיון נוסף, שכן לגישתן פסק דינו של בית המשפט העליון לא קבע הלכה חדשה, לא חידש חידוש ולא חרג ממסגרת המחלוקת הקונקרטית בין הצדדים. לדידן, ההכרעה המשפטית בפסק הדין רלוונטית אך ורק למקרה הקונקרטי, נשענת על קביעות עובדתיות, ואין בה להשליך על כל מקרה אחר מעבר למקרה דנן. יתרה מכך, לשיטת המשיבות ממילא כל החלק המשפטי בפסק הדין נעשה בבחינת "למעלה מן הצורך", ולפיכך אין בו כדי לחדש הלכה. זאת ועוד, המשיבות טענו כי מרבית הבקשה עוסקת בסוגיות שלא נטענו כלל בשתי הערכאות קמא וכי על חלק מהטענות המבקש כבר ויתר במפורש או מכללא במהלך הדיונים. משכך, סבורות המשיבות כי בקשת המבקש הינה למעשה ניסיון לערער על פסק דינו של בית המשפט העליון, ועל כן יש לדחותה.

דיון והכרעה

18.

לאחר שעיינתי בבקשה לקיום דיון נוסף, בתשובה לה ובפסק הדין מושא הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות בעניין זה על קיום דיון נוסף. זאת, חרף מורכבותו של המקרה דנן, בעיקר נוכח התוצאה הכספית הקשה מבחינת המבקש.

19.

לפי סעיף 30(ב) ל חוק בתי המשפט

[נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), ניתן להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף רק מקום שההלכה שנפסקה בבית משפט זה עומדת בסתירה להלכה קודמת או שמדובר בהלכה אשר מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף. הליך של דיון נוסף הוא הליך חריג ונדיר, וכפי שהובהר בפסיקה, אין די בכך שהלכה שנפסקה סותרת הלכה קודמת או שיש בה חשיבות, אלא יש לבדוק האם יש הצדקה עניינית להביא את הנושא לדיון נוסף (ראו: דנ"פ 8439/10

מדינת ישראל נ' כהן , פסקה 10 להחלטתי (22.2.2011)). במקרה שלפנינו, אין בידי לקבל את טענתו של המבקש כי נקבעו בפסק הדין מושא הבקשה הלכות חדשות, וממילא לא הלכות המצדיקות דיון נוסף בהן.

20.

כזכור, המבקש הציג בבקשתו שתי סוגיות שראוי לדעתו לקיים בהן דיון נוסף, חרף העובדה (בה מודה המבקש בעצמו, וראו למשל סעיף 96 לבקשתו), כי אלו לא נדונו בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה או בפסק הדין קמא (או "לא נדונו כמעט בכלל", כמילותיו). כפי שציינתי באחת הפרשות, "דיון נוסף יינתן רק בהלכה שנפסקה . מקום שבו בית המשפט לא דן בשאלה שמעלים העותרים, הרי שלא נפסקה בה הלכה ואין מניעה להעלותה בעתיד" (דנ"א 8184/13 דבאח נ' מדינת ישראל , פסקה 22 להחלטתי (8.5.2014)). במקרה דנן, שאלת תחולתו של סעיף 14(א) על טעות משותפת כלל לא עלתה לדיון בפסק דינו של בית משפט זה. גם שאלת קיומו של חוסר תום לב בעמידה על קיומו של חוזה בלתי הוגן בעליל הוצגה על ידי השופט מ' מזוז " בשולי הדברים " (פסקה 25 לפסק דינו), וכלל לא הועלתה על ידי הצדדים בהליך מושא הבקשה לדיון נוסף. לפיכך, היות שהליך הדיון הנוסף אינו המסגרת המתאימה לדיון בסוגיה שלא הוכרעה, קל וחומר שלא נדונה בפסק הדין מושא הבקשה, אין מקום לקיים דיון נוסף בסוגיות אלו.

21.

משהבהרתי עניין זה, אעבור לדון בשלוש ההלכות החדשות שהמבקש טוען שנקבעו בפסק הדין מושא הבקשה. הסוגיה הראשונה בה טוען המבקש לקביעת הלכה היא בשאלת המבחן המכריע לסיווג טעות כ-"טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". בהקשר זה מציין המבקש כי דעת המיעוט של השופט מ' מזוז בפסק דינו מהווה את:

"הניסיון המשמעותי ביותר עד היום בפסיקת בית המשפט העליון להבהיר את היחס בין שני המבחנים ולהעמיד הלכה על מכונה. דיון נוסף יאפשר לכבוד בית המשפט לאמץ הלכה זו

– שבערעור האזרחי הייתה חלק מדעת המיעוט של כב' השופט מזוז – ובכך להסיר או לפחות לצמצם את הספיקות הנמשכים בפסיקה" (סעיף 59 לבקשה) (ההדגשות הוספו – מ.נ.).

22.

אלא מאי? שבמילותיו שלו מודה המבקש כי כלל לא נקבעה כל הלכה בפסק הדין מושא הבקשה. זאת, שכן עמדתו המשפטית של השופט

מ' מזוז

באשר להחלת המבחן המשולב לסיווג טעות בכדאיות העסקה נותרה כדעת יחיד, וככזו, אין בה כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף (ראו: דנ"פ 10036/07

פלוני

נ' מדינת ישראל , פסקה 4 להחלטת השופטת ד' ביניש (13.2.2008); דנ"פ 6519/05

עיסא נ' מדינת ישראל , פסקה 7 להחלטת השופט מ' חשין (2.9.2005)). גם דעת הרוב לא קבעה כל הלכה חדשה בסוגיה אלא רק יישמה את ההלכה הקיימת, המאמצת את מבחן הסיכון כמבחן העיקרי לסיווג טעות בכדאיות העסקה, על נסיבות המקרה (וראו סעיף 12 לפסק דינה של השופטת א' חיות ; סעיף 12 לפסק דינו של השופט מ' מזוז ; וסעיף 7 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן ). כידוע, יישום של הלכה קיימת על נסיבותיו של עניין קונקרטי, כמו גם פיתוחה הפסיקתי, אינו מצדיק קיומו של דיון נוסף (ראו:

דנ"א 304/14 זוהר נ' לוין , פסקה 12 להחלטתי (20.7.2014)).

23.

טענתו השנייה של המבקש היא שבית משפט זה קבע הלכה חדשה בפסק דינו, ולפיה במקרה שצד התקשר בחוזה מתוך טעות שנבעה מרשלנותו, הופכת הטעות לטעות בכדאיות העסקה. לגישת המבקש, קביעה זו של בית המשפט העליון מבטאת גישה של "ייזהר הקונה", גישה שנזנחה זה מכבר בפסיקה והוחלפה בדרישה מהצדדים להתחשב זה בזה, לנהוג בהגינות, בשיתוף פעולה, בדרך מקובלת ובתום לב. בהתאם, טען המבקש כי היות ועמדה זו מנוגדת לעמדה הכללית בפסיקה ובספרות, מן הראוי לקיים בה דיון נוסף.

24.

גם אם יש בפסק הדין מושא הבקשה משום חידוש במישור זה - ואיני קובעת כי כך הדבר - אין הדבר מקים עילה לדיון נוסף. זאת, שכן ממילא הדיון בטענה זו בעניינו של המבקש יהיה תיאורטי. דעת הרוב בפסק הדין מושא הבקשה ציינה מפורשות כי המבקש לא עמד בנטל הראשוני להוכיח במישור העובדתי את יסודות עילת הטעות. לפיכך, הדיון בשאלה האם רשלנותו של צד לחוזה מטילה עליו בהכרח את הסיכון להתרחשות טעות ממילא אינו רלוונטי בעניינו של המבקש, שכן הלה כלל לא הוכיח כי נפל לכדי טעות. כידוע, הלכה פסוקה וידועה היא כי הליך הדיון הנוסף לא נועד למתן פתרון לשאלות תיאורטיות שהכרעה בהן לא תשפיע על זכויות בעלי הדין (ראו למשל: דנ"פ 1668/13 ארביב נ' מדינת ישראל , פסקה 7 להחלטתי (6.6.2013); דנ"א 2876/15 מ. היכלי זינו 2003 בע"מ נ' קינג לפיתוח דימונה בע"מ , פסקה 11 להחלטתי (31.5.2015)). כיוון שהדיון בסוגיה זו לא ישפיע על תוצאת פסק הדין בעניינו של המבקש, אין הצדקה לקיים דיון נוסף בראש זה.

25.

טענתו השלישית של המבקש כלל לא נוגעת לקביעתה של הלכה חדשה בפסק הדין מושא הבקשה אלא לכך ש-"בפסק הדין מושא בקשה זו נפלה טעות משפטית

לגבי היבט מרכזי של מושג הטעות בכדאיות" (פסקה 95 לבקשה) (ההדגשה הוספה – מ.נ.). לגישת המבקש, ההנחה של דעת הרוב שלפיה טעות אופרטיבית דורשת להוכיח הן פער בשווי בין המחיר המוסכם של הממכר לבין שווי השוק האמיתי שלו והן את מקורו של פער זה, אינה עולה בקנה אחד עם אמות המידה לזיהוי טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה. לגרסתו, גם טעות לגבי שווי שוק של מושא החוזה, שאינה נובעת מטעות לגבי מאפייניו, יכולה להיחשב כטעות אופרטיבית.

26.

דא עקא, שניכר מדברי המבקש כי טענתו במישור זה היא למעשה טענה ערעורית, אשר מכוונת כנגד מסקנות בית משפט זה בפסק הדין מושא הבקשה. הליך הדיון הנוסף הוא לא האכסניה המתאימה לבירורה של טענה כזו. כפי שציינתי בעבר, " מטרתו של הליך זה היא לדון בהלכות חדשות בעלות חשיבות יוצאת דופן ולא להוות ערכאת ערעור על החלטות בית המשפט העליון " ( דנ"א 173/15 בן ישי נ' אוצר מפעלי ים בע"מ , פסקה 10 להחלטתי (17.8.2015)). משכך, אין בטענה זו הצדקה לדיון נוסף - באשר דיון נוסף אינו ערעור נוסף (ראו דנ"א 1075/15

בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל – 1992) בע"מ , פסקה 18 להחלטתי (8.3.2015)), ואף אינו כלי להעברת פסק דין של בית המשפט העליון שניתן בשלושה בשבט הביקורת של ערכאה נוספת (ראו דנ"פ 2256/15

מלעי נ' מדינת ישראל , פסקה 14 להחלטתי (2.4.2015)).

סוף דבר

27.

לסיכום, אכן נראה ש התוצאה

בעיני המבקש היא קשה, הן בשל ההפסד הכספי של רוב ערכן של זכויותיו במכירה, והן בשל האפשרות כי ייתכן וייאלץ לשלם מס שבח שעולה על התמורה שקיבל בעד הנכס. אולם לא תוצאה קשה היא הקריטריון לקיום דיון נוסף וכדברי הנשיאה (כתוארה אז) ד' ביניש בפרשה אחרת: "אכן, תוצאת פסק הדין הינה ללא ספק תוצאה קשה מבחינתו של העותר [...]. אולם, בית משפט זה כבר קבע לא אחת כי אין די בכך על מנת שייערך דיון נוסף בעניין" ( דנג"ץ 8740/06

לוי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 להחלטתה (19.3.2007)). המבקש מנסה לקרוא לתוך פסק הדין מושא הבקשה הלכות שאינן מצויות בו, ובהיעדר הלכה אין מקום להורות על דיון נוסף.

28.

אשר על כן הבקשה לקיום דיון נוסף נדחית.