דנ"א 1953/20 איי. די. איי חברה לביטוח בע"מ נ. אושרת שמעון

מונחת לפני בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (מפי השופטת ד' ברק-ארז ובהסכמת השופטים י' אלרון ו- ע' גרוסקופף ) מיום 4.2.2020 בע"א 9294/16 שמעון נ' חברת איי די איי חברה לביטוח בע"מ (להלן: פסק הדין ).

רקע והליכים

1.

אלה, בתמצית, העובדות הצריכות לבקשה לדיון נוסף: המבקשת חידשה באופן "אוטומטי" פוליסות ביטוח רכב שהוגדרו מראש כתקפות לפרק זמן של שנה, מבלי שקיבלה את הסכמת המבוטחים לכך ואף מבלי שיידעה אותם על החידוש בדיעבד. המשיבים גילו אודות החידוש האוטומטי, והחיוב הנגזר ממנו, שנים ספורות אחרי כן. עקב כך הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המבקשת.

בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לאישור התובענה באופן חלקי (ת"צ 12963-12-11, החלטת כבוד השופטת מ' נד"ב מיום 27.10.2016). נקבע כי ישנה אפשרות סבירה שכלל השאלות המתעוררות בתובענה תוכרענה לטובת הקבוצה, למעט אחת. בתוך כך, קבע בית המשפט כי המבקשת נהגה כדין בעצם חידוש הפוליסות, שכן הוכח קיומו של נוהג בתחום הביטוח לפיו בתום התקופה המוסכמת בפוליסה, מוארך הביטוח מאליו. אותו נוהג, לשיטת בית המשפט, נלמד ונתמך בשני מסמכים רגולטוריים שהוציא הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון (להלן: המפקח על הביטוח ). המסמך הראשון, הנחיות שהוציאה נציגה מטעם המפקח בשנת 1999 בעניין חידוש אוטומטי של פוליסות ביטוח (להלן: הנחיות 1999 ). המסמך השני, התכתבות בין איגוד חברות הביטוח לבין נציגה מטעם המפקח משנת 2000, שעסקה באותו הנושא (להלן: התכתבות 2000 ). מסמכים אלו, כך נקבע, ניתנים לפירוש באופן שהמפקח על הביטוח הביע תמיכה בעמדה לפיה שתיקת המבוטח עשויה להיחשב, בנסיבות מסוימות, קיבול בהתנהגות לעניין חידוש אוטומטי של חוזה ביטוח. אי לכך, נקבע כי אין אפשרות סבירה שהשאלה אם המבקשת נהגה כדין עת חידשה את הפוליסות באופן אוטומטי, ללא קבלת הסכמת הלקוחות או יידועם בדיעבד (תכונה להלן: השאלה במחלוקת ), תוכרע לטובת הקבוצה. כנגד קביעה זו הגישו המשיבים ערעור לבית משפט זה.

פסק הדין מושא הבקשה

2.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור, בקובעו כי יש לאשר את התובענה הייצוגית אף ביחס לשאלה שבמחלוקת. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופטת ברק-ארז, נדרשה לפרשנות הראויה שיש להעניק לסעיף 9 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: סעיף 9 לחוק הביטוח ), ולנפקות המסמכים הרגולטורים שהוציא המפקח על הביטוח באותן השנים. השופטת ברק-ארז הגיעה למסקנה כי הפרשנות הראויה לסעיף 9 לחוק חוזה הביטוח הינה כי מבטח אינו רשאי לחדש חוזה ביטוח באופן אוטומטי וחד צדדי מבלי לקבל את הסכמת המבוטח, מראש או בדיעבד. אשר לנפקות המסמכים הרגולטוריים, קבעה השופטת כי העמדה שהובעה במסמכים אינה יכולה להקנות למבקשת הגנה מפני התובענה. זאת, הן משום שהוראות נוהל של רשות מנהלית אינן יכולות לגבור על הוראות חוק; והן משום שאופי המסמכים בענייננו, לרבות הגורם החתום עליהם ודרך ניסוחם, מלכתחילה מעוררים קושי בהסתמכות עליהם. לקביעות אלו הצטרף השופט גרוסקופף.

3.

השופט אלרון צירף דעתו לתוצאה אליה הגיעה דעת הרוב, בהכריעו כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלה שבמחלוקת תוכרע לטובת הקבוצה, אך הסתייג מהקביעות ביחס לפרשנות הראויה שיש להעניק לסעיף 9 לחוק חוזה הביטוח. לשיטתו, בשים לב לשלב המקדמי שבו מצויה התובענה הייצוגית – היינו, בחינה מקדמית של סיכויי התובענה – אין מקום לקבוע מסמרות בסוגיה המשפטית העיקרית אשר מצויה במחלוקת בין הצדדים, שהיא פרשנות חוק חוזה הביטוח ונפקות המסמכים הרגולטוריים.

השופט גרוסקופף התייחס אף הוא, בתגובה, לשאלת היקף ואופי הדיון המשפטי הראוי במסגרת הליך זה. לגישתו, בית המשפט אמנם אינו נדרש להכריע בשאלות המהותיות שבמחלוקת בשלב אישור התובענה כייצוגית, אך בהחלט רשאי לעשות זאת בתנאים מסוימים. עמדה זו תמך השופט בפסק הדין בעניין עמוסי (רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5.7.2012)), במסגרתו נקבע על ידי המשנה לנשיאה (בדימוס) א' ריבלין , בהסכמת המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור וכנגד דעתו החלקת של השופט (כתוארו אז) ח' מלצר , כך:

"ודוק: אמנם אין צורך כי בית המשפט יכריע

בכל השאלות המשפטיות והעובדתיות בשלב אישור התובענה הייצוגית, אך אין בכך כדי לומר כי אל לו להכריע באף לא אחת מהן. פעמים, כאשר מדובר בתיק מורכב אשר מכיל שאלות משפטיות ועובדתיות רבות, עשוי בית המשפט להידרש להכרעה פוזיטיבית בחלק מהן , על מנת שיוכל לקבוע כי קיימת אפשרות סבירה להכרעה כוללת לטובת התובעים. כך למשל, לפעמים ידרש בית המשפט להכריע בשאלת פרשנותו של חוק מסוים , בטרם יוכל לקבוע כי קיימת אפשרות סבירה כי חוק זה חל על המקרה שבפניו." (שם, פס' 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין) [ההדגשות אינן במקור]

למקרא דברים אלו עולה כי בנסיבות מסוימות ניתן להכריע בשאלות המהותיות שבמחלוקת, או בחלק מהן, עוד בשלב אישור התובענה . ביחס לסמכות זו ביקש השופט גרוסקופף להוסיף שלושה עקרונות מנחים. האחד , מדובר בחריג ולא בכלל. השני , ראוי לעשות שימוש בחריג מקום שההכרעה בשאלה המהותית מבוססת על מידע המצוי במלואו לפני בית המשפט; כאשר הצדדים טענו את מלוא טיעוניהם לגביה; וכאשר התועלת שתצמח מההכרעה עולה על המשאבים השיפוטיים הנדרשים. השלישי , המקרה המובהק בו ראוי לשקול הפעלת החריג הינו כשהשאלה היא שאלה משפטית טהורה, או למצער כזו המחייבת בירור עובדתי מצומצם. כך, למשל, שאלת פרשנותו של חוק או של חוזה אחיד. השופט גרוסקופף השתכנע כי המקרה דנן בא בגדר המקרים המתאימים להפעלת החריג, וזאת ביחס לשתי השאלות המהותיות שנידונו: פרשנות חוק חוזה ביטוח ונפקות המסמכים הרגולטוריים. הראשונה, להערכתו, מהווה שאלה משפטית טהורה; ואילו השנייה, כך סבר, מהווה "שאלה משולבת, משפטית-עובדתית, שנראה כי כל הראיות הדרושות להכרעה בה הונחו לפני בית המשפט; הצדדים טענו לגביהן בהרחבה בשלב בקשת האישור, וקשה להניח כי לא טענו את כל אשר היה להם לטעון; גם לרגולטור ניתנה ההזדמנות להביע את עמדתו לגביהן, והוא עשה כן באופן שמצא לנכון ". ההכרעה בשאלות אלו, לשיטת השופט גרוסקופף, " מסייעת לפיזור הערפל המשפטי השורר מעל התובענה, וצפויה לסייע בכך לייעול ההליך, לקידומו ולקיצורו". חרף האמור, הבהיר השופט גרוסקופף כי כל הכרעה פוזטיבית בשלב אישור התובענה מהווה החלטה בהליך ביניים, ועל כן אינה החלטה סופית וחלוטה. כך, קיום ראיות חדשות המצדיקות עיון מחדש בהחלטה עשוי להעמיד לבחינה מחודשת את הסוגיות שהוכרעו לגופן.

השופטת ברק-ארז הוסיפה התייחסותה לסוגיה בקצרה. להשקפתה, המקרה דנן אכן מהווה אחד מאותם מקרים בהם יש מקום לדון בשאלות המשפטיות לגופן, הן משום שמדובר במחלוקת משפטית מהותית והן משום שכל הטענות הרלוונטיות הוצגו כדבעי בערכאה המבררת. מכל מקום, הצטרפה השופטת להערתו של השופט גרוסקופף אשר לאי-סופיות ההחלטה. הודגש כי בית המשפט אשר ידון בתובענה רשאי לבחון את הדברים ככל שיוצגו לו ראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות את פני הדברים.

טענות הצדדים

4.

המבקשת סבורה כי יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין משני טעמים מרכזיים. ראשית , נטען כי פסק הדין מעורר קושי יישומי ועקרוני באשר ליחסי גוף רגולטורי עם הגורם המפוקח, בכלל; ולמנגנון ההנחיות הרגולטוריות בתחום הביטוח, בפרט. לשיטת המבקשת, במסמכים הרגולטוריים הובעה עמדה מפורשת לפיה במקרים מסוימים ניתן יהא לראות בהתנהגות מבוטח קיבול בהתנהגות של חוזה הביטוח, אף אם לא נתקבלה הסכמתו האקטיבית. על עמדה זו, כך טוענת המבקשת, היא הסתמכה כאשר חידשה את חוזי הביטוח של חברי הקבוצה. לא זו אף זו, לטענתה אף הייתה מחויבת לפעול לפיה. על כן, לעמדתה, פסק הדין יוצר מצב בו פעולה לפי עמדת הגוף המאסדר מותירה את הגוף המפוקח חשוף לתביעות. שנית, משיגה המבקשת על הקביעות שנתנה השופטת ברק-ארז אשר לפרשנות הראויה לסעיף 9 לחוק הביטוח, לאמור, כי הוא איננו מתיר חידוש אוטומטי ללא קבלת הסכמה. לגישת המבקשת, אין מקום להכריע בשאלה המצויה במחלוקת בין הצדדים עוד בשלב אישור התובענה כייצוגית. נטען כי בשלב זה בית המשפט נדרש לקיים בחינה לכאורית בלבד, במסגרתה ההכרעה תצומצם לקביעה כי קיימת "אפשרות סבירה" שהשאלות שבמחלוקת תוכרענה לטובת הקבוצה. לשיטת המבקשת, העקרונות המנחים שהתווה השופט גרוסקופף ביחס למקרים שבהם יש מקום לחרוג מהכלל של בחינה לכאורית, מהווים הרחבה משמעותית של אמות המידה שנקבעו בעניין עמוסי ועשויים להביא בפועל לכך שהחריג ייהפך לכלל. בהקשר זה נסמכת המבקשת על חוות דעתו של השופט אלרון שהוצגה לעיל.

בתגובתם הפנו המשיבים לפסיקת בית משפט זה ביחס לסוגיות הרלוונטיות. כן הוסיפו טענות אשר להיעדר הסתמכות פרטנית של המבקשת על המסמכים הרגולטוריים אשר עולה, לגישתם, מפרוטוקול הדיון. בעיקרו של דבר, נטען כי אין בפסק הדין כל קביעה המצדיקה קיום דיון נוסף, שכן מדובר אך ביישום הלכות קיימות על נסיבות המקרה הספציפי. המשיבים הציגו פסיקה של בית משפט זה המצביעה, לשיטתם, כי מלאכת הפרשנות של דבר חקיקה הייתה מסורה תמיד לבית המשפט ואיננה תלויה בעמדת הרגולטור; ועל פסיקות של הערכאות הדיוניות מהן עולה כי הנחיות הרגולטור אינן מקנות הגנה מוחלטת מביקורת שיפוטית, לבטח שלא בנסיבות החלות בענייננו. יצוין כי לאחר הגשת תגובת המשיבים, הגישה המבקשת בקשה למתן רשות להגיש תשובה מטעמה. בנסיבות העניין והטיעונים שנפרשו לא מצאתי מקום לאפשר למבקשת להעלות טיעונים נוספים מעבר לאלו שכבר הוגשו.

דיון והכרעה

5.

דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 קובע את אמות המידה להיעתרות לבקשה לדיון נוסף. עילה אחת היא "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון", ועילה נוספת היא מקום שבו "מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש [...] מקום לדיון נוסף" (ראו גם: דנ"א 7161/17 שני נ' שליידר , פס' 17 (4.2.2018)). לאחר שקילת הטענות, באתי לכלל מסקנה כי בענייננו לא מתקיימת אף לא אחת מעילות אלו. אדון בטענות כסדרן.

6.

אין בידי לקבל את עמדת המבקשת אשר להשלכות הרוחב של פסק הדין על ענף הרגולציה. להווי ידוע כי הפרשן המוסמך של דבר חקיקה ראשית הינו בית המשפט, וכי עמדת הגורם המאסדר לגבי הפירוש הראוי תהווה אך אחת מן הנסיבות אשר תישקלנה. בית משפט זה עמד על כך במספר הזדמנויות שונות (ראו, למשל: בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור , פ"ד מא (3) 255, 307-305 (1987) (להלן: עניין כהנא ); ע"א 6455/19

ירוחימוביץ נ' כונס הנכסים הרשמי , פס' 13 (28.1.2020) (להלן: עניין ירוחימוביץ ); וכך אף בספרות: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 796-795 (1993)). כך קבעה, למשל, הנשיאה א' חיות בעניין ירוחימוביץ , אשר במסגרתו נידונה פרשנות סעיף 373(ב) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי:

"[...] עמדת הכונס הרשמי, כמי שאמון על התחום שבו עוסקת חקיקה זו אכן נושאת משקל, אך מלאכת הפרשנות של דבר חקיקה ראשית מוטלת כידוע על בית המשפט והוא אינו מחויב לאמץ בהכרח את הפרשנות המוצעת על ידי הרשות המינהלית אם מצא כי אין לקבלה [...]" ( עניין ירוחימוביץ , שם).

מהאמור עולה כי הפרשנות שנתן הגורם המאסדר להוראת חוק היא לא בהכרח בגדר דין מחייב. כך גם בענייננו. אכן, מהתכתבות 2000 עולה כי הנציג מטעם המפקח על הביטוח הביע, בשעתו, תמיכה בעמדת איגוד חברות הביטוח לפיה ייתכן חידוש אוטומטי של חוזה ביטוח בנסיבות מסוימות. ואולם, עמדה זו אין בכוחה ליצור נורמה חדשה הגוברת על הוראת חוק. יש לתת לעמדת הגורם המנהלי משקל, אך משקל זה איננו מכריע (ראו גם: עניין כהנא , בעמ' 307-306. כלל זה יושם, הלכה למעשה, בע"א 7928/12 אי. אר. אמ טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תקשורת בע"מ , פס' 29-28 (22.1.2015)).

ובאופן ספציפי, המשקל שיש לעמדת הגורם המאסדר נקבע בין היתר על יסוד ההסתמכות שהייתה על עמדתו (ראו שם). בענייננו, השופטת ברק-ארז התייחסה לקשיי ההסתמכות העולים מאופי המסמכים הרגולטוריים מהם נלמדה עמדת המפקח (אותם סיווגה תחת "הרובד היישומי"). ואכן, אופי המסמכים – החל בדרך ניסוחם, עבור לגורם החתום עליהם, וכלה בהיקף תפוצתם ופרסומם – מעורר קושי בהסתמכות עליהם. כאמור בפסק הדין, המסמכים שניהם נחתמו על ידי נציג מטעם המפקח על הביטוח, ולא על ידי המפקח עצמו; לא ברור מה היה היקף תפוצתם ופרסומם; והתכתבות 2000 אף מהווה – כשמה – התכתבות פנימית שבה למעשה אישר נציג מטעם המפקח על הביטוח עמדה שנוסחה על ידי איגוד מקצועי, דבר המעורר קושי לכשעצמו (ובהקשר זה אצטרף להערת השופטת ברק-ארז בפס' 54 לפסק הדין). על כן, בנסיבות אלו, המשקל שיש לתת לעמדה הנלמדת מהם ביחס לחוק חוזה הביטוח איננו גבוה. אין בכך כדי "לערער" את המעמד הנורמטיבי המחייב של הנחיות המפקח על הביטוח בכללותן, כטענת המבקשת. כל שניתן ללמוד מפסק הדין הינו כי כאשר עמדת הרגולטור עומדת בסתירה לפרשנות שנתן בית המשפט להוראת חוק – בית המשפט יעניק משמעות יתרה לנסיבות במסגרתן הובעה העמדה כאמור, בבואו לקבוע את משקלה. כל זאת צוין אף מבלי להתייחס לטענת המשיבים לפיה לא הוכחה הסתמכות במקרה הקונקרטי, משום שהמבקשת לא הייתה חברה באיגוד חברות הביטוח – הגוף אשר ניהל את התכתבות 2000 מול המפקח על הביטוח – ועל כן לא נחשפה להתכתבות זו (ראו פרוטוקול הדיון מיום 20.3.2019, עמ' 11, שורה 11 ואילך). לטענה זו, אשר לא קיבלה התייחסות במסגרת פסק הדין, לא מצאתי לנכון להתייחס במסגרת הליך מסוג זה.

אשר לטענתה החדשה של המבקשת לפיה פסק הדין מותיר גופים מפוקחים במצב "בלתי אפשרי" בו הם מחויבים לציית להנחיות הגוף המפקח, מחד גיסא; אך עשויים להיות חשופים לתביעות ככל שבית המשפט יעניק פרשנות שונה לחוק מזו שהעניק המפקח בשעתו, מאידך גיסא – אוסיף מילים אחדות. לאורך כל הבקשה נוקטת המבקשת לשון של "חובת ציות למפקח"; "הפרת הוראות המפקח"; או "פעולה שלא בהתאם להוראות המפקח", כדי לבסס את הטענה כי הייתה מחויבת לפעול לפי העמדה שבמסמכים הרגולטוריים. אלא שעל פני הדברים לשון זו איננה עולה בקנה אחד עם צורת הניסוח של המסמכים. אין המקרה בענייננו כמקרה שבו יוציא המפקח על הביטוח, באופן אקטיבי ובחתימתו שלו, הנחיה או חוזר המורים על חובת חידוש אוטומטי של פוליסת ביטוח בהתקיים אינדיקציות לקיבול בהתנהגות. אמנם אף במקרה זה שיקול הדעת הבלעדי לפרש את הוראות החוק הרלוונטיות שמור לבית המשפט, אך חזקה עליו שיעניק משקל ראוי לעמדת רגולטור אשר נוסחה כהוראה מפורשת וישירה. למען הסר ספק, אין בכך הבעת עמדה ביחס לדיון הנוסף ברע"א 9778/16 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.5.2018) (דנ"א 4960/18). לא כך בענייננו. לשון הניסוח של התכתבות 2000 איננה כוללת לשון ציווי או מתן הוראה, וזאת אף מבלי לתת את הדעת לכך שהמסמך נוסח על ידי גורם חיצוני ואך אושר על ידי הגוף המאסדר. כך, למשל, סעיף (ה) למסמך נושא את הלשון "בהעדר סימנים שאין קיבול [...] רשאית חברת הביטוח להניח, כי הביטוח התחדש" [ההדגשה איננה במקור] . לשון ציווי – אין בנמצא. בהמשך סעיף (ה) נכתב "מובהר בזה, כי אם יקרה מקרה ביטוח מכוסה, הרי למרות שתיקת המבוטח, ואף אם הוא לא עשה כל פעולה אקטיבית מצידו המעידה על רצונו בחידוש הביטוח – המבטחת תשלם את תגמולי ביטוח המגיעים למבוטח, תוך קיזוז דמי הביטוח המגיעים לה". כתובים אלו אינם מהווים ציווי על חברות הביטוח לבצע חידוש אוטומטי של החוזה; אלא אך הוראה כי באם יתרחש אירוע ביטוח לאחר תום תקופת החוזה, יראו את החוזה ככזה שהתחדש בדיעבד . ולראיה, לו היה הכתוב מורה על חידוש אוטומטי של חוזה הביטוח, לא היה צורך בציון הוראת הקיזוז הרטרואקטיבי של דמי הביטוח עם תשלום תגמולי הביטוח. הווה אומר, אין בהתכתבות הוראה או ציווי על החברות באיגוד הביטוח לחדש את הפוליסות של מבוטחיהן. משכך, קביעת בית המשפט איננה מותירה את חברות הביטוח בין הפטיש לסדן, כטענתן. על כן, דומני כי הטענה בדבר "המצב האבסורדי" בו עומדות חברות הביטוח עקב פסק הדין מהווה הצגה מופרזת של השלכותיו.

טרם אפנה לדון בטענה השנייה, אוסיף כי לאחר שקילת הטענה שהובאה בבקשה ביחס לסעיף 10 למסמך, לא מצאתי שיש בו כדי לשנות את הפרשנות הכוללת שניתנה להנחיות 1999. זאת, בשים לב להוראת סעיף 2 למסמך, לפיה "החוק אינו מכיר ב'חידוש אוטומטי' של חוזה הביטוח", והוראת סעיף 4, לפיה "... אסור למבטחת או לסוכן הביטוח לחדש למבוטח את חוזה הביטוח באופן 'אוטומטי'". כן, בשים לב ללשון סעיף 10 אשר מצמצמת את ההתייחסות לחידוש האוטומטי רק ביחס ל"תלונות אשר יתקבלו במשרדנו [...] בהן המבטחת או סוכן הביטוח לא פעלו בהתאם להוראות האמורות לעיל " [ההדגשות אינן במקור] . מסכים אני כי סעיף 10 מנוסח באופן שאינו ברור או חד-משמעי, אך מכל מקום נראה שאין בו כדי להוות ציווי מטעם המפקח על חובת חידוש אוטומטי כשהוא ניצב לצד סעיפים 2 ו-4. ולא בכדי, יצוין, נזקקו הצדדים לפגישת הבהרה בקשר למסמך ההנחיות. לו המסמך היה כולל ציווי מפורש על חידוש אוטומטי בנסיבות ייחודיות, הרי שלא היה בכך צורך.

כך או כך , עולה כי אין בקביעות שניתנו בפסק הדין ביחס לתוקף המסמכים הרגולטוריים ונפקותם כדי להוות הלכה חדשה או קשה; או אף הלכה בעלת השלכות רוחב משמעותיות המצדיקות קיומו של דיון נוסף.

7.

הטענה הנוספת, כזכור, עניינה בהיקף הראוי של הדיון בשאלות המשפטיות לגופן בשלב אישור התובענה. לשיטת המבקשת, פסק הדין הרחיב משמעותית את החריג לכלל שנקבע בעניין עמוסי , לפיו במקרים מסוימים רשאי בית המשפט להידרש להכרעה במחלוקת לגופה על אף שככלל, יסתפק בבחינה לכאורית. טענה זו דינה, אף הוא, להידחות. מבלי להביע עמדתי ביחס לעקרונות המנחים שהתווה השופט גרוסקופף בחוות דעתו באשר לחריג שבעניין עמוסי , אין בהם כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף. נכון הוא כי השופטים גרוסקופף ואלרון נחלקו בדעתם ביחס להיקף השימוש בחריג שבעניין עמוסי , ונכון אף כי השופט גרוסקופף הרחיב כמה עקרונות מנחים ביחס לאופן השימוש הראוי בו. ואולם, השופטת ברק-ארז לא צירפה דעתה לקביעות אלו, אלא הסתפקה בקביעה כי המקרה בא בגדר החריג שנקבע בהלכת עמוסי . מפאת חשיבות הדברים אביאם כלשונם:

"נקודת המוצא להכרעתי הייתה אכן, כפי שהסביר בפירוט חברי השופט גרוסקופף , כי זהו אחד מאותם מקרים שבהם היה מקום לדון בשאלות המשפטיות הרלוונטיות לגופן. מסקנה זו מתבקשת מטיב המחלוקת שניטשה בין הצדדים, שהייתה מחלוקת משפטית מהותית. [...] כל הטענות הרלוונטיות ביחס לשאלות המשפטיות שהועלו בבקשת האישור הוצגו כדבעי בבית המשפט המחוזי, אשר אף הוא דן בהן בפועל לגוף הדברים והכריע בהן." (פסק הדין, פס' 59 לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז)

עינינו הרואות כי הקריטריונים המצדיקים דיון לגופו שאליהם נדרשה השופטת ברק-ארז הם: "מחלוקת משפטית מהותית"; ו"כל הטענות הרלוונטיות [...] הוצגו כדבעי בבית המשפט המחוזי". דומני כי לא מדובר בהרחבה, לא כל שכן הרחבה משמעותית, של החריג שנתבע בעניין עמוסי . כך או כך, לא ניתן לומר כי מדובר בהצטרפות לעקרונות המנחים שהוצגו בחוות דעתו של השופט גרוסקופף. אשר על כן, דעתו מהווה דעת יחיד ולא הלכה חדשה.

וחשוב לציין. המחלוקת המשותפת לכלל חברי המותב הינה גם בשאלה עובדתית – האם בשלב זה הובאו בפני בית המשפט המחוזי כלל הטענות הרלוונטיות ביחס לשאלות המשפטיות שבמחלוקת. שופטי דעת הרוב השיבו לכך בחיוב, ואילו השופט אלרון סבר כי טרם הובאה בפני בית המשפט עמדתו הברורה של המפקח על הביטוח. במובן זה, אין מדובר אלא ביישום שונה של החריג שנתבע בעניין עמוסי . כך או כך, יש להדגיש כי אף העובדה שבפסק הדין נחלקו הדעות אינה מצדיקה להורות על דיון נוסף. כלל מושרש וידוע היטב הינו, כי קיומה של דעת מיעוט בפסק-דין אינו מקים עילה עצמאית לדיון נוסף (ראו, למשל: דנ"פ 941/16 מאיר נ' מדינת ישראל , פס' 28 (11.2.2016)).

8.

בשולי דבריה הוסיפה המבקשת אף טענה כי פסק הדין בעניין עמוסי גרר הכרעות סותרות ובלתי עקביות בפסיקת בית משפט זה. טענה זו אין בה כדי לשנות ממסקנתי . הפסיקה אשר הביאה המבקשת לתמיכה בטענתה עוסקת בנטל ההוכחה המוטל על המבקש בהליך אישור תובענה ייצוגית, ולא בשאלת היקף ההכרעה המשפטית אשר רשאי בית המשפט לתת. אף הקביעה לפיה על בית המשפט "להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב – משפטית ועובדתית – האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית" (רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ , פס' 41 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז (11.4.2013)) עוסקת בעצם בירור השאלות המשפטיות, ולא במתן הכרעה לגופן. נראה, אפוא, כי המבקשת לא הצביעה על עילה למתן רשות לדיון נוסף.

בעיניי, חשיבותה של הלכת עמוסי היא בפתיחת פתח לאפשרות שבית המשפט יהא רשאי לקבוע קביעות פוזיטיביות ביחס לשאלות המצויות המחלוקת, מבלי שהדבר מהווה כלל או את דרך המלך. זאת, תוך מודעות לכך שבמקרים מסוימים מוטב שלא להביע עמדה החורגת מקביעה בדבר אפשרות סבירה.

9.

סוף דבר, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.