דנ"א 4109/16 יהודה נחשון נ. סעדיה עמוס נחשון

1.

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 879/14 נחשון נ' נחשון (5.5.2016). בפסק הדין התקבל (בדעת רוב של השופטים ע' ברון ו- ע' פוגלמן , כנגד דעתו החולקת של השופט י' עמית ), ערעורו של עמוס נחשון (להלן: עמוס ), על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ,

אשר קבע כי הסכם מתנה מיום 11.5.2005

שבו התחייב מר אהרון נחשון ז"ל (להלן: המנוח ) להעביר לעמוס את כל זכויותיו במקרקעין בטל בהיותו " מתנה מחמת מיתה ".

רקע

2.

עובדות המקרה פורטו באופן מקיף בפסק הדין קמא וב פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף והן יובאו כאן לפיכך בקיצור נמרץ. המבקשים הם אחיו של המנוח המשמשים כחליפיו בהליך (כתב התביעה המקורי הוגש על ידי המנוח בטרם הלך לעולמו), ועמוס הוא דודו של המנוח. על פי הנטען בכתב התביעה שהגיש המנוח, סמוך לשנת 2001 פנה עמוס אל המנוח והציע לו לרכוש ביחד בית בתל אביב (להלן: הנכס ). ביום 7.6.2001 חתמו המנוח ועמוס על הסכם לרכישת הנכס. הנכס הוא בן שתי קומות, שבכל אחת מהן מספר חדרים, ועל פי הנטען הוסכם בין המנוח לבין עמוס שהראשון יהא זכאי לקבל דמי שכירות מהשכרת החדרים בקומה הראשונה של הבית (המנוח עצמו התגורר באחד החדרים בקומה זו), ואילו עמוס יהא זכאי לקבל דמי שכירות מהשכרת החדרים בקומת הקרקע. עוד נטען כי השניים סיכמו, מאחר שהמנוח שילם יותר מעמוס ברכישת הנכס, שעמוס יישא בתשלום כלל החשבונות והמיסים בגין השימוש בבית וכן יעביר למנוח סכום של 100 ש"ח מדי שבוע.

3.

זמן מה לאחר רכישת הנכס חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של המנוח. ביום 5.5.2003 ערך המנוח צוואה , ובה הוריש לעמוס את כל רכושו. בנוסף, ביום 11.5.2005 חתם המנוח במשרדו של עו"ד על הסכם מתנה (להלן: הסכם המתנה ), שלפיו הוא התחייב להעביר לעמוס ללא תמורה את כל זכויותיו בנכס, אולם הוסכם כי עמוס לא יהיה רשאי להעביר את הזכויות בנכס שניתנו לו במתנה לצד שלישי, אלא לאחר קבלת הסכמתו בכתב של המנוח או לאחר מותו. בנוסף הסכימו הצדדים כי למנוח נתונה הזכות להתגורר בנכס עד יום מותו, כמו גם הזכות לקבל דמי שכירות בגינו. להסכם המתנה צורפו שני נספחים שנחתמו על ידי המנוח: ייפוי כוח בלתי חוזר לרישום הזכויות בנכס על שם עמוס, ותצהיר שבו ציין המנוח כי הוא מעניק לעמוס " מתנה מלאה וללא כל תמורה "

– את זכויותיו בנכס.

4.

על פי הנטען בתביעת המנוח, סמוך לחודש נובמבר 2005 דרש עמוס מהמנוח לשלם את חשבונות הנכס בעצמו ולוותר על חלק מדמי השכירות המגיעים לו מתוקף הסכם המתנה. בנסיבות אלה, ביום 17.11.2005 ערך המנוח צוואה חדשה שבה נאמר כי היא מבטלת כל צוואה קודמת, וכי עם פטירתו הוא מצווה את כל רכושו ליורשיו על פי דין, ומשמע שלא עוד לעמוס. עוד באותו יום שלח המנוח לעמוס הודעה שהוא מבטל את התחייבותו להעביר לו את זכויותיו בנכס. במכתב מיום 13.12.2005 מאת בא-כוחו של עמוס ובמענה להודעת הביטול, נאמר למנוח כי כתנאי לביטול הסכם המתנה נדרש המנוח לשלם לעמוס הוצאות ופיצויים בסכום של 275,620 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. במצב דברים זה, המנוח הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה שבה העלה שלל טענות כנגד תוקפו של הסכם המתנה ובין היתר טען כי הסכם המתנה בטל בהיותו " מתנה מחמת מיתה " הנעדרת תוקף בדין. עמוס מצדו הגיש תובענה לסעד הצהרתי שלפיו הסכם המתנה תקף. כאמור, עם פטירתו של המנוח נכנסו בנעליו אחיו, הם גם שני המבקשים בענייננו (אחד משלושת אחיו של המנוח, מי שהיה המשיב השלישי בערעור, הלך לעולמו עובר למתן פסק הדין בערעור).

5.

בית המשפט קמא קיבל את טענת המנוח לבטלות הסכם המתנה בהיותו " מתנה מחמת מיתה ", אשר על פי סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה ), ניתן להעניק רק בדרך של צוואה.

נקבע כי לפי הסכם המתנה אמנם זכותו של המנוח בנכס (שהיא זכות אובליגטורית) עברה לעמוס לאלתר, ואולם נוכח המגבלות הרבות שהושתו על זכויותיו של עמוס בנכס, לא הוקנתה לו הזכות המלאה לנהוג בנכס מנהג בעלים.

בהתאם, נקבע כי בפועל המתנה הוקנתה לעמוס רק עם פטירתו של המנוח, ומדובר לכן במתנה מחמת מיתה הבטלה מכוח סעיף 8(ב)

ל חוק הירושה .

לנוכח האמור הצהיר בית המשפט קמא על בטלותו של הסכם המתנה, ובכך קיבל את תביעת המנוח ודחה את תביעת עמוס.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

6.

בית משפט זה (השופטים ע' פוגלמן ו- ע' ברון , כנגד דעתו החולקת של השופט י' עמית ), קיבל את ערעורו של עמוס, הורה על ביטול פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וקבע כי הסכם המתנה בין הצדדים תקף.

7.

השופטת ע' ברון ,

שכתבה את חוות הדעת המרכזית של דעת הרוב, פסקה כי יש לעשות שימוש זהיר בהוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה , ולהחילה רק על עסקאות שבהן ברור כי כוונת הצדדים היא שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק לאחר מותו של הנותן. לדידה, אין להחיל את הוראת הבטלות במקרים בהם כוונת הצדדים הינה שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל לאלתר , אך תוך שהנותן מותיר בידו שליטה מסוימת בדבר המתנה. על כוונת הצדדים לעסקת המתנה – אם הענקה לאלתר או שמא רק לאחר מותו של הנותן – ניתן ללמוד לשיטתה מתוך לשון הסכם המתנה ונסיבות כריתתו, כמו גם מהתנהגות הצדדים לפני ולאחר ההתקשרות ביניהם. יש משמעות בהקשר זה אף למאפייניו המשפטיים של דבר המתנה (זכות במקרקעין, זכות אובליגטורית, זכות במיטלטלין); לאופיין ולטיבן של המגבלות המוטלות על מקבל המתנה; ולשיקולים כלליים הנובעים מאופייה המיוחד של פעולת הענקת מתנה.

8.

השופטת ע' ברון קבעה כי במקרה דנן –

חרף העובדה שהמנוח נפטר טרם שנחקר על גרסתו ושעמוס נמצא בלתי כשיר להעיד – קיימות ראיות כבדות משקל המובילות למסקנה ברורה כי כוונת הצדדים הייתה להקנות לעמוס את זכותו האובליגטורית של המנוח להירשם כבעלים בנכס עוד בימי חייו, ולאלתר.

ראיות אלה הן בין היתר לשונו ונוסחו של הסכם המתנה; לשון תצהירי הצדדים; החתימה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר לטובת עמוס ; ועדותו של עורך הדין שערך את הסכם המתנה . לשיטת השופטת

ע' ברון , המסקנה המסתברת מכל האמור היא שעסקת המתנה הושלמה וכי זכויות המנוח בנכס הועברו במלואן לעמוס עם החתימה על הסכם המתנה. במצב דברים זה לא מדובר ב" מתנה מחמת מיתה " שהרי הזכויות הוקנו לעמוס באופן מיידי.

9.

השופט ע' פוגלמן הצטרף לעמדת השופטת ע' ברון והסכים כי בחינה פרשנית של נסיבות עסקת המתנה מלמדת כי הצדדים התכוונו להעביר מידית, עם חתימת ההסכם, את הזכות האובליגטורית להירשם כבעל הנכס מן המנוח לעמוס.

גם לשיטתו, משמדובר במתנה גמורה, לא היה מקום לקביעה כי מדובר במתנה שמועד הקנייתה הוא פטירתו של המנוח, ולפיכך אין תחולה במקרה זה לסעיף 8(ב) לחוק הירושה.

10.

השופט י' עמית

חלק על התוצאה הסופית אליה הגיעה דעת הרוב וקבע כי בנסיבות המקרה התוצאה הרצויה בעיניו היא לכבד את רצונו האחרון של המנוח שבמחצית השנייה של הנכס יזכו אחיו, ולא דודו עמוס. השופט י' עמית הצטרף אמנם למסקנת דעת הרוב כי ענייננו במתנה שהושלמה, ואף הסכים כי ייתכנו מצבים בהם נותן המתנה יטיל מגבלות או חיובים על מקבל המתנה, מבלי שיהא בכך כדי לפגוע בכוונתו ליתן את המתנה עוד בחייו. חרף זאת, פסק כי להבדיל מהמקרים שנדונו בפסיקה ואשר עסקו בשאלה של מתנה לאחר מיתה, הרי שבמקרה דנן המנוח הספיק עוד בחייו להבהיר את כוונתו במכתב הביטול ששלח. יתרה מכך, לדידו על כוונת הצדדים ניתן ללמוד גם במכתב התשובה של עמוס להודעת הביטול, בה לא שלל את הביטול אלא התנה את הסכמתו בהשבת הוצאות ובתשלום פיצוי. הדבר מבטא לתפישתו שגם עמוס סבר שהמנוח רשאי לחזור בו, ייתכן מאחר שהצדדים התכוונו לכך שמחצית הנכס תעבור לעמוס רק לאחר פקודתו של המנוח. לסיכום קבע השופט י' עמית

שבנסיבות בהן המנוח שימר לעצמו את דמי השכירות, אסר במפורש על עמוס לבצע כל דיספוזיציה בנכס, לא נרשמה הערת אזהרה בחיי המנוח והמתנה לא הושלמה ברישום, ניתן להגיע למסקנה, כמו זו שבית המשפט הגיע אליה ב ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה נ' אלי קרן , פ"ד נג (1) 817 (1999) , כי מדובר במתנה שלאחר מיתה, וככזו, אין לה תוקף לפי סעיף 8(ב) לחוק הירושה.

על יסוד האמור פסק כי לשיטתו כי יש לדחות את הערעור ולהשאיר את פסק דינו של בית משפט קמא על כנו.

הבקשה לדיון נוסף

11.

המבקשים לא השלימו עם תוצאת הערעור והגישו בקשה לדיון נוסף. לטענת המבקשים, דעת הרוב בפסק הדין קבעה הלכה חדשה וקשה העומדת בסתירה להלכה שנקבעה בע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס , מה (4) 521 (1991) (להלן: עניין פילובסקי ), ואשר מרוקנת את סעיף 8(ב) לחוק הירושה מתוכנו וממטרתו. לשיטתם גם אין בסיס הלכתי לקביעה בפסק הדין שיש לפרש את סעיף 8(ב) לחוק הירושה בצמצום. עוד סבורים המבקשים כי יש לקיים דיון נוסף נוכח חוסר האחידות בפסיקה בכל הנוגע לסוגיית המתנה מחמת מיתה.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשה לקיום דיון נוסף ובפסק הדין מושא הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות בעניין זה על קיום דיון נוסף. לפי סעיף 30(ב) ל חוק בתי המשפט

[נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ניתן להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף רק מקום שנפסקה הלכה חדשה וקשה או הלכה הסותרת הלכות קודמות של בית משפט זה. בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה כל הלכה, לא כל שכן הלכה חדשה או קשה. ביסודן, טענות המבקשים הן טענות ערעוריות הנוגעות למסקנת פסק הדין, ועל כן דין הבקשה להידחות.

13.

בעניין פילובסקי נדונה עסקת מתנה שבמסגרתה אישה רכשה דירת מגורים עבור בנה ונכדיה. הדירה נרשמה על שמם, אך האישה שמרה לעצמה את הזכות להתגורר בה עד יום מותה, כמו גם את הזכות למכור אותה לצד שלישי אם תחפוץ בכך בעתיד וליטול את תמורת המכר לידיה. בית המשפט קבע כי המגבלות שהוטלו על הבן והנכדים היו כה משמעותיות, עד שנראה כי הבעלות בדירה כלל לא עברה אליהם, וזאת חרף העובדה שנרשמו כבעלים במרשם המקרקעין. משכך, נקבע כי מדובר במתנה מחמת מיתה, והדירה עברה עם מות האישה לעיזבונה. לשיטת המבקשים, היות שבענייננו עמוס לא רשם את הזכויות שקיבל במתנה על שמו, מתחייב על דרך של "קל וחומר" שדין ההסכם במקרה דנן היה להתבטל, ולפיכך תוצאת פסק הדין סותרת את ההלכה שנקבעה בעניין פילובסקי .

14.

פסק הדין בעניין פילובסקי לא קבע הלכה גורפת אלא ניתן בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי ולתשתית העובדתית שנפרשה בפני בית המשפט באותו עניין. גם השופטים בפסק הדין בענייננו התייחסו לסוגיה זו וקבעו כי הפסיקה בנושא "מתנה לאחר מיתה" אינה אחידה והיא תלוית נסיבות

(פסקה 14 לפסק דינה של השופטת ע' ברון ; פסקה 12 לפסק דינו של השופט י' עמית ). כך גם יש לקרוא את קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין מושא הבקשה – קביעות אשר נטועות היטב בעובדות ובנתונים המסוימים של המקרה הנדון.

העולה מהאמור הוא כי בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה כל הלכה, לא כל שכן הלכה הסותרת הלכה קודמת של בית משפט זה.

ודוק, גם אם קיימת אי אחידות בפסיקת בתי המשפט בסוגיה זו הרי שמדובר באי אחידות הנובעת מיישום הדין על מערכות עובדתיות ונסיבות שונות , ולפיכך אין בחוסר אחידות זו כדי להצדיק עריכת דיון נוסף.

15.

למעשה, חרף הניסיון לשוות לטענותיהם אצטלה משפטית, טענות המבקשים הן טענות ערעוריות באופיין, התוקפות את מסקנת דעת הרוב בפסק הדין מושא הבקשה ואת נכונות ההכרעה. כידוע, הליך הדיון הנוסף הוא לא האכסניה המתאימה לבירורן של טענות מסוג זה. כפי שציינתי בעבר, " מטרתו של הליך זה היא לדון בהלכות חדשות בעלות חשיבות יוצאת דופן ולא להוות ערכאת ערעור על החלטות בית המשפט העליון " ( דנ"א 173/15 בן ישי נ' אוצר מפעלי ים בע"מ , פסקה 10 להחלטתי (17.8.2015)). משכך, אין בטענות אלו הצדקה לדיון נוסף. דיון נוסף אינו ערעור נוסף (ראו דנ"א 1075/15

בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל – 1992) בע"מ , פסקה 18 להחלטתי (8.3.2015)).

16.

מעבר לכך, המחלוקת בין דעת הרוב למיעוט בפסק הדין התמקדה בשאלת יישום החוק והפסיקה על נסיבותיו של מקרה נתון. כידוע, יישום של הלכה קיימת על נסיבותיו של עניין קונקרטי, אינו מצדיק קיומו של דיון נוסף (ראו: דנ"א 304/14 זוהר נ' לוין , פסקה 12 להחלטתי (20.7.2014)),

וזאת גם כאשר השופטים נחלקים באופן יישום הדין כתוצאה ממחלוקת שבבסיסה היא ראייתית-פרשנית, כפי שאירע בענייננו.

17.

לסיכום, נראה ש תוצאת פסק הדין קשה

בעיני המבקשים בשל "הפגיעה האנושה בקניינו של המנוח" (סעיף 47 לבקשה). אולם לא תוצאה קשה היא הקריטריון לקיום דיון נוסף וכדברי השופטת ד' ביניש : "אכן, תוצאת פסק הדין הינה ללא ספק תוצאה קשה מבחינתו של העותר [...]. אולם, בית משפט זה כבר קבע לא אחת כי אין די בכך על מנת שייערך דיון נוסף בעניין" ( דנג"ץ 8740/06

לוי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 להחלטתה (19.3.2007)). המבקשים מנסים לקרוא לתוך פסק הדין מושא הבקשה הלכות שאינן מצויות בו, ובהיעדר הלכה אין מקום להורות על דיון נוסף.

18.

אשר על כן הבקשה לקיום דיון נוסף נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.