דנ"א 173/15גדעון בן ישי נ. אוצר מפעלי ים

לפני בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים רובינשטיין , מלצר ו- מזוז ) ב-ע"א 1356/13 בן ישי נ' אוצר מפעלי ים בע"מ (29.12.2014). בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט זמיר ) ב-ה"פ 36490-12-09 בן ישי נ' אוצר מפעלי ים בע"מ (3.1.2013).

רקע והליכים קודמים

1.

עניינו של הסיכסוך בין הצדדים בשלוש תעודות מניה למוכ"ז הנמצאות ברשות המבקש (להלן: התעודות ) אשר מייצגות 9 מניות ממניות המשיבה 1 (להלן: החברה ). אציין כי מבחינה טרמינולוגית המונח הנכון הוא "שטר מניה", בו נעשה שימוש בפרק ג' לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 אשר היה בתוקף במרבית התקופה הרלוונטית לבקשה ובפרק שני סימן ג' לחוק החברות, התשנ"ט-1999 אשר החליפו. השימוש במונח זה הוא נכון יותר שכן בכך יש כדי להצביע על תכונתו הייחודית של המסמך כנכס חפצי המגלם בעצמו את הזכות הרלוונטית - בעלות במניות. זאת להבדיל מהמונח "תעודת מניה" אשר מהווה אך ראייה לקיומה של זכות הבעלות במניות הרשומות על-שם (ראו סעיפים 133 ו-178 לחוק החברות; ע"א 1339/12 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אי.סי.אם יצרני מיזוג אוויר בע"מ (בפירוק) , פס' 19 לפסק דינו של השופט עמית (27.4.2014)). עם זאת, מאחר ובהליכים עד כה נעשה שימוש במונח "תעודות", למען האחידות אעשה זאת גם אני.

2.

המבקש הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי למתן סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי להירשם במרשם בעלי המניות של החברה. לטענתו של המבקש הוא רכש את התעודות בשנת 2008 מאדם בשם גמליאל בתנאי שוק ובתום-לב ולכן, בהתאם ל"תקנת השוק" המעוגנת בסעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, יש להכיר בו כבעל המניות המיוצגות בתעודות ולאפשר לו להמירן במניות הרשומות על שמו. בהתנגדותה לתביעה טענה החברה שמדובר בתעודות חסרות תוקף. לטענתה במקור היו התעודות בבעלותה של המשיבה 2 (להלן: המדינה ), אשר העבירה אותן בשנת 1987 לחברה יחד עם תעודות אחרות, במטרה לבטלן ולהמירן במניות הרשומות על שמה. נטען כי המרה כזו, במסגרתה הפיקה החברה תעודת מניה אחת על-שם המדינה, נעשתה בשנת 1998, דהיינו טרם רכישת התעודות על ידי המבקש, וכי מאותו רגע איבדו התעודות את תוקפן המשפטי. עוד הסבירה החברה כי כלל תעודות המניה למוכ"ז שהועברו אליה נשמרו במשרדיה, מבלי שהושמדו או הוטבעו בחותמת המעידה על בטלותן, וכי במהלך המחצית הראשונה של שנות ה-90 חלקן נגנבו, לרבות התעודות מושא הבקשה. חקירה משטרתית שהתנהלה בעניין הניבה כתבי אישום נגד כמה מעובדי החברה ובהם מזכירת החברה באותה עת - היא גיסתו של המבקש - אשר הורשעה בביצוע הגניבה. לאור זאת טענה החברה שמעבר לכך שהתעודות הן חסרות תוקף משפטי גם לא מתקיימים בעניינן תנאיה השונים של תקנת השוק ולפיכך בכל מקרה המבקש אינו זכאי להירשם במרשם בעלי המניות.

3.

בית המשפט המחוזי, בפסק דין מנומק ולאחר שמיעת עדים והצגת ראיות, דחה את התביעה. בפסק הדין נקבע ממצא עובדתי לפיו התעודות אותן ביקש המבקש להמיר במניות הרשומות על שמו היו בבעלות המדינה וכי הן אכן הועברו על ידה לחברה בשנת 1987. עוד נקבע כי בין המניות אליהן מתייחסת תעודת המניה על שם המדינה שהפיקה החברה בשנת 1998 מצויות 9 המניות שלבעלות עליהן טען המבקש. לאור זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי תעודות המניה למוכ"ז בהן מחזיק המבקש בוטלו וכי הן חסרות תוקף משפטי. בית המשפט עמד על כך שאי החתמת התעודות בחותמת "מבוטל" היא עניין טכני בלבד שאינו שולל את בטלותן בפועל באמצעות הפקת תעודת המניה על שם המדינה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש אינו יכול ליהנות מהגנתה של תקנת השוק שכן לא התמלאו כל התנאים הנדרשים להחלתה. זאת, בין היתר, מכיוון שגמליאל ממנו כזכור נרכשו התעודות אינו עוסק באופן קבוע במכירת תעודות מניה למוכ"ז ומכיוון שהמבקש ידע כבר במועד הרכישה על כך שהתעודות חשודות כגנובות ולכן יש לייחס לו עצימת עיניים השוללת את תום-ליבו.

4.

המבקש הגיש לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפסק דינו התמציתי, שעליו סבה הבקשה לדיון נוסף, אימץ בית משפט זה את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי התעודות שברשות המבקש בוטלו וכי אין לו זכות להירשם כבעל המניות המיוצגות בהן. כדבריו של בית המשפט:

"[...] יסוד היסודות הוא המסד העובדתי, שלפיו המדינה רכשה את המניות והן בוטלו ועברו מהעולם. העובדה שבשל טעם כלשהו, לרבות גניבה, לא הוחתמו בחותמת "מבוטל" אינה מעלה ואינה מורידה, על כן אין צורך להגיע למחוזות של תקנת השוק ולהרבות דברים על הנסיבות האופפות את הרכישות וסימני השאלה שעלו".

על רקע האמור, וגם על סמך הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נדחה ערעורו של המבקש.

הבקשה לדיון נוסף

5.

בבקשה לדיון נוסף נטען שבפסק דינו של בית משפט זה, ובאופן ספציפי בפסקה שהובאה לעיל, נקבעה הלכה חדשה. לטענת המבקש נקבע שלשם ביטול תעודת מניה למוכ"ז של חברה מספיקה עצם הפקת מניה על שם במקומה, ללא תלות בהשמדתה הפיזית של התעודה או החתמתה בחותמת "מבוטל", וללא תלות בכך שתוחזק בפועל על ידי החברה ביום הביטול. עוד טען המבקש שבפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה לפיה תקנת השוק אינה חלה לגבי תעודת מניה למוכ"ז. קביעות אלו יוצרות מציאות משפטית, כך נטען, לפיה תעודת מניה למוכ"ז אינה מהווה נכס חפצי הנמצא בבעלות המחזיק בה אלא שהיא למעשה מסמך דקלרטיבי בלבד, המופרד מהזכות למניות עליהן הוא מעיד, אותן ניתן להעביר לאחר ללא ידיעת המחזיק. לשיטת המבקש מציאות משפטית חדשה זו סותרת מושכלות יסוד בנוגע למעמדם המשפטי של שטרות, ובכלל זה של שטרי מניה כגון אלו בהם עסקינן, המתאפיינים בתכונות הסחירות והטהירות. באופן ספציפי טען כי הדברים סותרים את ההלכה שנקבעה ב-ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים , פ"ד מז(4) 846 (1993) (להלן: עניין פינטו ) לפיה תעודת מניה למוכ"ז, בניגוד למניה על-שם, היא מסמך סחיר, אשר המחזיק בה בכל רגע נתון ייחשב לבעל המניות המגולמות בה ושניתן להחיל עליה את תקנת השוק. לאור האמור טען המבקש שעל בית משפט זה להורות על קיום דיון נוסף "עקרוני" בשאלת מעמדה המשפטי של תעודת מניה למוכ"ז.

תגובת המשיבות

6.

בתשובתה טענה החברה שיש לדחות את הבקשה שכן בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה כל הלכה חדשה. לשיטת החברה מהכרעתו הקצרה של בית משפט זה, אשר נסמכה על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי התעודות שברשות המבקש בוטלו והן חסרות תוקף, לא ניתן להסיק את הקביעות המשפטיות הגורפות שמצא בה המבקש בכל הנוגע לשינוי מעמדה המשפטי של תעודת מניה למוכ"ז. לפיכך נטען שאין כל סתירה בין קביעותיו של בית משפט זה לבין ההלכות הקיימות בנוגע למעמדה של תעודת מניה למוכ"ז. עוד טענה החברה שבניגוד לעמדת המבקש כלל לא נקבע שתקנת השוק אינה חלה על תעודת מניה למוכ"ז אלא שרק אומצה עמדת בית המשפט המחוזי שתקנת השוק אינה חלה במקרה הקונקרטי של התעודות מושא הבקשה.

7.

המדינה בתשובתה הצטרפה לעמדת החברה. עוד הוסיפה המדינה כי גם אם הייתה מתקבלת טענת המבקש בדבר קיומה של סתירה כלשהי בין הלכות קודמות לבין פסק דינו של בית משפט זה בכל האמור למעמדה המשפטי של תעודת מניה למוכ"ז, עדיין אין מקום להורות על דיון נוסף. לשיטתה בהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי, בכל מקרה לא חלה תקנת השוק על התעודות מושא הבקשה ולפיכך אין דרך בה ניתן להכיר בזכותו של המבקש להירשם במרשם בעלי המניות של החברה. לאור זאת נטען שאין כל משמעות מעשית לקבלת עמדתו ה"עקרונית" של המבקש ולפיכך יש לדחות את הבקשה שכן הליך הדיון הנוסף לא נועד כדי לקיים דיון בשאלה משפטית שלהכרעה בה אין נפקות מעשית לצדדים.

דיון והכרעה

8.

דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה עומדת בתנאים הקבועים בדין לקיומו של דיון נוסף.

9.

כידוע תנאי הכרחי, אם כי בלתי מספיק, להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף הוא כי בפסק הדין של בית משפט זה התקבלה הלכה חדשה (ראו סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנג"ץ 2630/14 ריינר נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב , פס' 15 להחלטתי (23.10.2014) (להלן: עניין ריינר )). בפסק הדין מושא בקשה זו לא נעשה כן. כפי שתואר, כל שעשה בית משפט זה הוא לאמץ את מסקנתו של בית המשפט המחוזי שבמקרה הקונקרטי תעודות המניה למוכ"ז שברשות המבקש בוטלו עוד בטרם רכש אותן מגמליאל. הדברים נלמדים גם מן העובדה שבפסק הדין מושא הבקשה צוין במפורש כי הערעור נדחה על סמך הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. כדי שניתן יהיה לומר שנקבעה הלכה חדשה, עליה לגלות עצמה על פני פסק הדין ולהצביע על כוונה מפורשת של בית המשפט לעשות כן (שם, פס' 14 להחלטתי; דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (19.8.2002)). ברי שלא ניתן ללמוד מן הפסקה הקצרה שהובאה לעיל מפסק הדין מושא הבקשה על כוונה כזו, ובוודאי שלא על כוונה לקבוע הלכה גורפת המשנה את מעמדה המשפטי של תעודת מניה למוכ"ז כפי שטען המבקש. אדגיש כי מסקנה זו יפה גם לעניין תחולתה של תקנת השוק על תעודת מניה למוכ"ז. את האמירה שבענייננו "[...]אין צורך להגיע למחוזות של תקנת השוק [...]" יש להבין כפשוטה, דהיינו שבמקרה הקונקרטי מספיקה קביעתו של בית המשפט המחוזי כי התעודות בוטלו כדי לדחות את הערעור. הא ותו לא.

10.

בהיעדר הלכה חדשה, מתייתרות יתר טענות המבקש בנוגע לסתירה אפשרית בינה לבין הדין הקיים באשר למעמדה של תעודת מניה למוכ"ז כפי שנקבע בעניין פינטו . דין זה עומד על מכונו. למעשה, נראה שטענות המבקש אינן נוגעות למעמדה המשפטי של תעודת מניה למוכ"ז אלא לתנאים לביטולה. במילים אחרות, גם המבקש אינו חולק על כך שניתן, בפעולות מסוימות, לבטל תעודת מניה למוכ"ז (למשל באמצעות השמדתה הפיזית או החתמתה בחותמת "מבוטל"), אך לשיטתו אלו לא נעשו במקרה דנן ולכן לא בוטלו התעודות עובר לרכישתן מגמליאל. במובן זה, טענתו של המבקש היא טענה ערעורית באופייה הגורסת שהן בית המשפט המחוזי הן בית משפט זה טעו באופן יישום הדין הקיים החל על תעודת מניה למוכ"ז במקרה הקונקרטי, בכך שקבעו שהתעודות בוטלו ברגע המרתן למניות על שם המדינה. הליך הדיון הנוסף הוא לא האכסניה לבירורה של טענה כזו. כפי שציינתי בעבר, " מטרתו של הליך זה היא לדון בהלכות חדשות בעלות חשיבות יוצאת דופן ולא להוות ערכאת ערעור על החלטות בית המשפט העליון " (עניין ריינר , פס' 15 להחלטתי).

11.

לבסוף, צודקת המדינה בטענתה שגם אם הייתה מתקבלת טענת המבקש כי בפסק דינו של בית משפט זה נקבעה הלכה חדשה הסותרת הלכות קיימות, עדיין לא היה מקום להיענות לבקשה לדיון נוסף. לשיטת המבקש (וכאמור באף אחד מן ההליכים מושא הבקשה לא נקבע אחרת) על תעודת מניה למוכ"ז חלה תקנת השוק. ברם כפי שתואר בית המשפט המחוזי קבע כי בעניינו הקונקרטי של המבקש התקנה אינה חלה , בין היתר מאחר שלכל הפחות עצם את עיניו בנוגע להיותן של התעודות גנובות. המבקש כלל לא התייחס לקביעה זו, למרות שיש לה נפקות רבה לעניינו. בכל האמור בבקשה לדיון נוסף, משמעות הדברים היא שיהיה אשר יהיה מעמדן של התעודות אשר בידי המבקש, בכל מקרה הוא אינו זכאי להיות מוכר כבעליהן שכן גם לשיטתו ייחוס הבעלות תלוי בתחולתה של תקנת השוק. לאור זאת, הדיון "העקרוני" אותו תובע המבקש הוא תיאורטי לחלוטין וחסר נפקות מעשית לעניינו. כידוע, ככלל בית משפט זה אינו עוסק בשאלות תיאורטיות, לא כל שכן בהליך חריג כגון דיון נוסף.

12.

סוף דבר – הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבות בסך של 10,000 ש"ח לכל אחת.