דנ"א 3692/16 מעאבדה ג'ומעה נ. משרד הביטחון

1.

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 2615/15 מעאבדה נ' משרד הביטחון (21.4.2016). בפסק הדין נדחה פה אחד (השופטים ע' פוגלמן, נ' סולברג ו- ע' ברון ), ערעורם של בני הזוג מעאבדה (להלן: המבקשים ), על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 22497-09-12 מעאבדה נ' מדינת ישראל (19.2.2015)) (להלן:

פסק הדין קמא ),

אשר דחה את תביעת המבקשים לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לבנם המנוח אשר נהרג כתוצאה מפיצוץ נפל פגז צה"ל.

רקע

2.

ג'מאל מעאבדה, בנם המנוח של המבקשים (להלן: המנוח ), נהרג ביום 28.2.2011, בהיותו בן 15 ו-5 חודשים, כתוצאה מפיצוץ של נפל פגז טנק (להלן:

הנפל ) שהיה בשימוש צה"ל, באזור המכונה "חירבת רדום" סמוך לתל ערד (להלן: התאונה ).

3.

המבקשים הגישו תביעה לפיצויים לבית המשפט קמא ובמסגרתה טענו, בין היתר, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתרשלות המשיבה (להלן: המדינה ) אשר לא נקטה אמצעי זהירות סבירים ביחס לאמצעי הלחימה המוחזקים על ידה וביחס לשטחי האש בהם נעשה שימוש בתחמושת, על מנת למנוע פגיעה כתוצאה מהתפוצצות נפלים. כן טענו המבקשים כי במעשיה ובמחדליה ביצעה המדינה עוולת הפרת חובה חקוקה, שכן הפרה את הוראות סעיפים 338 ("מעשי פזיזות ורשלנות"), 339(א) ("הזנחת השמירה של כלי ירייה וחומרים מסוכנים"), ו-340 ("סכנה לילדים"), לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

4.

המדינה הכחישה את אחריותה הנטענת לאירוע וטענה כי אין לייחס לה ביצוע עוולה כלשהיא בקשר לנפל שהתפוצץ. לשיטתה, האירוע התרחש במהלך סיור שערכו המנוח ובן דודו הקטין בחיפוש אחר חפצי מתכת, כאשר הנפל נמצא בתוך ערימה של שרידי תחמושת ישנה וחלודה, אשר הובאו למקום על ידי גורם שאיננו קשור למדינה. עוד טענה המדינה כי הנפל לא התפוצץ בעת הרמתו מן הקרקע או בעת דריכה עליו, ועל כן גם אם יימצא שהיא נושאת באחריות לאירוע, הרי שהתקיים אשם תורם מכריע למנוח, אשר הרים את הנפל ונשא אותו מן המקום בו היה.

5.

בית המשפט קמא (השופט ג' גדעון ) קיבל את טענת המבקשים כי בהתאם ל סעיף 38

ל פקודת הנזיקין

[נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ), שעניינו בחובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים, עבר אל כתפי המדינה הנטל להוכיח כי לא התרשלה, וזאת

נוכח היותה של המדינה בעלת החפץ המסוכן – נפל הפגז. עם זאת, בית המשפט קמא קבע כי המדינה אכן הרימה נטל זה והוכיחה כי לא התרשלה ביחס לנפל שגרם למות המנוח.

6.

בתוך כך, בית המשפט קמא פסק כי המדינה הוכיחה כי הנפל נגנב מאחד משטחי האש שלה בו מתקיימים אימוני טנקים באש חיה, והובא למקום התאונה על ידי מי שגנב אותו. משכך, קבע בית המשפט קמא כי ה שאלות הרלוונטיות לעניין בחינת התרשלותה הנטענת של המדינה ביחס לנפל הינן: האם המדינה פעלה באורח סביר לשמירה על שטחי האש בהם היא מקיימת אימונים באש חיה; והאם היא פעלה באופן סביר כדי לאתר נפלים ולהשמידם ובכך למזער את האפשרות כי ייגנבו ויסכנו את הציבור. בתשובה לשאלות אלה פסק בית המשפט קמא כי נהלי הצבא לעניין סריקת שטחי אימון וטיפול בנפלים הינם נהלים סבירים, אשר יש בהם מענה מניח את הדעת לחששות העיקריים מפני פגיעת נפלי תחמושת. עוד פסק בית המשפט קמא כי נהלים אלו נאכפים ומיושמים כראוי בשטח וכן כי המדינה גם עומדת בחובתה לוודא את סימון שטחי האש באופן ראוי ופועלת לאכיפת מניעת כניסת בלתי מורשים אליהם.

7.

בין היתר על יסוד טעמים אלה, נפסק כי המדינה אינה חבה בנזיקין בגין התאונה, וכי האחראי להתרחשותה – המזיק – הינו אותו אדם אשר נטל את הנפל שלא כדין משטח אש כלשהוא והביאו למקום התאונה. יחד עם זאת, ציין בית המשפט קמא כי בנסיבות בהן נפגע המנוח מתחמושת צה"לית בשטח שבשליטת המדינה, נכון תעשה המדינה אם תבחן בחיוב את האפשרות לפצות את המשפחה, לפנים משורת הדין.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

8.

בית משפט זה (השופטים ע' פוגלמן , נ' סולברג

ו- ע' ברון ), דחה את ערעורם של המבקשים על פסק הדין קמא. בית המשפט קבע בפסק דינו כי "בית המשפט המחוזי דן בכל פרטי העניין, העובדתיים והמשפטיים, ומסקנתו ברורה והחלטית, כי המשיבה לא התרשלה, לא עוולה בהפרת חובה חקוקה, ולא חבה בנזיקין בגין התאונה". בהתאם, פסק בית משפט זה כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט קמא, כי ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית וכי אין בפסק הדין קמא טעות שבחוק.

הבקשה לדיון נוסף

9.

המבקשים לא השלימו עם תוצאת הערעור והגישו בקשה לדיון נוסף. לטענת המבקשים, פסק הדין מושא הבקשה מעלה סוגיה משפטית חשובה וקשה שעניינה "קדושת חיי האדם מול חובת המדינה להגן על חיי אזרחיה – ואיפה עובר קו הגבול ביניהם" (פסקה 25 לבקשתם). סוגיה זו מצדיקה לגישתם קיום דיון נוסף בהרכב מורחב שיקבע מהן הנורמות הראויות בהקשר זה.

10.

המבקשים הציגו בבקשתם גם מספר טענות קונקרטיות כנגד פסק הדין קמא ופסק הדין מושא הבקשה, וביניהן: הטענה שגם אם נפל הפגז נגנב מהמדינה או נמצא מחוץ לשטח האש – המדינה עודנה בעלת החפץ המסוכן ולפיכך אינה פטורה מאחריותה הנזיקית; והטענה שהיות והמדינה הודתה בבית המשפט קמא כי היא אינה סורקת מנפלים שטחים שאינם שטחי אש – אחריותה במקרה דנן מועצמת, שכן הנפל התפוצץ באזור שאינו שטח אש. עוד טענו לסטייה מההלכה שנקבעה לשיטתם בע"א משרד הביטחון נ' לוטפי (24.6.2014) (להלן: עניין לוטפי ), ולפיה לא ניתן להסתפק בקיומם של נהלים לצורך ביסוס הקביעה לפיה המדינה לא התרשלה וכי החסר הראייתי פועל לחובת המדינה.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה לקיום דיון נוסף ובפסק הדין מושא הבקשה, הגעתי למסקנה כי אין מקום להורות בעניין זה על קיום דיון נוסף. לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), ניתן להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף רק מקום שנפסקה הלכה חדשה וקשה או הלכה הסותרת הלכות קודמות של בית משפט זה. בענייננו, בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה כל הלכה, לא כל שכן הלכה חדשה או קשה.

12.

מעבר לכך, טענות המבקשים הן טענות ערעוריות באופיין, התוקפות את נכונות ההכרעה בפסק הדין מושא הבקשה ובפסק הדין קמא. כידוע, הליך הדיון הנוסף הוא לא האכסניה המתאימה לבירורן של טענות מסוג זה. כפי שציינתי בעבר, " מטרתו של הליך זה היא לדון בהלכות חדשות בעלות חשיבות יוצאת דופן ולא להוות ערכאת ערעור על החלטות בית המשפט העליון " ( דנ"א 173/15 בן ישי נ' אוצר מפעלי ים בע"מ , פסקה 10 להחלטתי (17.8.2015)). משכך, אין בטענה זו הצדקה לדיון נוסף - באשר דיון נוסף אינו ערעור נוסף (ראו דנ"א 1075/15

בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל – 1992) בע"מ , פסקה 18 להחלטתי (8.3.2015)).

13.

בשולי הדברים אעיר כי ניכר ש התוצאה

בעיני המבקשים היא קשה, בשל העובדה המצערת שאיבדו את בנם בנסיבות טרגיות ומבלי שהוטלה אחריות על מאן דהוא.

אולם, וחרף הקושי שבדבר, לא תוצאה קשה היא הקריטריון לקיום דיון נוסף וכדברי הנשיאה (כתוארה אז) ד' ביניש

בפרשה אחרת: "אכן, תוצאת פסק הדין הינה ללא ספק תוצאה קשה מבחינתו של העותר [...]. אולם, בית משפט זה כבר קבע לא אחת כי אין די בכך על מנת שייערך דיון נוסף בעניין" ( דנג"ץ 8740/06

לוי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 להחלטתה (19.3.2007)).

14.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא שנתבקשה תגובת המדינה לא ייעשה צו להוצאות.