דנ"א 5939/16 מיטלמן שמאי נ. מילקובסקי אורי

1.

עסקינן במקרה בו מספר משקיעים (להלן בענייננו: המבקשים ) הצטרפו כשותפים מוגבלים לקרן השקעות שנוהלה בידי אורי מיליקובסקי (להלן: אורי ), ושחברת נובהויז'ן ניהול קרנות בע"מ הייתה בה השותפה הכללית (להלן: השותפה הכללית ). המבקשים, ביחד עם משקיעים נוספים, השקיעו סכומי כסף בקרן. בחודש יולי 2006 התברר כי הקרן איבדה את מרבית הונה והמבקשים תבעו את הפסדם מהשותפה הכללית ומאורי, בטענה ש הפסדים אלה נבעו מהתרשלותו של אורי שבחר עבור הקרן אפיקי השקעה מסוכנים וספקולטיביים, ובכל מקרה שההשקעה הייתה בניגוד להסכמות ביניהם. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המבקשים נגד אורי ונגד השותפה הכללית בעיקר בעילות של רשלנות והפרת חוזה, ופסק שעל אורי ועל והשותפה הכללית לשלם למבקשים פיצוי. עם זאת, נקבע שיש להפחית מסכום הפיצוי סכום מסוים שאותו היו המבקשים מפסידים "בכל מקרה" נוכח תנאי שוק ההון.

2.

כל הצדדים ערערו על פסק דינו של בית משפט המחוזי. אורי והשותפה הכללית הלינו על קביעת בית המשפט כי התרשלו בניהול קרן ההשקעות ולחלופין כלפי אופן חישוב סכום הפיצוי. המבקשים הלינו אף הם על אופן חישוב הפיצוי וטענו כי הוא אמור היה להיות גבוה יותר. בית משפט זה דחה פה אחד את ערעור המבקשים ביחס לגובה הפיצוי (ע"א 8064/13). לעומת זאת, ביחס לערעורם של אורי ושל השותפה הכללית (ע"א 8052/13) התגלעה מחלוקת בין השופטים י' עמית ו- צ' זילברטל

בדעת הרוב לבין המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין

בדעת המיעוט.

3.

השופט צ' זילברטל ,

שכתב את חוות הדעת המרכזית של דעת הרוב,

פסק שלשיטתו אורי אינו נושא באחריות כלפי המבקשים – לא במישור החוזי ולא במישור הנזיקי. השופט צ' זילברטל עמד כך שהמבקשים

החליטו מרצונם להשקיע את כספם בקרן השקעות שנוהלה בידי אורי, שאינו יועץ השקעות מוסמך, עובדה שהייתה ידועה להם. המבקשים נחשפו למסמכים שונים עובר להצטרפותם לקרן, שוחחו עם אורי וחתמו על בקשת הצטרפות שהבהירה כי תנאי ההצטרפות מצויים במסמך מרכזי אחד – תקנון השותפות שאף הוא הועבר לעיונם. לפיכך, פסק השופט צ' זילברטל , שפעולותיו של אורי, גם אם היה כרוך בהן סיכון רב, ננקטו במסגרת הפררוגטיבה שהמבקשים העניקו לו בתקנון הקרן, ומשכך אורי לא הפר התחייבות כלפי המבקשים. עוד פסק השופט

צ' זילברטל שיש קושי לקבוע שפעולת השקעה שנעשתה במתחם הסיכונים שהתירו המבקשים עצמם עולה כדי התרשלות, שכן עניין זה מצריך לשיטתו הוכחה שלא סופקה על ידי המבקשים. על יסוד עמדתו זו פסק השופט צ' זילברטל שיש לדחות את ערעור המבקשים, ולקבל את ערעורם של אורי ושל השותפה הכללית כך שייקבע שהם אינם נושאים באחריות נזיקית או חוזית כלפי המבקשים.

4.

השופט י' עמית הצטרף לעמדתו של השופט צ' זילברטל , והסכים שתקנון ההצטרפות אכן נותן לאורי אור ירוק להשקיע את הכספים על פי שיקול דעתו. בנסיבות אלה הוא לא ראה לנכון להטיל אחריות על אורי.

5.

המשנה לנשיאה, השופט א' רובינשטיין , חלק על התוצאה הסופית אליה הגיעה דעת הרוב. לשיטתו, לוז המחלוקת בין דעת הרוב לדעתו נוגע לפער שבין המצג אותו הציג אורי למבקשים במסגרתו תיאר מדיניות השקעות מתוכננת, לבין תקנון השותפות, המסמיך לכאורה את אורי להשקיע את כספי המבקשים ככל שהוא מוצא לנכון. לשיטת השופט א' רובינשטיין , גם אם ניתן לפרש את לשון התקנון כמסמיכה את אורי באופן רחב לעשות כהבנתו בכספי המבקשים (והדבר אינו נטול ספקות לדידו) – היה מצופה מאורי, כמנהל השקעות סביר – מוסמך או שאינו מוסמך – שלא לפעול כפי שנהג. לטעמו, שינוי מדיניות ההשקעות של הקרן – אשר הוצגה במהותה למבקשים ושעל בסיסה ביקשו להתקשר עם אורי – למדיניות שונה בתכלית ומסוכנת יותר, מבלי ליידע את המבקשים ובאופן שמעיקרא עלול היה להיות בלתי הפיך, כפי שאכן אירע, יש בו משום רשלנות רבתי מצד אורי. לנוכח מסקנתו זו, פסק השופט א' רובינשטיין שאורי, יחד עם השותפה הכללית בקרן, אחראים לפצות את המבקשים על נזקיהם.

בה בעת, קבע השופט א' רובינשטיין שלטעמו יש אשם תורם בהתנהגות המבקשים, שכן הם לא עשו דבר כדי לבחון כיצד מושקעים כספיהם ואפשרו לאורי לעשות בכספם כרצונו. לפיכך, פסק השופט א' רובינשטיין

כי יש להפחית מסכום הפיצויים שנפסקו לטובת המבקשים בבית המשפט המחוזי 20% נוספים המשקפים את אשמם התורם לנזקים שנגרמו להם.

6.

המבקשים לא השלימו עם תוצאת הערעור והגישו בקשה לדיון נוסף. לטענת המבקשים, פסק הדין מבטא "שינויי הלכה מפליגים" (פסקה 12 לבקשה) שכן הוא סותר את כללי ודיני פרשנות החוזה כפי שהתגבשו בפסיקה לאורך השנים, וביניהם את "כלל ההרמוניה" (פסקה 2 לבקשתם), לפיו יש לחתור לתוצאה פרשנית המובילה להרמוניה בין מסמכים שונים; ואת עקרון הפרשנות התכליתית של החוזה המבקש להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבית של הצדדים, בהתחשב גם בקיומם של מצגים חיצוניים טרום-חוזיים. בנוסף, לשיטת המבקשים נפלו בפסק הדין "מחלוקות מהותיות" (פסקה 12 לבקשה), והוא אף מציף שאלה משפטית חשובה וחדשנית שהינה "האם התנהגותו של צד לחוזה יכולה להימצא רשלנית, גם אם אין בה כדי להוות הפרה של החוזה עצמו" (פסקה 88 לבקשה). עוד סבורים המבקשים שדעת הרוב לא נתנה את המשקל הראוי להשלכות הרוחב של פסק הדין. על יסוד כל האמור סבורים המבקשים כי יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה לקיום דיון נוסף ובפסק הדין מושא הבקשה, הגעתי למסקנה כי אין מקום להורות על דיון נוסף. לפי סעיף 30(ב)

ל חוק בתי המשפט

[נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ניתן להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף מקום בו נפסקה הלכה חדשה וקשה או הלכה הסותרת הלכות קודמות של בית משפט זה. בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה כל הלכה, לא כל שכן הלכה חדשה או קשה. טענות המבקשים הן טענות ערעוריות הנוגעות למסקנת פסק הדין, ועל כן דין הבקשה להידחות.

8.

פסק הדין בענייננו ניתן בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי ולתשתית העובדתית שנפרשה בפני בית המשפט. גם המחלוקת בין דעת הרוב לדעת המיעוט במקרה דנן אינה "מחלוקת מהותית" כלשון המבקשים אלא מחלוקת המבוססת על ניתוח העובדות והנתונים המסוימים של המקרה הנדון.

כפי שציין השופט י' עמית בפסק דינו (פסקה 1), דעת הרוב שמה את הדגש על הוראות התקנון בעוד שדעת המיעוט שמה את הדגש בין היתר על המצג שקדם להתקשרות בין הצדדים. העולה מהאמור הוא כי בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה כל הלכה, לא כל שכן הלכה הסותרת הלכות קודמות של בית משפט זה, ואין בו כדי לייצר "השלכות מרחיקות לכת לגבי כלל מערכת החוזים במדינת ישראל " (פסקה 12 לבקשה).

9.

למעשה, חרף הניסיון לשוות לטענותיהם אצטלה משפטית, טענות המבקשים הן טענות ערעוריות, התוקפות את מסקנת דעת הרוב בפסק הדין מושא הבקשה ואת נכונות ההכרעה. כידוע, הליך הדיון הנוסף הוא לא האכסניה המתאימה לבירורן של טענות מסוג זה. כפי שציינתי בעבר, " מטרתו של הליך זה היא לדון בהלכות חדשות בעלות חשיבות יוצאת דופן ולא להוות ערכאת ערעור על החלטות בית המשפט העליון " ( דנ"א 173/15 בן ישי נ' אוצר מפעלי ים בע"מ , פסקה 10 (17.8.2015)). משכך, אין בטענות אלו הצדקה לדיון נוסף. דיון נוסף אינו ערעור נוסף (ראו דנ"א 1075/15

בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל – 1992) בע"מ , פסקה 18 (8.3.2015)).

10.

באשר לשאלה האם התנהגות של צד לחוזה יכולה להימצא רשלנית, גם אם אין בה כדי להוות הפרה של החוזה עצמו, הרי ש עיון בפסק הדין מושא הבקשה מלמד כי דעת הרוב לא ערכה דיון עקרוני בסוגיה. אמנם המשנה לנשיאה, השופט א' רובינשטיין , סבר כי התשובה לשאלה זו עשויה להיות חיובית: " אף אילו סברנו כי לשון החוזה בהכרח גוברת על המצג שהציג המערער למשיבים... אין בכך די לקבוע בהכרח כי המערער פטור מאחריות, מכוח דיני הנזיקין ועוולת הרשלנות" (פסקה ד' לפסק דינו), אולם דעת הרוב נמנעה מלקבוע מסמרות בסוגיה.

השופט צ' זילברטל ציין אמנם כי ל "קביעות ביחס להסכמות החוזיות בין הצדדים השלכות גם על הדיון בעילה הנזיקית" (פסקה 19 לפסק דינו), אולם לנוכח התוצאה אליה הגיע ולפיה אורי אינו נושא באחריות כלפי המבקשים – לא במישור החוזי ולא במישור הנזיקי, הוא לא נדרש לשאלה אותה הציגו המבקשים בבקשתם. השופט י' עמית לא התייחס לסוגיה. יובהר כי אף המבקשים ערים לכך שהסוגיה לא לובנה בפסק הדין: "דעת הרוב כלל לא התמודדה ובחרה להתעלם מדרך הניתוח התקדימית של כבוד המשנה לנשיאה רובינשטיין..." (פסקה 89 לבקשה). כידוע, הליך הדיון הנוסף נועד לדיון בקביעות מפורשות ומפורטות של בית המשפט, ולא

לדיון בסוגיות משפטיות שלא

לובנו בפסק הדין ( דנ"פ 941/16 רבין נ' מדינת ישראל , פסקה 25 להחלטתי (11.2.2016)).

11.

לסיכום, נראה ש תוצאת פסק הדין קשה

בעיני המבקשים בין היתר בשל אובדן השקעתם. אולם לא תוצאה קשה היא הקריטריון לקיום דיון נוסף וכדברי השופטת ד' ביניש : "אכן, תוצאת פסק הדין הינה ללא ספק תוצאה קשה מבחינתו של העותר [...]. אולם, בית משפט זה כבר קבע לא אחת כי אין די בכך על מנת שייערך דיון נוסף בעניין" ( דנג"ץ 8740/06

לוי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 להחלטתה (19.3.2007)). המבקשים מנסים לקרוא לתוך פסק הדין מושא הבקשה הלכות שאינן מצויות בו, ובהיעדר הלכה אין מקום להורות על דיון נוסף.

12.

הבקשה לקיום דיון נוסף נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.