דנג"ץ 8740/06 יעקב ניסים לוי נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 2223/04 יעקב ניסים לוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) מיום 4.9.06.

1.

בפסק הדין נשוא העתירה שבפניי דחה בית המשפט העליון (מפי השופטת מ' נאור

ובהסכמת השופטים א' גרוניס וס' ג'ובראן ) עתירה שבה השיג העותר על חוקתיות סעיף התחולה של חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם, התשס"ב-2002 (להלן: החוק ). חוק זה, אשר נכנס לתוקפו ביום 19.5.02, מעניק קצבה בגין נכות תפקודית שנגרמה לחייל במהלך ועקב שירות מילואים. סעיף 19 לחוק - סעיף התחולה - מגביל את תחולת הוראות החוק למי שנפצע החל מיום 1.1.99. העותר, אשר נפצע בשנת 1995 במהלך שירות מילואים והוגדר כתוצאה מפגיעה זו כנכה צה"ל, עתר לבית המשפט בטענה שתחולתן המוגבלת בזמן של הוראות החוק מפלה בין חיילי מילואים שנפצעו עד לינואר 1999 לבין חיילי מילואים שנפצעו לאחר ינואר 1999.

2.

בפסק-דינו נשוא העתירה בחן בית משפט זה את חוקתיות החוק על-פי פסקת ההגבלה, בהנחה שנפגעה זכותו החוקתית של העותר לשוויון, אף שלא הכריע בשאלה אחרונה זו. בתום הבחינה החוקתית הגיע בית המשפט למסקנה כי אף בהנחה של פגיעה בשוויון עומד סעיף התחולה בתנאי פסקת ההגבלה. באשר לתכלית הוראת החוק קבע בית המשפט כי היא ראויה והולמת את ערכיה של מדינת ישראל, וקיבל את טענת המדינה לפיה סעיף התחולה הוא שאיפשר את חקיקת החוק נוכח המגבלות התקציביות. כן נקבע כי תכליות נוספות של סעיף התחולה הן מתן ביטוי לאופיו הביטוחי של ההסדר כהסדר הצופה פני עתיד, וכן תכלית תקציבית, המהווה אף היא שיקול לגיטימי במסגרת גיבושה של מדיניות ציבורית. באשר למידתיות הוראת החוק קבע בית המשפט בפסק-דינו כי הגבלת תחולתו של החוק הינה אמצעי מתאים למטרת הענקת ההטבות והחלת ההסדר הביטוחי תוך עמידה בתקציב; כי אופן צמצום תחולת החוק הינו האמצעי שפגיעתו בשוויון היא הפחותה ביותר; וכן כי התועלת הרבה שבחוק המיטיב עולה באופן משמעותי על הפגיעה אותה הוא מסב. באשר לטענת העותר בדבר שרירותיות תאריך התחולה שנקבע, קבע בית המשפט כי קביעת המועד תאמה את המועד בו החל להתגבש ההסדר האמור, וכי עוד בשלביו הגולמיים והראשוניים ביותר של ההסדר נאמר לעותר מפורשות כי כל הסדר שיתגבש יוחל מכאן ולהבא, וכי תחולת החקיקה תהיה מיום תחילת העבודה עליה ואילך בלבד. לבסוף, ציין בית המשפט כי מדובר בהחלטה שקדמו לה דיונים, התייעצויות ובסופו של דבר אף עוגנה בחקיקה ראשית – להעניק הטבה מסוימת מכאן ואילך. החוק לא בא לשלול, לפגוע או לצמצם זכויות, הטבות או מענקים אלא להיטיב ותו לא. התקציב שהוקדש למטרה זו היה, ככל תקציב, מוגבל, וצמצום תחולת החוק נקבע בענייניות, תוך התחשבות באינטרס ההסתמכות שעמד לחיילים שנפצעו לאחר המועד הקובע בחוק.

3.

ביחס לפסק דינו של בית המשפט העליון הוגשה העתירה שבפניי. בעתירתו חוזר העותר על הטענות אותן העלה בעתירתו הראשונה. בין היתר, חוזר העותר וטוען כי החוק מפלה לרעה בין שתי קבוצות של אנשי מילואים שנפצעו במהלך שרותם. העותר טוען עוד כי הפליה זו יוצרת הבחנה לא ראויה בין אנשי מילואים פעילים, אשר המדינה מעוניינת להבטיח את נכונותם להתגייס בעתיד למילואים, לבין אלו שנפצעו בעבר, ואשר כיום, מפאת גילם ופציעתם, אינם דרושים עוד למערכת הביטחון. מסיבה זו, כך לטענת העותר, שגה בית המשפט בקובעו כי הוראת התחולה שבחוק הינה מידתית וראויה. כן טוען העותר כי פיתרון ראוי יותר היה הקמת ועדה למקרים חריגים, אשר תוכל לתת מענה למצבים מיוחדים כדוגמת מצבו של העותר – אדם אשר נפצע בגיל מבוגר יחסית, ואשר פציעתו טלטלה את כל עולמו והפכה אותו מאדם יצרני בעל כושר השתכרות גבוה יחסית, למי שאין בכוחו לפרנס את עצמו ואת משפחתו.

4.

בתשובתה לעתירה טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות, שכן פסק הדין אינו מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף. לטענתה, בפסק הדין נשוא העתירה לא נפסקה כל הלכה משפטית חדשה, קשה, או כזו הסותרת הלכה קודמת, ואין בתוצאות הקשות של פסק הדין מבחינת העותר עצמו כדי להוות עילה לקיום דיון נוסף. כן טענה המדינה כי העתירה מהווה, למעשה, ערעור על פסק-דינו של בית המשפט, וכי לא למטרה זו נועד הליך הדיון הנוסף.

5.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. פסק הדין נשוא העתירה דן, כאמור, בחוקתיותו של סעיף 19 לחוק. אף אם ניתן לראות בבחינת חוקתיותו של סעיף 19 הנ"ל, משום הלכה ביחס לבחינתן החוקתית של הוראות התחולה בזמן של חקיקה מיטיבה, הרי אין מדובר בהלכה הסותרת הלכה קודמת של בית משפט זה או בהלכה שחשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקים את קיום ההליך הנדיר והייחודי של דיון נוסף. ככל שנפסקה הלכה בפסק הדין נשוא העתירה, הרי שהיא נקבעה תוך יישום המבחנים החוקתיים המקובלים בפסיקתנו ביחס להוראות חקיקה, שנטען כי הן פוגעות בזכויות חוקתיות. בנסיבות אלה טענותיו של העותר ביחס לפסק דינו של בית המשפט העליון הן טענות ערעוריות באופיין, שאין מקום להידרש אליהן בגדרה של עתירה לדיון נוסף.

אכן, תוצאת פסק הדין הינה ללא ספק תוצאה קשה מבחינתו של העותר, אשר למצוקתו לא נתן החוק מענה. אולם, בית משפט זה כבר קבע לא אחת כי אין די בכך על מנת שייערך דיון נוסף בעניין. כך למשל, בדנג"ץ 10180/05 עיריית "ביתר עילית" נ' שרת החינוך (טרם פורסם), קבע בית משפט זה כי:

"מרבית טיעוני העותרת עוסקים בתוצאות המעשיות אשר לכאורה גורר עימו פסק הדין והעותרת מעלה בעתירתה טענות רבות כנגד בית המשפט אשר יצר, לשיטתה, הפליה אסורה. טענות אלה, ככל שקשות הן, פתרונן אינו בפסיקתו של בית המשפט, המעוגנת בחקיקת הכנסת ובהלכה הפסוקה. חוק ארוחה יומית הוא יציר כפיו של המחוקק וביישומו של החוק רק על מוסדות חינוך שעליהם חל חוק יום חינוך ארוך פעל משרד החינוך כדין. הכנסת רשאית היתה, כמובן, לקבוע תחיקה שתחול על כלל הילדים בישראל ובכוחה לעשות כן תמיד. ואולם, בקשתה של העותרת כי בית המשפט ירחיב את תחולתו של החוק באופן הסותר את לשונו ואת תכליתו אינה בגדר סעד שבידי בית משפט זה להושיט לעותרת" ( שם , פיסקה 9 להחלטה).

(וראו גם, דנ"א 7957/05 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם), פיסקה 12 להחלטה).

מן המקובץ עולה, כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים לקיום דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.