דנ"פ 941/16 רבין מאיר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי שתי בקשות לדיון נוסף העוסקות בהרשעתם של דני דנקנר (להלן: דנקנר ) ומאיר רבין (להלן: רבין ) בעבירות תיווך בשוחד, בגין מעורבותם במסכת אירועים המכונה " פרשת ת עשיות מלח ". בד בבד עם הבקשות לדיון נוסף הוגשו בקשות לעיכוב ביצוע עונשי המאסר בפועל שהושתו על דנקנר ורבין.

2.

בפסק הדין מושא הבקשות לדיון נוסף, דחה בית-משפט זה ברוב דעות את ערעוריהם של דנקנר ורבין על הרשעתם בעבירות תיווך בשוחד. פסק הדין ניתן בהרכב מורחב של חמישה שופטים. כידוע, הליך הדיון הנוסף שמור למקרים נדירים שבהם נפסקה הלכה חדשה וקשה, או הלכה הסותרת הלכות קודמות של בית המשפט העליון (ראו, למשל: דנ"פ 6455/15 נפאע נ' מדינת ישראל , פסקה 11 להחלטתי

(21.10.2015); דנ"פ 4409/12 עובד נ' מדינת ישראל , פסקה 8 להחלטתי (10.6.2012)). יתר על כן, כאשר מדובר בעניין שנדון והוכרע על-ידי מותב מורחב, כבענייננו, לא תקום עילה לדיון נוסף אלא במקרה חריג שבחריגים (בש"א 1481/96 נחמני נ' נחמני , פ"ד מט(5) 598, 607 (1996); ראו והשוו גם: דנ"מ 116/15 אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ נ' עיריית תל אביב , פסקה 4 להחלטתי (9.2.2015), והאסמכתאות שם). בפסיקה אף נשמעה הדעה, כי לבית המשפט אין סמכות להורות על דיון נוסף בעניין שפסק בו בית המשפט בהרכב גדול משלושה (בש"א 834/14 פלונית נ' פלוני , פסקאות 10-4 להחלטתו של הנשיא א' גרוניס (22.4.2014)).

3.

אומר כבר בפתח הדברים, מבלי להידרש לשאלת הסמכות, כי ענייננו אינו בא בגדרם של אותם מקרים "חריגים שבחריגים", המקימים עילה לדיון נוסף בפסק-דין שניתן בהרכב מורחב. יחד עם זאת, אתייחס לטענות המבקשים לגופן, ואראה כי אין מקום לקבל את הבקשות לדיון נוסף.

רקע

4.

דנקנר ורבין פעלו יחדיו בפרשת תעשיות מלח. במסגרת פרשה זו, הואשמו השניים בכך שפעלו לקידום עסקת ענק בקרקעות המצויות באזור אילת ובאזור עתלית באמצעות תשלומי שוחד. כמו כן, יוחסה לרבין מעורבות פלילית בשתי פרשות נוספות: פרשת הולילנד

– שבגדרה נטען כי שולמו סכומי שוחד שונים לנבחרי ופקידי ציבור בעיריית ירושלים לטובת קידום מיזם רחב היקף של בניית שכונת מגורים במתחם הולילנד שבעיר; ו פרשת הזרע – שעסקה בטענות לתשלומי שוחד לנבחרי ופקידי ציבור כדי לקדם, בין היתר, שינוי ייעודן של קרקעות חקלאיות במטרה להביא רווחים מרביים לגורמים מעוניינים. עם זאת, הבקשות לדיון נוסף מתמקדות רק בהרשעתם של השניים בעבירות תיווך בשוחד במסגרת פרשת תעשיות מלח. לפיכך יתמקד הדיון בסוגיה זו.

5.

עבירת תיווך בשוחד מעוגנת בסעיף 295 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), הקובע:

תיווך בשוחד ותמורה אסורה לבעל השפעה ניכרת

295.(א) המקבל כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת על מנת לתת שוחד - דינו כאילו היה לוקח שוחד; ואין נפקא מינה אם ניתנה בעד תיווכו תמורה, לו או לאחר, ואם לאו, ואם התכוון לתת שוחד ואם לאו.

(ב) המקבל כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת על מנת שיניע, בעצמו או על ידי אחר, עובד הציבור כאמור בסעיף 290(ב) או עובד ציבור זר כאמור בסעיף 291א(ג) למשוא פנים או להפליה - דינו כאילו היה לוקח שוחד.

[...]

(ג) הנותן כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת למקבל כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ב) – דינו כדין נותן שוחד ולמקבל כאמור בסעיף קטן (ב1), דינו – מחצית העונש הקבוע באותו סעיף קטן.

[...]

עבירת תיווך בשוחד מורכבת משתי חלופות. חלופה אחת (סעיפים 295(א) ו-(ג) לחוק העונשין), מתייחסת לנתינה או ללקיחה של שוחד שניתן לכנותו " שוחד כסף ": גורם בעל עניין נותן מתת למתווך, על-מנת שהמתווך ייתן שוחד. החלופה השנייה (סעיפים 295(ב) ו-(ג) לחוק העונשין) מתייחסת לנתינה או ללקיחה של שוחד שניתן לכנותו " שוחד הנעה ": המשחד משלם למתווך, מתוך מטרה שהמתווך יניע את עובד הציבור לפעול במשוא פנים או תוך הפליה.

6.

בתחילת הדרך נטען כי דנקנר, שכיהן בתקופה הרלוונטית כיו"ר דירקטוריון משותף בחברת תעשיות מלח בע"מ (להלן: חברת תעשיות מלח ) , מסר לרבין סך של כ-1.3 מיליון ש"ח, על-מנת שיעבירם ליעקב אפרתי (להלן: אפרתי ), מנהל מינהל מקרקעי ישראל. זאת, כאמור, על-מנת לקדם עסקת ענק בין חברת תעשיות מלח לבין מינהל מקרקעי ישראל שדנקנר היה מעוניין בקידומה. כפועל יוצא מכך, הואשמו דנקנר ורבין בביצוע עבירות תיווך בשוחד, בחלופה של שוחד כסף . עם זאת, בשלב מתקדם של ההליך בבית המשפט המחוזי, נדונה האפשרות להרשיע את דנקנר ורבין גם בחלופה השנייה של עבירת תיווך בשוחד – שוחד הנעה . האשמתם של השניים בעבירה זו נסמכה על חומר ראיות שממנו עלה כי הכספים שולמו לרבין, על-מנת שרבין – שהוא קרוב משפחה של אפרתי – יניע אותו לפעול במשוא פנים או בהפליה.

7.

בית המשפט המחוזי (השופט ד' רוזן ) הרשיע את דנקנר ורבין בשלוש עבירות של תיווך בשוחד לפי סעיף 295 לחוק העונשין. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא הובהר אם השניים הורשעו בעבירות בחלופה של שוחד כסף, או שמא בחלופה של שוחד הנעה. ההרשעה בעבירת תיווך בשוחד הובילה להרשעה גם בעבירות נוספות שפרטיהן אינם רלוונטיים להליך הנוכחי. בית המשפט המחוזי גזר על דנקנר שלוש שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין; קנס בסך 500,000 ש"ח; וחילוט בשווי מיליון ש"ח . על רבין נגזרו שבע שנות מאסר, מהן חמש שנים בפועל והיתרה על תנאי; קנס בסך 500,000 ש"ח; וחילוט בסך 500,000 ש"ח.

דנקנר ורבין מצדם הגישו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין לבית-משפט זה.

פסק הדין מושא הבקשות לדיון נוסף

8.

בפסק הדין נחלקו הדעות הן לעניין ההרשעה, הן לעניין העונש. כל שופטי ההרכב היו תמימי דעים כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי דנקנר ורבין ביצעו עבירה של שוחד כסף . עם זאת, דעת הרוב סברה כי יש להרשיעם בביצוע עבירת שוחד הנעה .

9.

השופט נ' הנדל , שנותר במיעוט, סבר כי יש לזכות את דנקנר ורבין מכל העבירות שבהן הם הורשעו בבית המשפט המחוזי. השופט הנדל נדרש תחילה לפרשנות יסוד המטרה בעבירה של שוחד הנעה – הנעת עובד ציבור לנהוג במשוא פנים או בהפליה. לגישתו של השופט הנדל, אל לפרשנות התיבה "משוא פנים או הפליה" להיות רחבה מדי או מצומצמת מדי. מצד אחד, לא כל מי ששוכר את שירותיו של "שדלן" או של "מאכער" עובר על החוק. מציאות החיים מלמדת כי קיים צורך בשירותיהם של שדלנים, וכי יש להישמר מפני הרחבת האיסור הפלילי בדרך שיפוטית לעבר מעשים אשר אינם נתפשים בציבור הרחב כפליליים. מצד שני, אין להשלים עם סטיות ברורות מהדין או מהנוהל. לפיכך, סבר השופט הנדל כי מוטב שפעילותם של שדלנים לא תיאסר באופן גורף, אלא ייקבע כלל האוסר על מתן שכר לשדלן על-מנת שיניע עובד ציבור לחרוג מהדין או מהנוהל .

השופט הנדל ציין כי הפרשנות שהציע "[...] איננה סגורה באופן הרמטי, והיא מותירה מספר שאלות פתוחות אשר דורשות ליבון נוסף [...]" (שם, פסקה 13). אולם, לשיטתו אין צורך לקבוע בכך מסמרות, שכן הדבר לא נדרש לצורך הכרעה בתיק שלפניו. לגישתו, "מן הסתם – ההתפתחות הטבעית של השיטה המשפטית תאפשר, בעתיד, להתמודד בצורה בהירה יותר עם מקרי הקצה ועם סימני השאלה שעוד יתעוררו" (שם, פסקה 16). בנוסף לדברים אלה קרא השופט הנדל למחוקק לאמור את דברו בעניין, כפי שעשה למשל לגבי שדלנים העובדים במשכן הכנסת. מכאן פנה השופט הנדל לבחינת העובדות במקרה הקונקרטי.

10.

לאחר עיון בראיות, מצא השופט הנדל כי המכלול הראייתי אינו מספק תשובה חד-משמעית באשר לנסיבות העסקתו של רבין על-ידי דנקנר. לגישתו, בתוך החלל העובדתי שנוצר יש מקום לתזות סותרות, וממילא לא ניתן לשלול את התזה שלפיה רבין נשכר על-ידי דנקנר במטרה לספק לו שירותים לגיטימיים שונים כגון איתור דמויות מפתח בתוך המינהל, מיפוי השיקולים המדריכים את צעדיהם, הפקת חומר רלוונטי ועוד. השופט הנדל ציין כי מסקנתו המזכה נסמכת על גישתו המשפטית העקרונית בדבר גבולותיה של עבירת שוחד ההנעה. אולם, בה בעת, המסקנה העובדתית אליה הגיע מצדיקה לדעתו להביא לזיכוי, וזאת גם אם תינקטנה גישות פרשניות שונות.

11.

בטרם סיום העיר השופט הנדל כי לדעתו, שכירתו של רבין כמתווך על רקע הקשר המשפחתי של רבין עם אפרתי, אינה יכולה לשמש חזקה בדבר התקיימות יסודות העבירה של שוחד הנעה. וכלשונו: "זהו עיקר העיקרים – הוכחת יסודות העבירה של שוחד הנעה [...] במובן זה, הקשר המשפחתי בין רבין לאפרתי עשוי להיות ראיה נסיבתית, לאו דווקא מרכזית, בדבר כוונה זו. אך נתון זה אינו מלמד על ביצוע עבירת שוחד הנעה, אלא אם כן ישנה תשתית נסיבתית חיצונית איתנה המובילה למסקנה יחידה" (שם, פסקה 38). עוד הבהיר השופט הנדל, כי ייתכן שבחירת התביעה "לחשב מסלול מחדש" ולהעלות בשלב מאוחר בהליך את הטענה לשוחד הנעה, פגעה בזכותם של דנקנר ורבין להתגונן. עם זאת, ציין, "[...]לא על כך אתעכב" (שם, פסקה 40). העיקר הוא, לגישתו, כי אין בראיות התביעה על-מנת להרשיע את דנקנר ורבין בעבירות המיוחסות לו. לפיכך, סבר השופט הנדל כי יש לזכות את דנקנר ורבין מחמת הספק בכל העבירות שבהן הורשעו בבית המשפט המחוזי.

12.

דעתו של השופט ע' פוגלמן הייתה שונה. עמדתו הייתה כי יש להרשיע את דנקנר ורבין בביצוע עבירה של מתן " שוחד הנעה ". בפסק-דינו, יצא השופט פוגלמן מנקודת הנחה משפטית

דומה

לזו של השופט הנדל. דהיינו, כי המטרה הדרושה להרשעה בעבירת "שוחד הנעה" היא הנעת עובד ציבור לנהוג בניגוד לדין או בניגוד לנוהל. עם זאת, בשונה מדעתו של השופט הנדל, סבר השופט פוגלמן כי צירוף כלל הראיות הנסיבתיות במקרה דנן מוביל למסקנה כי בבסיס העסקתו של רבין עמדה למצער גם המטרה של הנעת קרוב משפחתו – אפרתי – לפעול במשוא פנים או בהפליה לטובת חברת תעשיות מלח. השופט פוגלמן הוסיף וציין כי גם בהנחה שבהזדמנות זו או אחרת נתן רבין לדנקנר שירות לגיטימי, לא לשם כך נשכרו שירותיו. בלשון אחר: "[...] על רקע כל התשתית הראייתית שעליה עמדתי, ביסוד העסקתו של רבין עמדה לכל הפחות גם השאיפה להגיע דרכו לאפרתי, כדי שהלה יפעל תוך חריגה מדין או נוהל לטובת תעשיות מלח" (שם, פסקה 85). בנוסף לכך, דחה השופט פוגלמן את הטענה כי לא ניתנה לדנקנר ולרבין אפשרות סבירה להתגונן מפני רכיבי העבירה של שוחד הנעה.

אשר על כן, קבע השופט פוגלמן כי הוכחו כדבעי יסודותיה של עבירת שוחד הנעה. עם זאת, לדידו, שגה בית המשפט המחוזי כשראה בכל אחד מהתשלומים שהעביר דנקנר לרבין משום עבירה נפרדת, וקבע כי מן הדין להרשיע את השניים בעבירה אחת

של תיווך בשוחד. עוד קבע השופט פוגלמן כי אין מקום להתערב בעונשים שהוטלו על דנקנר ורבין.

13.

השופט י' עמית הצטרף למסקנתו המרשיעה של השופט ע' פוגלמן , אך סבר כי מן הראוי להפחית בעונשו של דנקנר. תחילה התייחס השופט עמית לפרשנות יסוד המטרה של עבירת "שוחד הנעה". בשונה מעמדתו של השופט הנדל, ובשונה מההנחה שעליה התבסס פסק-דינו של השופט פוגלמן, סבר השופט עמית כי די בכך שתכלית מתן המתת היא לגרום לעובד הציבור להכניס למערכת שיקוליו שיקול זר. לדידו של השופט עמית, הפרשנות שלפיה התנאי של הנעה למשוא פנים והפליה מתמלא רק מקום בו יעד ההנעה הוא בניגוד לדין או לנוהל של הרשות, מצמצמת יתר על המידה את רשתה של העבירה. מכאן פנה השופט עמית לבחינת הראיות, ומצא כי המארג הראייתי מביא להרשעה. השופט עמית הוסיף כי לגישתו, עצם העסקה של קרוב משפחה של עובד הציבור אינה מגבשת עבירה של שוחד הנעה. אולם, "המדובר בהתקשרות חשודה על פניה" (שם, פסקה 7). בנסיבות אלה קבע כי "[...] נטל הראיה (להבדיל מנטל השכנוע) לבסס הסבר חלופי סביר, ולפיו רבין נשכר אך ורק כמאכער רגיל[...] נמצא בשטחם של דנקנר ורבין [...]" (שם). השופט עמית לא קבע כי יש להתערב בעונשו של רבין, אך סבר כי יש להקל בעונשו של דנקנר. הוא הצביע על שלושה טעמים המצדיקים לעשות כן: ראשית, רק לאחר סיום עדותו של דנקנר ביקשה התביעה להמיר את העבירה משוחד כסף לשוחד הנעה, כאשר עיקר משאבי ההגנה התמקדו כמעט לאורך כל הדרך בטענה לשוחד כסף; שנית, לא ברור מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי באיזו חלופה של עבירת השוחד הורשע דנקנר, וממילא לא ברור בגין איזו עבירה נגזר עונשו; ולבסוף, אין לחרוש על גבו של דנקנר, כמעט לראשונה, הרשעה תקדימית בעבירה של מתן שוחד הנעה בדרך של הטלת עונש המאסר המכסימלי שהיה קבוע בשעתו בחוק. בשל טעמים אלה, סבר השופט עמית כי יש להעמיד את עונשו של דנקנר על שנתיים מאסר בפועל, חלף שלוש שנות המאסר שהושתו עליו בבית המשפט המחוזי.

14.

השופט ס' ג'ובראן סבר שיש להרשיע את דנקנר ורבין בעבירת תיווך בשוחד, בנסיבות של שוחד הנעה. לגישתו של השופט ג'ובראן, הוכח במקרה זה כי רבין הועסק על ידי דנקנר בעיקר בשל קשריו המשפחתיים לאפרתי. לפיכך, ובצירוף הראיות הנוספות שהובאו, אין מנוס מהרשעה. השופט ג'ובראן הוסיף כי אין באמור כדי להכריע מה יהא הדין במקרים גבוליים או במקרים "אפורים" יותר, והבהיר כי הכרעה במקרה דנן ממוקדת בנסיבות הספציפיות. לעניין העונש, דעתו של השופט ג'ובראן הייתה כדעתו של השופט עמית. השופט צ' זילברטל הצטרף אף הוא לקביעתו של השופט פוגלמן כי יש להרשיע את דנקנר ורבין בעבירה של מתן שוחד הנעה. באשר לעונש הצטרף השופט זילברטל לדעתו של השופט עמית.

15.

נקבע איפוא ברוב דעות (השופטים ע' פוגלמן , י' עמית ,

ס' ג'ובראן ו צ' זילברטל , כנגד דעתו החולקת של השופט נ' הנדל ), כי יש להרשיע את דנקנר בעבירה של שוחד הנעה לפי סעיף 295(ג) בנסיבות ס"ק (ב) לחוק העונשין ואת רבין בעבירה של קבלת שוחד הנעה לפי סעיף 295(ב) לחוק העונשין. כן הוחלט ברוב דעות להפחית את העונש שהוטל על דנקנר לשלוש שנות מאסר, מתוכן שנתיים בפועל (בניכוי ימי המעצר) והיתרה על תנאי. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

16.

דנקנר ורבין לא השלימו עם תוצאת הערעור והגישו בקשות לדיון נוסף. בד בבד עם הבקשות לדיון נוסף, הוגשו כאמור בקשות לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליהם.

בקשתו של דנקנר לדיון נוסף (דנ"פ 972/16)

17.

לטענת דנקנר, עסקינן בפסיקה חדשה ותקדימית, המצדיקה להורות על קיומו של דיון נוסף. החידוש בפסק הדין נעוץ לדבריו במספר עניינים עיקריים. ראשית, לטענתו, בפסק הדין

מושא הבקשה לדיון נוסף נערך לראשונה דיון בשאלת היקפו של האיסור הפלילי על מתן שוחד הנעה, כמו גם בשאלה לאיזו תכלית מותר לשכור את שירותיו של "מאכער" או "שדלן" מבלי שהדבר ייחשב לעבירה. דנקנר הלין על כך שחרף העובדה שבפסק הדין הוצגו שתי גישות פרשניות שונות בשאלה מהו יעד הנעה שמגבש עבירה, "פסק הדין אינו מכריע בשאלה מהותית ומכרעת זו והיא נותרה פתוחה אף לאחריו" (פסקה 16 לבקשה לדיון נוסף). לפיכך, טען דנקנר, "[...] אין בפסק דינו של בית המשפט הנכבד כדי להדריך את הציבור בדבר האסור והמותר בהעסקתם של מאכערים, ובין היתר אף מכאן קשיותו של פסק הדין" (שם, פסקה 17). לדידו של דנקנר, הקושי בתוצאה זו מקבל משנה תוקף בהתחשב באופי "הגורף והמעורפל" כלשונו של עבירת שוחד ההנעה. הוא סבור כי יש חשש ממשי שהערכאות הדיוניות תתקשינה ליישם את שנקבע בפסק הדין על מקרים שיבואו בפניהן, "ואנו נמצא עצמנו בתוך מציאות מעורפלת עוד יותר של פסיקות סותרות " (שם, פסקה 13). עוד טען דנקנר, כי במקרה דומה שבו נדונה עבירה אחרת שגבולותיה היו עמומים – עבירת מרמה והפרת אמונים – נעתר בית המשפט לבקשת המדינה לערוך דיון נוסף בפסק הדין שעסק בה (דנ"פ 1397/03 שבס נ' מדינת ישראל (6.4.2003) (להלן: עניין שבס )). לטענתו, יש להקיש מכך לענייננו. לצד זאת, חזר דנקנר על טענתו כי נוכח אופייה העמום של עבירת שוחד ההנעה, לא היה מקום להרשיעו בה וממילא ההרשעה סותרת את העיקרון "אין עונשין אלא אם מזהירין".

18.

שנית,

טען דנקנר כי פסק הדין קבע לראשונה חזקה, שלפיה שכירת שירותים של שדלן שהוא קרוב משפחתו של עובד הציבור מקימה חשש אינהרנטי מפני הנעת עובד הציבור למשוא פנים או הפליה. כן נקבע לראשונה, לטענתו, כי יש בחשש זה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי הנאשם. לדידו של דנקנר, מדובר בהלכה חדשה וקשה, שכן כלל לא נקבע מהו טיב הקשר המשפחתי המקים את החזקה האמורה. לטענתו של דנקנר, חוסר זה מוקשה במיוחד בעניינו, שבו בניגוד לנקבע בפסק הדין, הקשר המשפחתי בין רבין לאפרתי אינו קשר דם. דנקנר הוסיף וטען כי הקושי בהלכה זו מתעצם לאור חידוש נוסף שנקבע בפסק הדין, שלפיו די בקיומו של מניע "מעורב" לשכירת שירותיו של שדלן ("קשרים וכישורים") על-מנת להעביר את נטל הראיה לנאשם. דנקנר סבור כי קביעה חדשנית זו מטילה נטל קשה מנשוא על כתפיו של הנאשם. מכאן ולהבא, לא די בכך שהנאשם יראה כי בבסיס ההתקשרות עמד מניע לגיטימי, אלא יהיה עליו להוכיח בראיות כי ביסוד ההתקשרות עמד מניע טהור –שימוש בכישורים בלבד של המתווך ולא ניצול הקשרים שלו.

19.

דנקנר ער לכך שפסק הדין ניתן בהרכב מורחב של חמישה שופטים, וכי עובדה זו מציבה בפניו משוכה גבוהה שעליו לעבור על-מנת להצליח בבקשתו לדיון נוסף. אולם, לטענתו, משנחלקו דעות השופטים קמה עילה לדיון נוסף. בטענה זו נסמך דנקנר, בין היתר, על המלצותיה של הוועדה לבחינת הרשעה בדעת רוב וערעור על זיכוי במשפט פלילי בראשות פרופ' אהרן אנקר (פברואר 2010) (להלן: המלצות ועדת אנקר ), שלפיהן עצם קיומה של דעת מיעוט מזכה בפסק-דין פלילי בערעור צריכה להוות עילה עצמאית לקיומו של דיון נוסף. זאת, אף מקום שבו נדון הערעור בפני הרכב מורחב של שופטים. לטענת דנקנר, די בכל הטעמים שפורטו לעיל על-מנת להורות על דיון נוסף, אך הוא הוסיף כי יש לשקול גם את העובדה שלא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני ההרשעה בשוחד הנעה. לבסוף טען דנקנר כי לא היה מקום להטיל עליו עונש מאסר בפועל, בהינתן שפסק הדין יישם באופן תקדימי את הדין הקיים.

בקשתו של רבין לדיון נוסף (דנ"פ 941/16)

20.

רבין טען כי פסק הדין מושא הבקשה קבע הלכות שמפאת חשיבותן וקשיותן מצדיקות דיון נוסף. טענתו העיקרית של רבין הייתה כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה לגבי היסודות הדרושים להוכחת העבירה של שוחד הנעה, הסותרת הלכות קודמות של בית משפט זה. לפי הלכה זו, כך הטענה, ויתר בית המשפט על הצורך להוכיח שניים מיסודות העבירה: קיומה של הסכמה בין נותן המתת לבין המתווך כי המתת ניתן ומתקבל לתכלית של הנעת עובד ציבור לפעול במשוא פנים או בהפליה; והיסוד הנפשי של המתווך, כלומר כוונה מיוחדת להניע את עובד הציבור לפעול במשוא פנים או בהפליה. לטענת רבין, הוא הורשע בשוחד הנעה, אף שלא הוכח כי יסודות העבירה האמורים התקיימו בעניינו.

21.

כן העלה רבין שורה של טענות כנגד קביעות שנקבעו בפסק הדין. בין היתר, הלין רבין על הקביעה שלפיה קיבל תמורה עבור פעולת התיווך ועל הקביעה כי יש לדחות את ערעורו על חומרת העונש. לטענתו, משהקל בית המשפט בעונשם של מעורבים אחרים בפרשה, מן הראוי היה לעשות כן גם בעניינו. יצוין, כי רבין הגיש בקשה לתיקון טעות בפסק הדין בהקשר זה. בקשה זו נדחתה על ידי ההרכב ביום 27.1.2016. רבין הוסיף וטען כי "נדרשת הכרעה עקרונית ותקדימית" בסוגית חוקיותה של הרשעה לחילופין ובסוגית זכותו של נאשם להתגונן במקרה בו לא הוזהר והורשע בעבירה אחרת מזו שיוחסה לו בכתב האישום . לבסוף, הלין רבין על כך שאף שנכח בכל הדיונים, "למרבה האירוניה והפרדוקס [...] בית המשפט הנכבד בפסק דינו (בדעת רוב) דן בעניינו רק אגב הדיון בעניינו של מערער אחר – דנקנר" (פסקה 108 לבקשה לדיון נוסף).

תגובת המדינה

22.

המדינה מתנגדת לבקשותיהם של דנקנר ורבין לעיכוב ביצוע העונש. בתגובתה, ציינה המדינה כי טענותיה לגופן של הטענות המפורטות בבקשה לדיון נוסף לא תובאנה במסגרת תגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע. עם זאת, לטענתה עיון בבקשות לדיון נוסף מעלה כי סיכויי הבקשות אינם גבוהים כלל.

הכרעה – בקשתו של דנקנר

23.

לאחר עיון בכתבי בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להורות על קיום דיון נוסף להידחות.

24.

דנקנר ניסה לשוות לבקשתו אופי עקרוני, שעניינו היקפו של האיסור הפלילי על תיווך בשוחד. ברם, עיון בפסק הדין מעלה, כי המחלוקת העיקרית בין דעת הרוב לבין דעת המיעוט הייתה עובדתית במהותה. כפועל יוצא מכך, הדיון וההכרעה התמקדו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. היטיב לתאר זאת השופט נ' הנדל :

"[... ]דעתי היא כי ההכרעה בתיק זה מושתתת בעיקרה על היבטיה העובדתיים של המחלוקת בין הצדדים, ואין הכרח להכריע בכל היבטיה

של הסוגיה המשפטית שהוצגה ביחס לגבולותיו של האיסור על שוחד הנעה. ברם, נוכח חשיבותה העקרונית של סוגיה זו, והמקום המרכזי שהיא תפסה בטיעוני הצדדים, אציג תחילה את קווי היסוד לתפיסתי [...]" (פסקה 6).

ובהמשך הדברים:

"[...] סלע המחלוקת בתיק זה הוא נסיבות העסקתו של רבין בידי דנקנר. במסגרת זאת התייחסו הצדדים, כל אחד לשיטתו, לאפשרות לפיה רבין ביצע מספר פעולות לגיטימיות לשם קידום עסקת תעשיות מלח [...] לדעתי, אפשרות זו זוכה לחיזוק סביר מחומר הראיות" (שם, פסקה 26).

"[...] המסקנה העובדתית אליה הגעתי צריכה, להשקפתי, להביא לזיכוי גם אם תאומץ גישה משפטית-עקרונית אחרת באשר לגבולותיו של איסור שוחד הנעה... נראה לי שהכל יסכימו במישור המשפטי העקרוני, שאם פלוני שכר מתווך על מנת שיבצע פעולות מעין אלו [כגון כינון פגישות עם גורמי מפתח – מ.נ.] – לא השתכללה העבירה של שוחד הנעה [...] המסקנה שלא הוכחה עבירה, על פי התשתית העובדתית אשר לא נשללה, משתלבת אפוא עם כל הגישות המשפטיות שהוצגו בדבר הגדרת שוחד הנעה [...]" (שם, פסקה 28) .

השופט ע' פוגלמן השמיע דברים ברוח דומה:

"[...] אכן, חברי השופט נ' הנדל דן באריכות בעניין סעיף 295(ב) לחוק העונשין וביקש לשרטט את גבולותיו בצורה מדויקת. ברם איני סבור כי מדובר בהלכה הנחרשת על גב המערערים. עסקינן בעבירות של שחיתות חמורה הקשורה בניצול קשרי משפחה במטרה להטות ליבו של בכיר במינהל הציבורי, ולא במקרה 'גבול' אשר מאיר באור חדש פעולות שהאזרח מבצע באופן יומיומי ושגרתי. משאין מדובר בהלכה חדשה של ממש – אין כל טעם בהחלה פרוספקטיבית " (פסקה 88) (ההדגשה הוספה – מ.נ.).

השופט ס' ג'ובראן ציין אף הוא כי הכרעתו ממוקדת בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו.

25.

מהמצוטט לעיל עולה, כי בית המשפט עסק אמנם בפסק הדין בעבירת שוחד ההנעה (שהפסיקה לא הרבתה לעסוק בה), ואף עמד על הקושי לשרטט את "גבולות הגזרה" בין העסקה לגיטימית של שדלנים לבין תיווך בשוחד. אולם, הסוגיה המשפטית המרכזית שנדונה בפסק הדין הייתה פרשנות המונח "למשוא פנים או להפליה", וסוגיה זו לא הוכרעה. ההכרעה בעניינו של דנקנר נותרה במישור העובדתי, וממילא היא אינה מגלה כל עילה לדיון נוסף בפסק-דין שניתן בהרכב מורחב של חמישה שופטים.

דנקנר לא חלק על כך ששאלת גבולותיה של עבירת שוחד ההנעה לא

הוכרעה בפסק הדין. אולם, לטענתו, דווקא העובדה שבית המשפט לא הכריע בסוגיה זו היא אשר הופכת את ההלכה לקשה במיוחד. דין טענה זו להידחות. בית-משפט זה שב וקבע כי הליך הדיון הנוסף נועד לדיון בקביעות מפורשות ומפורטות של בית המשפט, ולא לדיון בסוגיות משפטיות שלא לובנו בפסק הדין, תהא חשיבותן אשר תהא (ראו: דנג"ץ 360/15 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר זלצברגר נ' שר הבטחון

(12.11.2015); דנ"א 8184/13 דבאח נ' מדינת ישראל , פסקה 22 להחלטתי (8.5.2014); דנ"א 1075/14 קרן היסוד המגבית המאוחדת לארץ ישראל נ' קרן קיימת לישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 15 להחלטתי (15.7.2014); דנ"א 4439/10 הרן נ' הקדש קרן המנוח גבריאלוביץ ז"ל , פסקה 9 להחלטתה של השופטת ע' ארבל (15.9.2010)). כך גם בענייננו.

26.

דנקנר סמך ידיו גם על החלטת בית-משפט זה בעניין שבס , שבגדרה ניתן דיון נוסף לשם בירור "עיקריה ותחומי פרישתה של עבירת המירמה והפרת אמונים, במגמה לקבוע מבחן ברור ומדויק ככל הניתן ליסודותיה של העבירה וליישומו של הדין על עניינו של שבס" (שם, פסקה 12). אולם, איני סבורה כי ניתן לגזור גזירה שווה מהחלטה זו למקרה שלפנינו. ראשית, בעוד שפסק הדין בעניין שבס

ניתן בהרכב שלושה, פסק הדין מושא דיוננו ניתן בהרכב מורחב של חמישה שופטים. כאשר מדובר בעניין שהוכרע מלכתחילה בהרכב מורחב, אין הצדקה כאמור להורות על דיון נוסף, אלא במקרה חריג שבחריגים. שנית, בענייננו הן שופטי הרוב, הן שופט המיעוט, היו ערים לעמימותה של העבירה ולקושי לקבוע היכן עובר קו הגבול בין תיווך לגיטימי לבין תיווך בשוחד. אף-על-פי-כן, הגיעו רוב שופטי ההרכב למסקנה כי בנסיבות העניין אין צורך להכריע בשאלה מורכבת זו. ממילא, ספק בעיני אם בכלל יהיה בדיון נוסף כדי להוביל לשינוי בתוצאות משפטו של דנקנר. כזכור, דנקנר התייחס בבקשה לשתי הגישות הפרשניות למונח "למשוא פנים או להפליה" שבאו לידי ביטוי בפסק הדין, וטען כי מן הראוי להכריע ביניהן. אולם, גם שופט הרוב שיישם את גישתו הפרשנית המצמצמת של השופט הנדל, הגיע למסקנה כי יש להרשיע את דנקנר. משכך, ספק אם בכוחו של הליך הדיון הנוסף להשפיע על זכויותיו של דנקנר. גם מטעם זה אין ככלל הצדקה לקיימו (ראו והשוו, למשל: דנ"פ 8512/13 מדינת ישראל נ' מצגורה

(5.6.2014)).

27.

דנקנר טען כי בפסק הדין נקבעו הלכות חדשות וקשות בעניין משקלה של קרבת משפחה בין המתווך לבין עובד הציבור וכן בעניין מצבים שבהם יש מניע "מעורב" – לגיטימי ושאינו לגיטימי – להעסקתו של שדלן. לדעתי הקביעות בפסק הדין בסוגיות אלה אינן מקימות עילה לדיון נוסף. לכל היותר, קביעות אלה מהוות נדבך בהתפתחות הפסיקה בעניין עבירת שוחד ההנעה, שעודנה מתגבשת. כך או כך, אף אם יש לראות בהן משום חידוש הלכתי, אין מדובר בחידוש מהסוג המצדיק דיון נוסף בפסק-דין שניתן מלכתחילה בהרכב מורחב של שופטים.

28.

דנקנר הוסיף וטען, כי עצם העובדה שבפסק הדין נחלקו הדעות מצדיקה להורות על דיון נוסף. דנקנר ביסס טענה זו, בין היתר, על המלצות ועדת אנקר שנזכרו לעיל. גם טענה זו לא ניתן לקבל. כלל מושרש וידוע היטב הינו, כי קיומה של דעת מיעוט בפסק-דין אינו מקים עילה עצמאית לדיון נוסף. כמו כן, אין בכוחן של המלצותיה של ועדת אנקר לגבור על הוראותיו של סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. לבסוף, טען דנקנר גם כי נפגעה הגנתו וכי יש להפחית מעונשו, אולם אלה הן טענות ערעוריות באופיין, אשר אין מקומן בהליך הדיון הנוסף.

29.

בקשתו של דנקנר נדחית איפוא.

הכרעה – בקשתו של רבין

30.

גם בעניינו של רבין לא מצאתי עילה להורות על דיון נוסף. טענות רבין הן ביסודן טענות ערעוריות, הנוגעות לקביעותיו של בית המשפט, לניתוח הראיות ולמשקל שניתן להן. טענות אלה אינן מצדיקות דיון נוסף (ראו והשוו: דנ"פ 9216/10 ז'אנו נ' מדינת ישראל

פסקה 10 להחלטתי (23.3.2014)) .

31.

טענתו העיקרית של רבין נסבה כאמור על יסודותיה של עבירת שוחד הנעה. אולם, ההלכה שלטענת רבין נקבעה בפסק הדין בעניין זה – כלל לא נקבעה בו. כידוע, תנאי סף לקיום דיון נוסף הוא שבפסק הדין נקבעה הלכה באופן

מפורש וגלוי ( דנ"פ 602/15 כהן נ' מדינת ישראל (25.1.2016) ). עיון בפסק הדין מלמד כי בית המשפט לא ערך דיון עקרוני במהותם של יסודות העבירה, אלא יישם אותם על עובדות המקרה שבפניו. בסופו של דבר, מסקנתם של כל שופטי הרוב הייתה כי יסודות העבירה מתקיימים. גם שופט המיעוט לא חלק על כך שאילו הוכח כי בבסיס ההעסקה עמדה המטרה הפסולה היה מקום להרשיע:

"אכן, אין ספק כי אם פלוני פנה למאכער ודרש ממנו להניע את עובד הציבור לפעול במשוא פנים או הפליה – הוא עבר בכך עבירה של שוחד הנעה. כך, בין אם פלוני בחר במאכער בשל קשריו, בין אם בשל כישוריו ובין אם בשל שילוב שלהם [...]. לפיכך, אילו הוכח כי דנקנר פנה לרבין הן בשל כישוריו והן תוך סיכום ביניהם כי רבין ינצל את קשריו המשפחתיים לאפרתי על מנת להניע את האחרון לפעולה בניגוד לדין או לנוהל, די היה ברכיב האחרון כי להרשיע את שניהם " (שם, פסקה 38) (ההדגשה הוספה – מ.נ.).

הנה כי כן, מדובר בהכרעה הנטועה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה, שאינה מגלה כוונה לסטות מהלכה קיימת (ראו: דנ"פ 8439/10 מדינת ישראל נ' כהן פסקה 11 להחלטתי (22.2.2011); דנ"פ 7261/12 פלוני נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ פסקה 18 להחלטתי (3.12.2012)). בפסק הדין לא נקבעה הלכה בעניין יסודות העבירה. וודאי שלא נקבעה בו הלכה המייתרת יסוד מיסודותיה. טענתו זו של רבין כוסתה אמנם באצטלה עקרונית, אך דומה שלמעשה ביקש להלין על הקביעה כי יסודות העבירה מתקיימים בעניינו. זוהי טענה ערעורית, אשר, כאמור, הליך הדיון הנוסף אינו הולם אותה . הוא הדין בטענותיו של רבין כי שגה בית המשפט בקביעתו לפיה קיבל רבין תמורה עבור התיווך וכי שגה בדחותו את הערעור על גזר הדין.

32.

אף טענותיו של רבין בדבר הצורך ב"הכרעה עקרונית" בסוגית חוקיותה של הרשעתו בבית המשפט המחוזי בסעיף 295(א) לחוק העונשין ולחילופין בסעיף 295(ב) ובשאלת המבחנים לבחינת קו הגנתו של נאשם לשם קביעה אם נפגעה זכותו להתגונן – אינן מצדיקות דיון נוסף. סוגיות אלה לא נדונו במישרין בפסק הדין, כפי שמציין רבין עצמו (ראו: פסקאות 75 ו-96 לבקשה לדיון נוסף). כאמור לעיל, דיון נוסף אינו המסגרת המתאימה לדיון בסוגיה משפטית שלא הוכרעה בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף (ראו גם: דנ"פ 6876/14 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 15 להחלטתי (17.12.2014); דנ"פ 127/16 אלמליח נ' מדינת ישראל

(9.2.2016)). ממילא מובן כי לא נקבעה בסוגיות אלה הלכה חדשה. גם בעניין זה, דומה כי טרונייתו האמיתית של רבין היא כנגד קביעתו של בית המשפט כי במקרה דנן לא נפגעה זכותו להתגונן (ראו: פסקאות 92-89 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן ; פסקה 11 לפסק דינו של השופט י' עמית ).

לגבי טרונייתו של רבין על כך שעניינו נדון בכפיפה אחת עם עניינו של דנקנר, אציין כי "בנסיבות העניין הקשר בהכרעה הוא הדוק" (פסקה 32 לפסק דינו של השופט נ' הנדל ), וזאת לנוכח המכנה המשותף הרחב בין הרשעותיהם של השניים ב מסגרת מסכת עובדתית אחת.

33.

על כן, גם בקשתו של רבין נדחית.

סיכום

34.

שתי הבקשות לדיון נוסף נדחות. ממילא מתייתרות גם הבקשות לעיכוב ביצוע עונשי המאסר. המבקשים יתייצבו לריצוי מאסרם במועד שנקבע בפסק הדין.