דנ"א 8482/17שירה איילה כהן נ. עו"ד יניב אינסל- נאמן על נכסי החייב שמואל

בקשה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 4619/15 מיום 14.8.2017 (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטות ד' ברק-ארז ו-ע' ברון) אשר קיבל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק פש"ר 27603-11-09 והורה על ביטול הענקה של המשיב 2 למבקשת (להלן: פסק הדין בערעור ).

1.

המשיב 2 העביר את זכויותיו בדירה למבקשת במסגרת הסכם גירושין וכעבור חמש שנים הוכרז כפושט רגל. המשיב 1, הנאמן לנכסיו של המשיב 2 (להלן: הנאמן ) עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ) לבטל את הענקת הזכויות בדירה למבקשת. יצוין כי בעת שהוגשה הבקשה כבר נמכרה הדירה לצד שלישי והבקשה הייתה למעשה להשבת חלקו היחסי של המשיב 2 בתמורת הדירה לקופת פשיטת הרגל. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה והנאמן ערער על ההחלטה לבית משפט זה. המשיב 3, הכונס הרשמי, תמך בערעור.

2.

בית משפט זה (השופטת ע' ברון בהסכמת המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין והשופטת ד' ברק-ארז) קיבל את הערעור והורה על ביטול ההענקה. בית המשפט עמד על לשונו ותכליתו של סעיף 96 לפקודה וקבע כי אין מחלוקת שהזכויות בדירה הן נכס כהגדרתו בסעיף, אשר הועבר למבקשת בשנת 2005 במסגרת הסכם הגירושין - ארבע שנים טרם הגשת הבקשה למתן צו כינוס נכסים וכחמש שנים טרם הכרזת המשיב 2 כפושט רגל. משכך, ומשלא נטען אחרת, נקבע כי הנאמן עמד בנטל הראשוני להראות כי ההענקה באה בגדר התקופה הקבועה בסעיף 96(ב) לפקודה. בית המשפט קבע כי לא היה מקום לאחד את השאלה בדבר תום ליבה של המבקשת עם שאלת כושר פירעונו של החייב, שכן מבחן כושר הפירעון הקבוע בסעיף 96(ב) הוא מבחן שבעובדה ואינו קשור בשאלה האם המקבל מכוח ההענקה ידע על כך. בית המשפט ציין כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלה זו, אך הוסיף כי מהחלטת בית המשפט המחוזי, מהסיכומים שהגישה המבקשת בערעור ומדברי בא-כוחה בדיון נלמד כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח שהחייב היה סולבנטי בעת ההענקה וכי היא "שבה ונסמכה על ידיעותיה הלכאוריות מן התקופה הרלוונטית שלפיהן בני הזוג חיו ברמת חיים גבוהה". משכך, פנה בית המשפט לדון בשאלה האם חל בעניינה של המבקשת החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה הקובע כי:

"'הענקה', לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה:

(1) ...

(2)

לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך.

(3) ...

בית המשפט הפנה לממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי לפיהם המבקשת ידעה על חובותיו של המשיב 2 וכי דבר זה היה אף אחד מהגורמים שהובילו לקרע בנישואי בני הזוג. בהקשר זה הפנה בית המשפט לסעיף 7.3 להסכם הגירושין הקובע כי "הבעל מתחייב לשלם, בעצמו ועל חשבונו, את כל חובותיו והלוואותיו ב'שוק האפור' וכן את כל ההלוואות שנטל מאחרים למיניהם" וכן לסעיף 7.6 להסכם לפיו "הבעל מצהיר ומתחייב כי כל חובות שנוצרו ו/או הלוואות שניטלו ב'שוק האפור' ומאחרים כאמור נוצרו ו/או ניטלו על ידו שלא לצורך מחייתם של בניה"ז". בית המשפט ציין כי על פי ההלכה הפסוקה "די בכך שמקבל ההענקה ידע כי מעניק הנכס נתון במצב כלכלי קשה שממנו הוא יכול להסיק כי הנושים ייפגעו אם ההענקה תבוצע, ולא נדרשת ידיעה פוזיטיבית לחדלות הפירעון או לפגיעה בנושים" (ההדגשה במקור; שם, בפסקה 16). בהסתמך על קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי המבקשת ידעה בעת ההענקה שהמשיב 2 נתון בחובות ל"שוק האפור", קבע בית המשפט כי ברי שהיא הייתה יכולה להסיק שנושיו ייפגעו כתוצאה מן ההענקה ועל כן לא ניתן לקבוע שהיא תמת לב. על כן, נפסק כי המבקשת אינה זכאית להגנת סעיף 96(ג)(2) לפקודה. בית המשפט ציין בהקשר זה כי על פי ההלכה הפסוקה לא נדרשת בהקשר זה כוונת תרמית או כוונה להבריח נכסים והדגיש כי קביעתו אינה משנה או מכרסמת בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ובכלל זה הקביעה לפיה הסכם הגירושין היה אמיתי ובבסיסו רצון כן לפירוד. לבסוף הוסיף ודחה בית המשפט את טענת המבקשת לפיה אין לראות בהעברת הזכויות כהענקה אלא כאיזון משאבים. המשנה לנשיאה (בדימוס) והשופטת ברק-ארז הצטרפו לפסק-דינה של השופטת ברון תוך שציינו כי המקרה דנן שונה מדעיקרא מהנסיבות שנדונו בע"א 4352/15 קורן נ' הראל (2.8.2017)) (להלן: עניין קורן ). סיכומם של דברים, נקבע כי ההענקה למבקשת בטלה ועליה להשיב לקופת פשיטת הרגל את חלקו של המשיב 2 בתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה וזאת לאחר קיזוז המשכנתא, דמי התיווך והחוב למינהל מקרקעי ישראל והכל כמפורט בסעיף 58 להחלטת בית המשפט המחוזי.

3.

מכאן הבקשה דנן שבה טוענת המבקשת כי בפסק הדין בערעור נקבעה הלכה חדשה וקשה. לטענתה מקום שבו לא נקבע ממצא עובדתי על ידי הערכאה הדיונית, מן הראוי כי ערכאת הערעור תשיב את התיק לערכאה הדיונית לצורך השלמת פסק הדין ולא תקבע את הממצא בעצמה. בענייננו, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט בכך שקבע ממצא עובדתי בכל הנוגע לכושר הפירעון של המשיב 2 בזמן ההענקה. עוד נטען כי בית המשפט לא הכריע בשאלה עד מתי ניתן להגיש בקשות לביטול הענקות מכוח סעיף 96 לפקודה וכי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים שבהם יש להחיל את דוקטרינת השיהוי ולדחות את תביעת הנאמן, כפי שנסקר בדעת המיעוט של השופטת ברק-ארז בעניין קורן . בהקשר זה טוענת המערער כי יש הכרח להחיל את דוקטרינת השיהוי קונקרטית על בקשות לביטול הענקה, וזאת כאמצעי למניעת "גרירת רגליים" מצד בעלי תפקיד ועל מנת להתוות להם דרך התנהלות אחרת, המביאה בחשבון את האינטרס הלגיטימי של מקבל ההענקה. המבקשת מוסיפה ומלינה על הממצא העובדתי לפיו המשיב 2 היה חדל פירעון בעת ההענקה. עוד נטען כי יש לעיין מחדש במבחן תום הלב לצורך תחולת החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, שכן לא די לגישת המבקשת בכך שמקבל ההענקה ידע על כך שהחייב שקוע בחובות במועד ביצוע ההענקה, ולטענתה במקרה של "טייקונים" חובות אינם מלמדים על חדלות פירעון ובנוסף קיים פער מידע מובנה בין מקבל ההענקה לבין ה"טייקון" שאינו מאפשר לו לדעת את המצב לאשורו. לבסוף עותרת המבקשת לעכב את ביצוע פסק הדין מכיוון שאין בידיה את הסכום הנדרש לשם ביצועו ואף יש לה חובות גדולים לצדדים שלישיים.

4.

דין הבקשה להידחות.

כפי שנפסק לא אחת, הליך הדיון הנוסף הוא הליך חריג השמור לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה שהחידוש, החשיבות או הקושי שבה הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק את קיומו של דיון נוסף בהם (ראו, למשל, דנ"א 956/12 מוסקוביץ' נ' בית חולים ברזילי , פסקה 4 (26.2.2012)). נקודת המוצא לבחינת השאלה האם יש להורות על קיומו של דיון נוסף היא, אפוא, האם נפסקה הלכה. בהקשר זה נפסק כי "עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" ( דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גודלמן (19.8.2002)). לא כך המצב בענייננו.

5.

עיון בפסק הדין בערעור מלמד כי בית המשפט לא קבע הלכה אלא יישם את הוראת לשון סעיף 96(ב) לפקודה הקובעת כי:

העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה (לעניין זה ראו ע"א 5709/99 לוין נ' שילר , פ"ד נה(4) 925, 941 (2001) (להלן: עניין שילר ))

במקרה דנן קבעה ערכאת הערעור על פי החומרים שהיו בפניה כי המבקשת לא הוכיחה שהמשיב 2 היה כשר פירעון של חובותיו בעת ההענקה. על כן, כך הוסיפה וקבעה, ניתן להחיל לגביו את סעיף 96(ב) לפקודה. טרוניית המבקשת על כך שבית המשפט קבע ממצא עובדתי בעניין זה, ולא החזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי, היא טענה ערעורית שאינה מצדיקה להורות על קיום דיון נוסף ואף כטענה ערעורית אין בה ממש שכן ערכאת הערעור מוסמכת להתערב בממצאים עובדתיים ואף לקבוע ממצאים עובדתיים מן הראיות שבפניה (ראו תקנה 453 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 4268/11 דירם תאורה בע"מ נ' רחמני , פסקה 3 (13.11.2011); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל , פסקאות 20-18 (8.9.2011)). מכל מקום, במקרה דנן הדגיש בית המשפט כי הוא אינו קובע ממצא עובדתי ובלשונו - "אין כוונה להתערב בממצאים שקבע בית המשפט, כי אם להצביע על ממצאים שלא נקבעו בידי בית המשפט" לעניין אי עמידתה של המבקשת בנטל ההוכחה כי המשיב 2 היה כשר פירעון בעת ההענקה. טענות המערערת בדבר דחיית בקשת הנאמן בשל השיהוי שדבק בה לכאורה, כלל לא הוכרעו בפסק הדין בערעור, וכבר נפסק כי " מה ש'לא נמצא' בפסק דין ולא עליו הושתתה ההחלטה, איננו יכול להוות 'הלכה'" ( דנג"ץ 1988/08

התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 10 (24.3.2008)). אשר למבחן תום הלב לצורך פרשנות החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, אף זו אינה הלכה חדשה. בית המשפט יישם בהקשר זה הלכות קיימות (ראו, למשל, עניין שילר , בפסקה 24) ומכל מקום הוא נסמך בהקשר זה על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי לפיהן המבקשת ידעה על מצבו הכלכלי של המשיב 2 בעת ההענקה והדבר אף הוביל לקרע ביניהם. קביעות אלה נתמכו בהוראות הסכם הגירושין שצוטטו לעיל.

6.

אכן, נראה כי תוצאת פסק הדין היא קשה מבחינת המבקשת, אך בית משפט זה קבע לא אחת כי לא די בכך על מנת להורות על קיומו של דיון נוסף (דנג"ץ 8740/06 לוי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (19.3.2007)). המבקשת קוראת לתוך פסק הדין הלכה שאין בו, ובהיעדר "הלכה" – אין מקום להורות על קיום דיון נוסף.

הבקשה נדחית, אפוא, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.