רע"א 1056/21איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ. שלומי מושקוביץ

1.

ענייננו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 17.12.2020 (השופט י' קינר, ת"צ 1572-12-16), שבגדרה התקבלה בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוגשה נגד המבקשת, איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (להלן: החלטת האישור , בקשת האישור ,

ו- איי.די.איי בהתאמה). עניינה של בקשת האישור בטענה כי איי.די.איי מחדשת את פוליסות ביטוח הדירה של מבוטחיה מעבר לתקופת הביטוח המוסכמת, תוך העלאת מחיר הפוליסה, מבלי להודיע למבוטחים על העלאת המחיר ומבלי לקבל את הסכמתם – הן לחידוש הפוליסה הן להעלאת דמי הביטוח.

הרקע לבקשת האישור

2.

איי.די.איי. היא חברת ביטוח המוכרת פוליסות לביטוח דירה. המשיב, מר שלומי מושקוביץ (להלן: מושקוביץ ), רכש מאיי.די.איי במחצית הראשונה של חודש יולי 2015, פוליסה לביטוח דירה, לתקופה שהחלה ביום 15.7.2015 והסתיימה ביום 31.7.2016 (להלן: תקופת הביטוח ); דמי הביטוח הועמדו על סך של 1,000 ש"ח לתקופת הביטוח. הפוליסה שנמכרה באותה עת על ידי איי.די.איי הייתה פוליסה לביטוח דירה מהדורה 7/11 (להלן: הפוליסה הישנה ). ביום 27.7.2015, בהתאם לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכולתן) (תיקון), התשע"ה-2015, נכנסה לתוקפה פוליסה תקנית חדשה לביטוח דירה (להלן: הפוליסה התקנית החדשה ). בהתאם, החל מאותו מועד, החלה איי.די.איי להתקשר עם מבוטחיה בפוליסה חדשה, מהדורה 7/15, שבוצעו בה שינויים מסוימים ביחס למהדורה 7/11 (להלן: הפוליסה החדשה ).

עוד קודם שיובהרו השינויים שנעשו בפוליסה החדשה, יצוין שביום תחילת תקופת הביטוח, היינו ביום 15.7.2015, נשלח למושקוביץ מכתב מאיי.די.איי שאליו צורפו מפרט הפוליסה וטופס לאימות נתונים (להלן: מכתב ההצטרפות ). מכתב ההצטרפות כלל הודעה שלפיה ביום 27.7.2015 ייכנס לתוקף מוצר ביטוח הדירה החדש של החברה, הכולל מגוון של כיסויים משופרים, וכי תנאים אלה יחולו מידית גם על הפוליסה שזה עתה רכש. עוד צוין כי מכתב המפרט את עיקרי השינויים יישלח אליו סמוך לאותו מועד.

ביום 24.11.2015 שלחה איי.די.איי הודעה למושקוביץ, שלפיה שודרגה פוליסת הביטוח שלו לפוליסה החדשה (להלן: הודעת ההחלה ). למען הסדר הטוב יובהר, כי הסבת הפוליסה נעשתה ביום 27.7.2015, עם כניסת הפוליסה החדשה לתוקף; אולם הודעה על כך נשלחה למושקוביץ באיחור בשל תקלה טכנית, כך נטען. בהודעת ההחלה נכתב כי בהתאם להוראת הפיקוח בוצעה לכל לקוחות החברה שהחזיקו בביטוח דירה בתוקף ביום 27.7.2015, הסבה של מוצר ביטוח הדירה שלהם למוצר העדכני והמיטיב בהתאם לפוליסה התקנית החדשה; עוד צוין בהודעת ההחלה כי כחלק מההטבות בפוליסה החדשה ייהנו לקוחות איי.די.איי מחידוש רציף של הפוליסה מדי שנה כברירת מחדל, אלא אם כן יבקשו אחרת מאיי.די.איי בתקופת החידוש. הודעת ההחלה הוסיפה ופירטה הטבות נוספות הנכללות בפוליסה החדשה, ולבסוף צוין כי הנוסח המלא של חוזה הביטוח לדירה מופיע באתר האינטרנט של איי.די.איי.

3.

כאמור, הפוליסה החדשה כללה שינויים שונים ביחס לפוליסה הישנה. מרביתם של שינויים אלה מקורם בהתאמות שבוצעו בפוליסה על מנת להתאימה לפוליסה התקנית החדשה; נוסף על התאמות אלו, נתווסף לפוליסה החדשה סעיף 14 שלא היה כלול בפוליסה התקנית החדשה, וכותרתו " כיסוי רציף – מיועד לבעלי פוליסה המשועבדת לבנק בגין נטילת הלוואה לדיור " (להלן: סעיף 14 ), וזו לשונו:

"14. כיסוי רציף – מיועד לבעלי פוליסה המשועבדת לבנק בגין נטילת הלוואה לדיור

אם צוין במפרט כי סעיף זה בתוקף וכל עוד המבוטח לא הודיע כי הוא מבטל את בקשתו לקבלת שירות של חידוש רציף של הפוליסה, יחולו על הפוליסה התנאים הבאים:

14.1.

עד 30 יום לפני תום תקופת הביטוח כמצוין במפרט יודיע המבטח למבוטח האם הוא נכון לחדש את הפוליסה ל-12 חודשים נוספים מתום תקופת הביטוח וכן על שינוי בתנאי הפוליסה שאינו מיטיב עם המבוטח.

14.2.

הודיע המבטח למבוטח על נכונות כאמור, ישלח המבטח למבוטח גם את עותק מפרט הפוליסה המחודשת ויודיע למבוטח על שינויים בתעריפי הביטוח. אם חל שינוי כלשהו בנוסח תוכנית הביטוח – ישלח המבטח גם את נוסח התוכנית המעודכנת או הפניה למקום פרסומה באתר המבטח. המבטח יעביר למשעבד עותק ממפרט הפוליסה בו רשומה בין היתר, התחייבותו של המבטח למשעבד על הודעה מוקדמת של 30 יום לגבי ביטול הפוליסה.

14.3.

הביטוח יחודש בתנאים שנשלחו כאמור למבוטח, אלא אם המבוטח הודיע למבטח, בדרכי ההודעה המקובלות אצל המבטח, לפני תום תקופת הביטוח כי אינו מעוניין בחידוש כאמור. מיד עם קבלת הודעה מן המבוטח בדבר אי החידוש, יודיע המבטח למשעבד אודות ביטול הפוליסה, וזו תבוטל 30 יום לאחר קבלת ההודעה מן המבוטח, בין אם נמסרה לפני תום תקופת הביטוח הקודמת ובין אם לאחר מכן.

14.4.

ביקש המבוטח לבטל את הפוליסה לאחר שחודשה בחידוש רציף יודיע המבטח למשעבד אודות ביטול הפוליסה, וזו תבוטל 30 יום לאחר קבלת ההודעה מן המבוטח.

14.5.

נגבו מהמבוטח דמי ביטוח בגין התקופה שלאחר מועד הביטול, יחזיר המבטח למבוטח את החלק היחסי מדמי הביטוח ששולמו. החלק היחסי כאמור יחושב על ידי הכפלת דמי הביטוח שגבה המבטח ביחס שבין מספר הימים שנותרו, במועד הביטול, עד תום תקופת הביטוח, לבין מספר הימים הנכללים בתקופת הביטוח המקורית".

כפי שעולה מלשון הסעיף, עניינו באופן שבו ניתן לחדש את פוליסת הביטוח מעבר לתקופת הביטוח הראשונית. על פי המנגנון הקבוע בסעיף זה, על איי.די.איי להודיע למבוטח עד 30 יום לפני תום תקופת הביטוח, אם היא נכונה לחדש את הפוליסה ל-12 חודשים נוספים; במסגרת ההודעה עליה להודיע למבוטח על שינוי בתנאי הפוליסה שאינו מיטיב עם המבוטח ועל שינויים בתעריפי הביטוח; וכן שומה עליה לשלוח למבוטח עותק ממפרט הפוליסה המחודשת ואת נוסח תוכנית הביטוח המעודכנת ככל שחל בה שינוי. הביטוח יחודש בתנאים שנשלחו בהודעה, אלא אם כן המבוטח הודיע לאיי.די.איי לפני תום תקופת הביטוח כי אינו מעוניין בחידוש.

4.

ביום 4.7.2016, כארבעה שבועות לפני תום תקופת הביטוח, שלחה איי.די.איי למושקוביץ הודעה כי חידשה את הפוליסה לשנה נוספת. להודעה צורף גם מסמך שכותרתו "עיקרי השינויים בפוליסה/הצעה", והעלאת דמי הביטוח לא צוינה בו. בתחילת חודש נובמבר 2016 גילה מושקוביץ כי חיובי כרטיס האשראי שלו גבוהים מדמי הביטוח שנגבו בתקופת הפוליסה הישנה, ולאחר בירור עם איי.די.איי, הסתבר לו שפוליסת הביטוח שלו חודשה וכי מחיר דמי הביטוח עלה לסך של 1,890 ש"ח לשנה (בשנה הקודמת יוזכר ששילם 1,000 ש"ח לשנה).

בנסיבות אלה, הגיש מושקוביץ את בקשת האישור. בקשת האישור הוגשה בשם כל לקוחותיה של איי.די.איי, שהאחרונה האריכה להם את פוליסת ביטוח הדירה או חייבה אותם בדמי ביטוח בגין פוליסה לביטוח דירה, ללא קבלת הסכמתם (ובכללם לקוחות איי.די.איי שדמי הביטוח הועלו להם ללא קבלת הסכמתם בעת חידוש הפוליסה). במסגרת בקשת האישור התבקשה השבה של דמי הביטוח שנגבו מחברי הקבוצה, וכן צו עשה שיורה לאיי.די.איי לקבל את הסכמת מבוטחיה לחידוש הפוליסה ולשינויים שייעשו בה. זאת מכוח עילות של הפרת חובה חקוקה, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חוזה, הפרת חובת תום הלב וחובת הגילוי ותנאי מקפח בחוזה אחיד.

רקע נורמטיבי

5.

בשלב זה יש לעמוד בקצרה על הוראות החוק הרלוונטיות ועל ההנחיות הרגולטוריות החלות בענייננו. הפיקוח על הביטוח מוסדר בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפיקוח ). סעיף 38 לחוק הפיקוח מעניק לממונה על הביטוח, המוכר גם בכינוי "המפקח על הביטוח" (להלן: הממונה או המפקח ) את הסמכות לקבוע בתקנות את תנאיה של ההתקשרות החוזית בין חברות הביטוח לבין המבוטחים; אלו מכונים "הפוליסה התקנית". בענף ביטוח הדירות, הממונה הפעיל סמכותו זו והתקין את תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכולתן), התשמ"ו-1986 (להלן: תקנות הפיקוח ), הקובעות את תנאי הפוליסה התקנית בענף זה. תקנות הפיקוח מתוקנות מעת לעת, ובפעם האחרונה בשנת 2015, שאז נכנסה לתוקפה הפוליסה התקנית החדשה כהגדרתה לעיל.

על מבטח שמבקש לשווק פוליסה שונה מהפוליסה התקנית (כאשר זו קבועה כאמור בתקנות) חלה תקנה 6 לתקנות הפיקוח הקובעת כי

" מבטח רשאי לשנות תנאי מתנאי הפוליסה התקנית אם השינוי הוא לטובת המבוטח ". בנוסף, סעיף 40 לחוק הפיקוח מחייב את המבטח להודיע לממונה על תוכנית ביטוח חדשה שאותה מבקש מבטח להנהיג, וכן על כל שינוי שהוא מבקש לערוך בתנאי הביטוח של תוכנית שאושרה. סעיף 40(ג) קובע כי בנסיבות מסוימות שעליהן יורה הממונה, הוא רשאי לקבוע הוראות נוספות בדבר שינוי הפוליסה, ובתוך כך בידיו לקבוע כי שינויים מסוימים טעונים את אישורו בכתב.

6.

ומכאן להוראות החלות על חידוש פוליסת ביטוח. נקודת המוצא לדיון מצויה בסעיף 9 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח ), שכותרתו "תקופת הביטוח" ומורה כדלקמן:

" (א) באין הסכם אחר מתחילה תקופת הביטוח עם כריתת החוזה והיא מסתיימת בחצות הלילה שבסוף יומה האחרון.

(ב) הוסכם על תקופת הביטוח והציע המבוטח למבטח בכתב, לא יאוחר מ-30 ימים לפני תום התקופה, להאריך את הביטוח לתקופה שנקב בהצעתו, רואים את המבטח כמסכים להארכה אם לא הודיע למבוטח בכתב, תוך 15 ימים ממסירת ההצעה, על סירובו.

(ג) הותנה שבתום התקופה המוסכמת יוארך הביטוח מאליו – יוארך הביטוח מדי פעם לתקופה שאורכה זהה לזה של תקופת הביטוח המוסכמת.

(ד) לא הוסכם על תקופת הביטוח, רשאי כל צד לבטלו בכל עת בהודעה בכתב לצד השני; המבוטח זכאי להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר ביטול הביטוח ".

7.

לאורך השנים פרסם המפקח על הביטוח שורה של חוזרים שעניינם חידוש חוזה ביטוח. העדכני מביניהם לענייננו פורסם ביום 30.9.2014 וכותרתו "חידוש חוזה ביטוח" (להלן: חוזר 2014 ). מטרת החוזר היא לקבוע כללים לחידוש פוליסת ביטוח שלא הותנה בה כי בתום תקופת הביטוח יוארך הביטוח מאליו; חוזה שהותנה בו שיוארך מאליו הוחרג איפוא מחוזר 2014. בחוזר זה נקבע, בין הית ר, כי חברת ביטוח המעוניינת לחדש פוליסת ביטוח נדרשת לקבל את הסכמתו הפוזיטיבית של בעל הפוליסה לחידוש; כן נקבעו כללים לגבי אופן הפנייה של המבטח לקבלת הסכמה כאמור, ואופן תיעודה. על פי האמור בחוזר, הוראות החוזר חלות על ביטוחי רכב מנועי, ביטוח מקיף לדירות, וביטוח תאונות אישיות (סעיף 5(ב) לחוזר). הוראות החוזר נכנסו לתוקף ביום 31.3.2015.

חוזר 2014 ביטל את מכתב המפקח בעניין "'חידוש אוטומטי' של פוליסת ביטוח" מיום 29.12.1999 (להלן: חוזר 1999) ואת המכתב הנוסף באותו עניין מיום 21.8.2000 (להלן:

חוזר 2000 ); מכתבים אלו היוו את התשתית הרגולטורית שחלה על חידוש חוזי ביטוח עד כניסתו לתוקף של חוזר 2014. בקצרה ייאמר, כי חוזר 1999 אסר באופן גורף על חידוש פוליסה "אוטומטי" ללא התניה מתאימה בחוזה, וקבע כי אין לראות בשתיקת המבוטח הסכמה לצורך חידוש החוזה; עוד הובהר שאם הותנה בין הצדדים על הארכת חוזה הביטוח על פי הוראות סעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח, משמעות הארכת החוזה היא שכל התנאים שהיו קבועים בין הצדדים בחוזה המקורי ימשיכו לחול תקופה נוספת, ללא תוספות ושינויים בתנאי החוזה המקורי. חוזר 2000 ריכך במעט את דרישת ההסכמה הפוזיטיבית, וקבע שורה של תנאים שבהם חברת הביטוח יכולה לראות בשתיקתו של המבוטח כ"קיבול בהתנהגות" ולחדש את חוזה הביטוח אף ללא הסכמה פוזיטיבית. ממילא, חוזרים אלה בוטלו ותחתיהם נכנס חוזר 2014, כמתואר לעיל.

טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי

8.

כפי שצוין, מושקוביץ הגיש את בקשת האישור לאחר שחודשה פוליסת הביטוח שלו תוך העלאת דמי הביטוח ומבלי שנתן את הסכמתו. בבקשת האישור נטען כי סעיף 14 כלל לא נכלל בפוליסה הישנה שעליה היו חתומים מרבית חברי הקבוצה (מי שרכשו פוליסה לפני ה-27.7.2015), ולכן לא ניתן היה לחדש למבוטחים אלה את הפוליסה מכוח סעיף זה. מעבר לכך, נטען כי חידוש חוזה לפי סעיף 14 אינו חידוש החוזה מאליו, והוא אינו עומד בהוראות חוזר 2014. עוד נטען שאיי.די.איי לא הודיעה למבוטחים על העלאת דמי הביטוח ולא שלחה להם את המפרט עם חידוש הפוליסה כמתחייב על פי הוראות סעיף 14.

מנגד, איי.די.איי טענה שהייתה רשאית להחיל את סעיף 14 על מי שרכשו את הפוליסה הישנה, שכן החידוש הרציף מיטיב עם מבוטחים; וכי מושקוביץ עודכן כבר בעת שרכש לראשונה את פוליסת הביטוח בדבר כניסתה לתוקף הצפויה של הפוליסה החדשה, ועם כניסתה לתוקף עודכן כי הפוליסה מכילה סעיף כיסוי רציף. עוד נטען שסעיף 14 מהווה תניה של הארכת הביטוח מאליו, ולכן הוראות חוזר 2014 לא חלות לגביו; וכי ממילא הסעיף אושר על ידי המפקח. בנוסף נטען, כי תלונתו העיקרית של מושקוביץ היא שאיי.די.איי לא יידעה אותו מראש על עליית מחיר הפוליסה שלו עם חידושה; אלא שלא מדובר בהעלאת המחיר, כי אם בסיום תקופת תוקפה של הנחה שניתנה, ושמושקוביץ היה מודע לכך – ועל כן אין יסוד לטענה שאיי.די.איי לא עדכנה בדבר העלאת התעריף.

9.

בית המשפט המחוזי ביקש מהמפקח את עמדתו ביחס לנושאים העיקריים השנויים במחלוקת בין הצדדים. בנוגע לבעלי הפוליסה הישנה, המפקח הסביר שהתיר לחברות הביטוח, בכפוף לתנאים מסוימים, להחיל את הפוליסה התקנית החדשה על חוזי ביטוח שנכרתו לפני מועד כניסתה לתוקף (27.7.2015); אולם היתר זה נוגע רק לתנאים שהם חלק מהפוליסה התקנית החדשה, ולא לתנאים אחרים. על כן, ביחס לשאלה של הוספת סעיף 14 כך שיחול על בעלי הפוליסה הישנה, סבר המפקח כי מדובר בהצעה שיש צורך בקיבולה על מנת שתשתכלל לחוזה מחייב. עוד העיר המפקח כי לעמדתו לא ניתן לראות בהודעת ההחלה כהצעה לעניין זה, מאחר שהודעת ההחלה לא הייתה מפורטת דיה בנוגע לשינויים הצפויים בפוליסה, ועל כן לא ענתה על דרישת המסוימות. בהקשר זה עמד המפקח על כך שתנאי שלפיו פוליסה אגב משכנתא תוארך מאליה, אמנם כולל אלמנטים שמיטיבים עם המבוטח, שכן הארכה כאמור מועילה לו במישור יחסיו עם המשעבד; אך בד בבד כולל סעיף 14 גם חיוב של המבוטח להמשיך ולשלם את פרמיית הביטוח – ועל כן אין לראותו כתנאי מיטיב לעניין סעיף 6 לתקנות הפיקוח; ואין זאת אלא שהכנסתו כתנאי במהלך חיי הפוליסה הישנה טעונה את הסכמת המבוטח בהתאם לדיני החוזים הכלליים. המפקח ציין כעובדה כי לא הוגשה בקשה מטעם איי.די.איי להוספת סעיף 14 לפוליסה הישנה, וממילא לא ניתן אישור המפקח לכך.

עם זאת, ביחס לבעלי הפוליסה החדשה ושאלת הכללת סעיף 14 בפוליסה החדשה (להבדיל מהוספתו במהלך חיי פוליסה קיימת), עמדת המפקח הייתה שאין מניעה לכלול סעיף זה בפוליסה החדשה. לשיטתו, סעיף 14 עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח, " זאת כיוון שהארכת הפוליסה מאליה נקבעה ל-12 חודשים נוספים, תקופה שאינה עולה על תקופת הביטוח הראשונית ". בהינתן האמור, הביע המפקח את עמדתו כי חוזר 2014 אינו חל על הפוליסה החדשה מכיוון שזו כוללת תנאי שלפיו פוליסת הביטוח תוארך מאליה, ופוליסות שבהן קיים תנאי הארכה "אוטומטי" מוחרגות מחוזר 2014. עוד סבר כי לעניין הוראת תקנה 6 לתקנות הפיקוח, הוספת תנאי שלפיו תוארך הפוליסה מאליה עומדת בהוראות התקנה וניתן להוסיפו על הפוליסה התקנית. כן צוין כי ביום 10.6.2015 המפקח על הביטוח אישר לשיווק את הפוליסה החדשה במלואה, לרבות סעיף 14 הכלול בה.

החלטת בית המשפט המחוזי

10.

בית המשפט המחוזי סבר כי יש לחלק את הקבוצה לשלוש תתי-קבוצות, בהתאם למועד שבו רכשו חברי הקבוצה את פוליסת הביטוח שלהם. בתת הקבוצה הראשונה נכללו מי שרכשו את פוליסת הביטוח קודם ל-31.3.2015, כלומר רכשו פוליסה ישנה בטרם נכנס לתוקף חוזר 2014; בתת הקבוצה השנייה, נכללו מי שרכשו פוליסת ביטוח בתקופה שבין ה-31.3.2015 (שאז נכנס לתוקף חוזר 2014) ובין ה-26.7.2015 (שאז נכנסה לתוקף הפוליסה התקנית החדשה), כלומר רכשו פוליסה ישנה וחל עליה חוזר 2014; ובתת הקבוצה השלישית, נכללו מי שרכשו את פוליסת הביטוח מיום 27.7.2015 ואילך, כלומר רכשו פוליסה חדשה.

11.

ביחס לחברי הקבוצות הראשונה והשנייה, קבע בית המשפט המחוזי שאיי.די.איי לא הייתה רשאית לחדש באופן חד-צדדי את חוזה הביטוח שלהם. בית המשפט נסמך בהקשר זה על שנפסק ב-ע"א 9294/16 שמעון נ' חברת איי די איי חברה לביטוח בע"מ , (4.2.2020) (להלן: עניין שמעון ). באותו עניין נדון מקרה שבו איי.די.איי חידשה אוטומטית וללא קבלת הסכמה מהמבוטחים, את

פוליסות ביטוח הרכב שלהם, כאשר אלו הוגדרו מראש כתקפות לתקופה של שנה ולא כללו סעיף חידוש אוטומטי. בעניין שמעון נקבע, שחידוש פוליסה הינו כריתת חוזה הדורשת הצעה וקיבול, וככלל שתיקת המבוטח הניצע אינה יכולה להעיד כשלעצמה על גמירת דעת וקיבול ההצעה; לפיכך, הודעה חד-צדדית של מבטח על הארכת חוזה הביטוח אינה יכולה לשכלל חוזה מחייב בין הצדדים. עוד נקבע בעניין שמעון , שהצעה להאריך את חוזה הביטוח תוך חיוב המבוטח בדמי ביטוח, אינה הצעה מזכה כמשמעותה בסעיף 7 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) , ועל כן לא קמה לגביה חזקת הקיבול הקבועה בסעיף 7.

בענייננו, בית המשפט המחוזי מצא כי חידוש הפוליסה עבור הקבוצה הראשונה והשנייה דומה לחידוש הפוליסה בנסיבות שנדונו בעניין שמעון . בית המשפט הוסיף, שביחס לקבוצה השנייה חל גם חוזר 2014, והוא מהווה נדבך נוסף ממנו ניתן ללמוד שאיי.די.איי לא הייתה רשאית לחדש באופן חד-צדדי וללא הסכמה פוזיטיבית של המבוטח את הפוליסות נושא התובענה. על כן, בית המשפט קבע כי קיימת אפשרות סבירה שייקבע שאיי.די.איי פעלה שלא כדין כאשר חידשה את פוליסת הביטוח של חברי קבוצות אלה.

בית המשפט נתן דעתו לטענת איי.די.איי שלפיה בינה ובין מי שרכשו פוליסה ישנה זמן קצר לפני כניסת הפוליסה החדשה לתוקף, הוסכם שעם כניסתה של זו האחרונה לתוקף יחולו הוראותיה, לרבות סעיף החידוש הרציף (הוא סעיף 14), על בעלי הפוליסות הישנות – ומשום כך אין להתייחס להארכה כהארכה שנעשתה שלא על בסיס תניית החידוש הרציף. טענה זו נסמכה על מכתב ההצטרפות שנמסר למושקוביץ ביום 15.7.2015, וכן על הודעת ההחלה מיום 24.11.2015. בית המשפט דחה טענה זו ממספר נימוקים. ראשית, נקבע שלנוכח העובדה שמכתב ההצטרפות נשלח לאחר כריתת חוזה הביטוח, הוא אינו יכול להוות חלק מהחוזה; עוד נקבע שהמכתב לא כלל פירוט בנוגע לתנאי הפוליסה החדשה, ולא הזכיר את עניין החידוש הרציף, ועל כן לא התקיימה בו דרישת המסוימות; לבסוף קבע בית המשפט המחוזי שמכתב ההצטרפות והודעת ההחלה הציגו את הפוליסה החדשה כמיטיבה עם המבוטח, אלא שסעיף 14 אינו סעיף מזכה, ומדובר לכן במצג

מטעה. בהקשר זה בית המשפט הוסיף כי מכתב ההצטרפות והודעת ההחלה הציגו את השינויים בפוליסה כנובעים אך ורק מהפוליסה התקנית החדשה, וגם בכך יש משום הטעיה של המבוטח, שכן סעיף 14 אינו נכלל בפוליסה התקנית החדשה; ובנוסף צוין כי מנוסח הודעת ההחלה לא ניתן היה ללמוד כי סעיף 14 מאפשר לאיי.די.איי להעלות את דמי הביטוח לפי שיקול דעתה, ונוסחו המלא של סעיף 14 לא צורף להודעה. בית המשפט ציין שהטעיה נוספת באה לידי ביטוי בכך שהודעת ההחלה תיארה את החידוש הרציף כברירת מחדל שממנה יוכל המבוטח ליהנות מדי שנה, בעוד בפועל זכות החידוש נתונה אך ורק לאיי.די.איי ועל כן היא חד-צדדית.

טענה נוספת שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי הייתה שהפוליסה הישנה כללה הסכמה על חידוש אוטומטי, בדמות הערה במפרט הפוליסה שלפיה אישרו המבוטחים את העברת חידוש הפוליסה באופן ישיר לבנק. בית המשפט קבע שהערה זו עניינה הסכמה להעברת החידוש לבנק, ולא הסכמה לעצם החידוש, וממילא סבר שהערה זו אינה מהווה חלק מהפוליסה שעליה חתמו המבוטחים.

12.

לאחר הדברים האלו, בית המשפט בחן את תוקפו של סעיף 14 כלפי חברי הקבוצה השלישית, שרכשו לכתחילה את פוליסת הביטוח החדשה. בית המשפט המחוזי מצא כי סעיף 14 אינו סעיף שעניינו הארכת הביטוח מאליו, כאמור בסעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח. זאת משני טעמים. האחד, משום שחידוש החוזה אינו אוטומטי, אלא מותנה ברצונה של איי.די.איי ובשליחת הודעה מצידה על כך; כלומר, על פי בית המשפט המחוזי, מדובר במתן אופציה חד-צדדית לאיי.די.איי לנקוט בפרוצדורה של הודעה לאותם מבוטחים שהיא חפצה לחדש עימם את החוזה. הטעם השני נעוץ בכך שהסעיף מאפשר לאיי.די.איי להודיע על חידוש החוזה תוך ביצוע שינויים בפוליסה, לרבות כאלה שאינם מיטיבים עם המבוטח, ובכללם העלאת תעריפי הביטוח. בית המשפט המחוזי ציין כי כאשר עסקינן בחידוש אוטומטי של חוזה או בהארכת הביטוח מאליו, הכוונה היא לחידוש החוזה כמות שהוא, וכי חידוש חוזה תוך שינוי תנאיו אינו חידוש אוטומטי. חיזוק לעמדתו זו מצא בית המשפט המחוזי בחוזר 1999 שבו פירש המפקח את סעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח, וקבע כי אם הותנה בין הצדדים על הארכת החוזה משמעות הארכת החוזה היא שכל התנאים שהיו קבועים בין הצדדים ימשיכו לחול תקופה נוספת, וסעיף זה אינו מאפשר פתח להארכת החוזה תוך הוספות ושינויים. אמנם חוזר 1999 בוטל בחוזר 2014, אך בית המשפט קבע כי אין בכך כדי לגרוע מהעמדה הפרשנית העקרונית שהובעה וכי אין בנמצא עמדה של המאסדר המשנה מעמדה זו.

קביעה זו הובילה את בית המשפט המחוזי למספר מסקנות. ראשית, משום שהפוליסה החדשה לא כוללת סעיף של חידוש החוזה מאליו, חל עליה חוזר 2014, וחידוש החוזה היה צריך להיעשות על פי הוראותיו – קרי, רק בהינתן הסכמה פוזיטיבית של המבוטח. שנית, בהינתן שלא מדובר בסעיף של חידוש החוזה מאליו, הוא אינו חוסה תחת כנפיו של סעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח. על פי דיני החוזים הכלליים, תניה הקובעת כי שתיקת הניצע כמוה כקיבול – בטלה (סעיף 6(ב) לחוק החוזים). שילובה של הוראה זו, יחד עם הקביעה כי סעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח לא חל על סעיף 14, הובילה את בית המשפט המחוזי למסקנה כי אין תוקף לאמור בסעיף 14, שלפיו הביטוח יחודש אלא אם כן הודיע המבוטח כי אינו מעוניין בחידוש. הוראה נוספת המלמדת על אי חוקיותו של סעיף 14, לשיטתו של בית המשפט המחוזי, היא תקנה 6 לתקנות הפיקוח. כאמור, תקנה זו קובעת כי מבטח רשאי לשנות מהוראות הפוליסה התקנית אם השינוי הוא לטובת המבוטח; לנוכח מסקנתו כי סעיף 14 אינו מיטיב עם המבוטחים, קבע בית המשפט כי איי.די.איי כלל לא הייתה רשאית להוסיף את סעיף 14 לפוליסה החדשה כתוספת לפוליסה התקנית החדשה.

13.

בהינתן כל האמור, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי ישנה אפשרות סבירה שייקבע שסעיף 14 מהווה סעיף מקפח בחוזה אחיד, וזאת משום האפשרויות שהסעיף מעניק לאיי.די.איי לחדש את הביטוח על דעתה בלבד תוך כדי הרעת תנאיו, רק בשל שתיקת המבוטח; וכן משום אי עמידתו של הסעיף בנורמות שנקבעו בחקיקה ובחוזרי המפקח על הביטוח.

14.

בית המשפט העיר, כי התוצאה שאליה הגיע ביחס לתוקפו של סעיף 14 כחלק מהפוליסה החדשה, מנוגדת לעמדת המפקח על הביטוח כפי שהוצגה בפניו. בית המשפט סבר, שמקורו של שוני זה נעוץ בסברתו השגויה של המפקח כי סעיף 14 הוא סעיף של הארכת הביטוח מאליו (חידוש אוטומטי), המותר לפי סעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח ומחריג את הפוליסה מהוראות חוזר 2014. בהקשר זה, בית המשפט עמד על כך שהקביעה בעמדת המפקח שלפיה מדובר בסעיף הארכת החוזה מאליו לא נומקה, ושימשה למעשה כהנחת המוצא של המפקח; וסבר שאילו המפקח היה בוחן את השאלה לעומקה, ומגיע למסקנה הנכונה שסעיף 14 אינו סעיף הארכה מאליו, לא היה מאשר את הכללת סעיף 14 בפוליסה החדשה.

מכל מקום, כך בית המשפט, אישור המאסדר אינו מעניק לאיי.די.איי זכות במישור היחסים החוזיים עם לקוחותיה, ואינו יכול להקנות חסינות למבטחת מפני אישור תובענה כייצוגית. בית המשפט ציין שרק בנסיבות שבהן ניתן אישור המפקח על הביטוח תוך "פיקוח הדוק" על המבטחת, וכאשר הפגיעה במבוטחים אינה חמורה, ייתכן שאישור המפקח יקים למבטחת הגנה – אלא שהנסיבות אינן כאלה במקרה הנוכחי. לנוכח מסקנתו שהמפקח על הביטוח שגה בהנחת המוצא שלו, קבע בית המשפט שאילו היה המפקח מגיע למסקנה הנכונה והיא שסעיף 14 אינו סעיף הארכה אוטומטי, ניתן להניח שהיה מגיע לאותה תוצאה שהגיע אליה בית המשפט לעניין תוקפו של הסעיף. לפיכך, קבע בית המשפט כי העובדה שהמפקח על הביטוח אישר את סעיף 14, אינה משנה ממסקנתו של בית המשפט לגבי אי חוקיותו של הסעיף.

15.

לבסוף, בית המשפט המחוזי מצא כי קיימת אפשרות סבירה שיימצא שאיי.די.איי ממילא הפרה את הוראות סעיף 14 – וגם לוּ נקבע כי יש תוקף לסעיף 14, חידוש החוזה נעשה שלא בהתאם לתנאים המפורטים בו. כך, סעיף 14.2 קובע כי המבטח ישלח למבוטח את עותק מפרט הפוליסה המחודשת, ויודיע למבוטח על שינויים בתעריפי הביטוח. בית המשפט המחוזי מצא כי מהמסמכים שהוגשו על ידי הצדדים עולה כי איי.די.איי לא הודיעה למבוטחיה על העלאת דמי הביטוח בעת החידוש. בית המשפט המחוזי סבר שהדבר מהווה הפרה לא רק של סעיף 14.2 אלא גם של סעיף 14.1, המחייב את המבטח להודיע על שינוי בתנאי הפוליסה שאינו מיטיב עם המבוטח. בנוסף, בית המשפט המחוזי עמד על כך שהובאו לפניו ראיות לכאורה לכך שהמפרט שצורף להודעת ההחלה, צורף כקובץ מקודד להודעת הדואר האלקטרוני שנשלחה למושקוביץ, ושזה לא הצליח לפתוח אותו; ועל כן קיימת אפשרות סבירה כי תתקבל הטענה שאיי.די.איי לא מילאה את התחייבותה לשלוח את המפרט למבוטחיה טרם חידוש הפוליסה. בית המשפט הוסיף כי על אף שנותרו שאלות עובדתיות מסוימות לבירור בעניין זה, הראיות שהובאו בשלב זה מספיקות על מנת לקבוע שקיימת אפשרת סבירה כי מושקוביץ יצליח בטענתו שלפיה איי.די.איי הפרה את הוראות סעיף 14 כמפורט לעיל.

טענה שהועלתה בהקשר זה הייתה כי במסגרת חידוש הפוליסה, דמי הביטוח של מושקוביץ לא התייקרו אלא שהעלייה בסכום שנגבה ממנו לא נבעה אלא מביטול ההנחות שניתנו למבוטח בשנה הקודמת, כך שכעת הוא משלם מחיר מלא. בית המשפט קבע שהן בפוליסה הישנה הן בפוליסה החדשה נכתב במפורש כי דמי הביטוח הם סך כל התשלומים שנגבו, מבלי להבחין בין דמי ביטוח לפני הנחה או אחרי הנחה; ועל כן שומה היה על איי.די.איי להודיע למושקוביץ על העלאת דמי הביטוח עם סיום תקופת ההנחה הנטענת.

משקבע שקיימת אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה, עמד בית המשפט על כך שמתקיימים יתר התנאים לאישור תובענה כייצוגית בהתאם לחוק תובענות ייצוגית, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות ), ואישר את ניהול התובענה ככזו.

טענות הצדדים

16.

לטענתה של איי.די.איי, בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע שסעיף 14 אינו סעיף של הארכה מאליו (חידוש אוטומטי). לשיטתה של איי.די.איי, קריאה נכונה של סעיף 14 מלמדת כי הצדדים הסכימו על חידוש אוטומטי של הפוליסה כברירת מחדל, כך שהפוליסה מתחדשת מאליה מדי שנה אלא אם כן מי מהצדדים הודיע לצד השני אחרת – ואילו אי נקיטת כל פעולה כמוה כהסכמה לחידוש. איי.די.איי סבורה שהסכמה על מנגנון כזה, אינה סותרת את זכותם של הצדדים לעשות שינויים בפוליסה, וכי הצדדים רשאים לסטות מברירת המחדל בהבעת עמדה אקטיבית שונה. בדרך זו נשמר האינטרס של המבוטח, הזקוק לחידוש רציף על מנת שלא להפר את התחייבותו לשעבד את פוליסת ביטוח הדירה לזכותו של הבנק במסגרת המשכנתא שנטל, ואינו מעוניין לקיים הליך רכישה מלא מדי שנה; וכן נשמר אינטרס המבטח, שקיימת לו זכות לקבוע את מדיניות ניהול הסיכונים שלו ולסרב לבטח את פלוני בהתאם לשיקול דעתו. במצב דברים זה, איי.די.איי מלינה גם כנגד הקביעה של בית המשפט כי מדובר בסעיף שאינו מיטיב עם המבוטח, ועל כן אינו חוקי לפי תקנה 6 לתקנות הפיקוח.

טענות נוספות מפנה איי.די.איי כלפי קביעת בית המשפט המחוזי שלא הייתה רשאית להחיל את סעיף החידוש האוטומטי על בעלי פוליסה ישנה. כזכור, קביעה זו של בית המשפט המחוזי נשענה על פסק הדין בעניין שמעון ; אלא שלשיטתה של איי.די.איי, הנסיבות בעניין שמעון שונות מהעניין דנן, ולא ניתן ליישם את הקביעות שם במקרה הנוכחי. זאת משום ההבדלים המשמעותיים בין ביטוח רכב כפי שנדון בעניין שמעון , לבין ביטוח דירה אגב נטילת משכנתא. מעבר לכך, איי.די.איי טוענת כי במפרט של הפוליסה הישנה, צוינה הסכמת המבוטח לחידוש אוטומטי של ביטוח דירה אגב משכנתא, באלו המילים: "אני מאשר העברת חידוש באופן ישיר לבנק". איי.די.איי מבקשת ללמוד מקיומו הנטען של סעיף החידוש האוטומטי במפרט הפוליסה הישנה, שהחלת סעיף 14 על הפוליסה הישנה לא היוותה כל שינוי בחוזה, אלא רק העלאה מפורטת על הכתב של תניה שהוסכמה קודם לכן, והעברתה מהמפרט אל תנאיה הכלליים של הפוליסה.

איי.די.איי טוענת כי שומה היה על בית המשפט המחוזי לאמץ את עמדת המפקח על הביטוח; לדבריה, אישורו של המפקח את הפוליסה החדשה והעובדה שהסתמכה על אישור זה, ממילא מעניקים לה הגנה מפני התובענה הנוכחית, זאת בין היתר לפי סעיף 6 לפקודת הנזיקין. איי.די.איי עומדת על כך שהמפקח נדרש באופן מעמיק לסוגיה ונקט עמדה שלפיה סעיף 14 הוא סעיף חידוש אוטומטי התואם לדין, ובהתאם לכך אישר את הכללת הסעיף בפוליסה החדשה; ולא היה מקום לסטות מעמדתו.

17.

טענה אחרת שבפי איי.די.איי היא שלא היה מקום לקבוע כי איי.די.איי שולחת למבוטחיה מפרטי פוליסה בקבצים מקודדים, שכן טענה זו לא הוכחה ברמה מספקת ונטענה בעלמא על ידי מושקוביץ, כך לשיטתה. לטענתה, היא שלחה את כל המסמכים הרלוונטיים בהודעת דואר אלקטרוני למושקוביץ, חלקם כקובץ מצורף וחלקם כקישור לאזור האישי שלו באתר החברה; ואת הקבצים האלה מושקוביץ פתח וראה. בנוגע לקביעה כי איי.די.איי לא הודיעה על העלאת דמי הביטוח, איי.די.איי טוענת כי שינוי דמי הביטוח אינו פוגע בתקינות החידוש, וממילא ככל שסכום דמי הביטוח היה שונה בעת החידוש, השוני נבע מהנחות שניתנו בשנה הקודמת ולא הוענקו בשנית. כך, נטען שבהתקשרות הראשונה הובהר למושקוביץ כי דמי הביטוח הם 1,890 ש"ח לפני הנחה חד-פעמית, והוא ידע ולמצער היה עליו לדעת שהמחיר המוזל אינו בגדר הבטחת מחיר מתמשכת.

טענה אחרונה שמעלה איי.די.איי היא כנגד הגדרתה הרחבה והכוללנית, לשיטתה, של הקבוצה המיוצגת. כך, איי.די.איי מצביעה על כך שההחלטה עסקה במבוטחים בביטוח דירה אגב משכנתא בלבד, ושרק לגביהם חל סעיף 14, ועל כן לא היה מקום להכליל את מי שרכשו ביטוח דירה שלא אגב משכנתא בתוך הקבוצה המיוצגת. כן נטען כי לא היה מקום לכלול בקבוצה בעלי פוליסה שהגישו תביעה מכוח הפוליסה או ביצעו פעולות אחרות בקשר אליה, לאחר החידוש האוטומטי, שכן במקרה כזה ברור שהיו מודעים לקיומה ולעלותה של הפוליסה.

לבסוף, מפנה איי.די.איי טענות כלפי הקביעה שסעיף 14 מהווה סעיף מקפח בחוזה אחיד. זאת מן הטעמים שפורטו לעיל, לפיהם אין כל פגם בסעיף 14 כשלעצמו. מעבר לכך איי.די.איי קובלת על עצם העלאת טענות מכוח חוק החוזים האחידים במסגרת תובענה ייצוגית, ומעלה ספקות אם תובענה ייצוגית היא המסגרת הנכונה להידרש לטענות אלה; אם הסעד המבוקש בתובענה עולה בקנה אחד עם הסעדים שניתן לתבוע מכוח חוק החוזים האחידים; ואם אישור המפקח שניתן לחוזה אינו מהווה הגנה מפני טענת תנאי מקפח.

18.

מושקוביץ מצידו סומך את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. מושקוביץ עומד על כך שסעיף 14 אינו מנגנון של חידוש אוטומטי, אלא שהוא קובע כי לאיי.די.איי קיימת זכות חד-צדדית להאריך את תקופת הביטוח לשנה נוספת; וזאת תוך שינוי תנאי הפוליסה לרעת המבוטח, לרבות העלאת המחיר, והכל מבלי לקבל את הסכמת המבוטח. בהקשר זה מפנה מושקוביץ להגדרה המילונית של המילה "מאליו", המגדירה שמשמעות המילה היא "מעצמו" – כלומר חוזה "המוארך מאליו" הוא חוזה שהארכתו מתבצעת "מעצמה", כך שהארכתו לא זקוקה לפעולה כלשהי, ולא תלויה בקבלת הסכמה נוספת או נקיטת פעולה מצד מי מהצדדים. לכן ההסדר הקבוע בסעיף 14, שלפיו על מנת להאריך את החוזה איי.די.איי צריכה לנקוט פעולה אקטיבית ולהודיע על רצונה לחדש את החוזה – אינו יכול להיחשב כהארכת החוזה מאליו. נוסף על כך, לטענתו של מושקוביץ חוזה המוארך מאליו חייב להיות כזה שתנאי התקופה הנוספת נובעים מתוך ההסכמות שבחוזה עצמו, מבלי שצד לחוזה יהיה רשאי לשנות את התנאים שבו – וגם מבחן זה אינו מתקיים בסעיף 14. לכן, כך לשיטתו של מושקוביץ, סעיף 14 כלל אינו עוסק בהארכת חוזה הביטוח מאליו, כפי שנדרש לצורך החרגה מחוזר 2014, וסעיף 14 אינו חוקי לפי הוראות החוזר.

ביחס לפסק הדין בעניין שמעון , מושקוביץ טוען כי הקביעות בפסק דין זה היו קביעות עקרוניות שהתבססו על דיני החוזים הכלליים ועל חוק חוזה הביטוח, ללא תלות בסוג הנכס המבוטח; וכי ממילא חוזר 2014 חל במפורש הן על ביטוח רכב הן על ביטוח דירה ולפיכך הקביעות שם כוחן יפה גם לענייננו.

בנוגע להחלת סעיף 14 על מבוטחים המשתייכים לקבוצה הראשונה והשנייה, מושקוביץ עומד על כך שהטענה העיקרית של איי.די.איי היא שהפוליסה הישנה כללה סעיף חידוש אוטומטי, בדמות אותה הערה במפרט הפוליסה שלשונה "אני מאשר העברת חידוש באופן ישיר לבנק". לטענתו של מושקוביץ, כלל לא ניתן ללמוד מהערה זו כי המבוטח הסכים לעצם ביצוע חידוש הפוליסה, ולבטח לא לחידוש תוך העלאת מחיר. לטענתו, כל מה שהוסכם הוא שאם חוזה הביטוח יוארך – אזי איי.די.איי רשאית להעביר מידע על כך לבנק. מושקוביץ מוסיף וטוען כי הערה זו לא הופיעה במפרט הפוליסה, כטענת איי.די.איי, אלא במסמך שכונה "טופס אימות נתונים" שצורף למכתב ההצטרפות, בנוסף ובנפרד

מהמפרט שצורף גם הוא למכתב; בעוד איי.די.איי כתבה במפורש במכתב ההצטרפות שחוזה הביטוח מורכב מהמפרט יחד עם נוסח הפוליסה. מכאן, שהערה זו אינה חלק מהחוזה בין הצדדים.

19.

באשר לעמדת המפקח, מושקוביץ מזכיר כי הפרשן המוסמך של החוק הוא בית המשפט, ולא המאסדר, קל וחומר מקום שבו עמדת המאסדר לא ניתנה בקשר עם פרשנות הנחיותיו שלו, אלא בקשר עם פרשנות הוראות החוק. על כן לא נפל כל פגם בכך שבית המשפט המחוזי קבע אחרת מעמדת המפקח. כן טוען מושקוביץ כי טענתה של איי.די.איי להגנה מתוקף סעיף 6 לפקודת הנזיקין, רלוונטית לעילות נזיקיות בלבד; ואילו מרבית העילות הנטענות בתובענה הן לבר נזיקיות. מעבר לכך נטען שההגנה חלה רק כאשר האישור ניתן בנסיבות שבהן המבטחת פעלה מול המפקח על הביטוח תוך "פיקוח הדוק ודיאלוג מתמשך", ונסיבות כאלה לא הוכחו במקרה דנן.

מושקוביץ טוען שאפילו סעיף 14 היה עוסק בהארכת חוזה הביטוח מאליו, וגם אם היה חוקי, יש לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי שמצא שאיי.די.איי פעלה בניגוד לסעיף 14 עצמו, ולא הודיעה למבוטחיה על השינויים בתעריפי הביטוח ובתנאי הפוליסה. על כן, ממילא איי.די.איי לא הייתה רשאית להאריך את הביטוח ולהעלות את מחיר דמי הביטוח. בנוסף, הוא חוזר על טענתו שהועלתה בבית המשפט המחוזי כי כדי לגשת לחלק מהמסמכים שצורפו להודעת הדואר האלקטרוני שקיבל מאיי.די.איי, ובתוכם המפרט שבו מצוין סכום דמי הביטוח המוגדל, נדרש קוד, באופן שמקשה על מבוטחים לגלות את תעריף הביטוח שהם יחויבו בו.

לבסוף, בהתייחס לטענה כי שינוי סכום התשלום לא נבע מהעלאת הפרמיה אלא מסיומה של הנחה שמושקוביץ קיבל בתקופת הביטוח הראשונה, מושקוביץ מסביר כי היה מודע לכך שהמחיר שסוכם עימו במעמד רכישת הפוליסה היה מחיר לשנת הביטוח הראשונה בלבד; אלא שאם המבטחת חפצה בכריתת חוזה עימו לתקופה נוספת ובהעלאת המחיר, נדרש שתקבל את הסכמתו הפוזיטיבית לכך.

דיון והכרעה

20.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, חוק תובענות ייצוגיות

מונה שורה של תנאים לאישור תובענה כייצוגית. בראשם הדרישה כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה, כאשר קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המתעוררות בהליך יוכרעו לטובת הקבוצה; וכי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה להכרעה בנסיבות העניין (סעיפים 8(א)(1)-(2) לחוק תובענות ייצוגיות; רע"א 3530/21 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' זיס , פסקה 12 (3.3.2022) ). לא מצאתי בטענותיה של איי.די.איי צידוק לשנות מהחלטת האישור, שבמסגרתה בית המשפט המחוזי קבע שקיימת אפשרות סבירה שיעלה בידי מושקוביץ להוכיח שאיי.די.איי הפרה את תנאי הפוליסה וחידשה את פוליסת הביטוח של חברי הקבוצה בניגוד להוראות סעיף 14. נוסף על כך, בית המשפט הגיע למסקנה שאסור היה לאיי.די.איי להחיל סעיף זה על מי שרכשו פוליסת ביטוח לפני כניסת הפוליסה החדשה לתוקף; וכן קבע שסעיף 14 לפוליסה אינו חוקי שכן אינו עומד בהוראות של חוזר 2014 (שכאמור, דורש קבלת הסכמה פוזיטיבית להארכת חוזה הביטוח אם החוזה אינו כולל תניה בדבר הארכת החוזה מאליו), ומנוגד לדיני החוזים הקובעים כי תניה שלפיה שתיקת הניצע כמוה כהסכמה – אינה תקפה. גם במסקנות אלה איני רואה מקום להתערב.

הפרת החוזה

21.

בית המשפט המחוזי קבע שגם אם נניח לצורך הדיון שסעיף 14 נכלל בפוליסה החדשה כדין, מושקוביץ הוכיח באופן לכאורי כי איי.די.איי הפרה בעצמה את הוראות הסעיף כאשר לא שלחה למבוטחיה את המפרט החדש בעת חידוש הפוליסה ולא הודיעה למבוטחים על העלייה בדמי הביטוח. זאת לאחר שמצא כי מחומר הראיות שהוצג בפניו, עולה באופן לכאורי שהמפרט נשלח למבוטחים כקובץ מקודד, שלא הצליחו לגשת אליו; וכי המכתבים שנשלחו למבוטחים בדבר החידוש לא כללו הודעה בדבר העלאת דמי הביטוח. בכך דומה כי איי.די.איי הפרה את חובתה החוזית כלפי מבוטחיה. בהקשר זה דחה בית המשפט את טענתה של איי.די.איי שהעלייה בדמי הביטוח של מושקוביץ נבעה מסיום תקופת תוקפה של ההנחה שהיה זכאי לה בשנה הראשונה ובה בלבד, ושלא הייתה לה חובה להודיעו על כך. בית המשפט המחוזי מצא שעל פי המפרט החדש שנשלח למושקוביץ לאחר שפנה לאיי.די.איי בנובמבר 2016, גם תעריף הביטוח לפני הנחה עלה לאחר החידוש, בניגוד לטענת איי.די.איי. עוד קבע בית המשפט שהן בפוליסה הישנה הן בפוליסה החדשה, נכתב במפורש כי דמי הביטוח הם סך כל התשלומים שנגבו, מבלי להבחין בין דמי ביטוח לפני הנחה או אחרי הנחה; ועל כן בכל מקרה נדרש היה שאיי.די.איי תודיע למושקוביץ על העלאת המחיר, גם אם זו נובעת רק משום סיום ההנחה.

22.

קביעותיו של בית המשפט המחוזי במישור זה הן קביעות עובדתיות, המבוססות על חומר הראיות שהוצג לפניו ועל עדויות ששמע. בהחלטת האישור ציין בית המשפט המחוזי, לעניין שליחת המפרט, כי "על פי הראיות שהובאו עד כה, קיימת בשלב זה, אפשרות סבירה כי המבקש יצליח בטענתו בדבר המפרט כאמור לעיל "; עם זאת הבהיר שישנן שאלות שטרם הובהרו, כגון מהו הקוד הנדרש לפתיחת המפרט ואם יש קושי בהפעלתו. עוד ציין בית המשפט המחוזי, בנושא ההודעה בדבר עליית תעריף הביטוח, כי " מהמסמכים שצורפו לכתבים השונים עולה באופן ברור כי המשיבה לא הודיעה למבוטחיה על העלאת דמי הביטוח בעת החידוש ." טענותיה של איי.די.איי כנגד קביעות אלה מתמצות בטענה שהיא אינה שולחת קבצים מקודדים וכי אין להעדיף את גרסתו של מושקוביץ על פני גרסתה. טענות אלו נדחו על ידי בית המשפט המחוזי, תוך שקבע שאין לקבל את טענתה של איי.די.איי שלא שלחה קבצים מקודדים. כידוע,

ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אלא בנסיבות חריגות (ראו, למשל: רע"א 1647/19 נוגם תמרוקים בע"מ נ' עו"ד בייטנר , פסקה 9 (18.6.2020) (להלן: עניין נוגם ); ע"א 8559/15 עבאס נ' מפלי התנור בע"מ , פסקה 47 (27.5.2018); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 489-474 (מהדורה שלישית, 2012)). לא ראיתי באיזה מטענות איי .די.איי משום הצדקה לסטות במקרה דנן מכלל אי ההתערבות .

ועוד יוזכר, כי אנו נמצאים בשלב בקשת האישור, שבה נדרש המבקש המייצג להוכיח כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המתעוררות בהליך יוכרעו לטובת הקבוצה. משמע, נטל ההוכחה המוטל על המבקש המייצג בשלב בקשת האישור נמוך מנטל ההוכחה הדרוש בשלב הדיון בתובענה הייצוגית לגופה (רע"א 4836/21 שליידר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , פסקה 19 (20.2.2022)). מטבע הדברים, מלוא התשתית העובדתית עתידה להתברר בבית המשפט המחוזי במסגרת בירור ההליך העיקרי, ובית המשפט המחוזי ציין כך במפורש בהחלטתו. בשלב זה, משסבר בית המשפט המחוזי שהראיות שהובאו לפניו מבססות תשתית עובדתית לכאורית כנדרש – אין מקום להתערב בהחלטתו.

לטעמי, די באמור על מנת לקבוע כי ישנה אפשרות סבירה שהשאלות המתעוררות בבקשת האישור יוכרעו לטובת הקבוצה ולהתיר את ניהולה כתובענה ייצוגית, ומכאן שבקשת רשות הערעור דינה להידחות. אולם, החלטת האישור מעוררת שאלות נוספות, שעניינן חוקיות סעיף 14 וחידוש הפוליסה לפיו, ולכך אפנה כעת.

החלת סעיף 14 על בעלי הפוליסה הישנה – הקבוצה הראשונה והשנייה

23.

ראשית יש להתייחס לשאלת החלת הסעיף על חברי הקבוצה הראשונה והשנייה, שסעיף 14 לא היה כלול בפוליסות שאותן רכשו. ניתן להשקיף על טענות איי.די.איי בהקשר זה בשלושה מישורים: הפוליסות שאותן רכשו מבוטחים אלה כללו הסכמה לחידוש אוטומטי (אותה הערה על העברת החידוש לבנק); איי.די.איי הייתה רשאית לחדש את הפוליסות ללא קיומה של תניית חידוש אוטומטי; איי.די.איי הייתה רשאית להחיל את תניית החידוש האוטומטי החדשה על בעלי הפוליסה הישנה.

הטענה הראשונה נדונה על ידי בית המשפט המחוזי ונדחתה. בפני בית המשפט העיד אחד מחברי הקבוצה, שהסביר כי הבין את אותה הערה כהסכמה על העברת דבר החידוש לבנק, בתנאי שאמנם יהיה חידוש; ובית המשפט מצא שפרשנות זו מסתברת הרבה יותר מהפרשנות שהציעה איי.די.איי. איני רואה מקום לשנות מקביעה זו. כך עולה מלשון ההערה הברורה, שכלל אינה מתייחסת לתנאים לחידוש החוזה אלא רק לתוצאת החידוש. כן מקובלת עליי טענתו של מושקוביץ שהערה זו לא הופיעה במפרט, אלא אך בטופס אימות נתונים, שהוא טופס טכני באופיו ואינו מהווה חלק מהחוזה המחייב שבין הצדדים. איי.די.איי ציינה בפני מבוטחיה שחוזה הביטוח בין הצדדים מורכב מנוסח הפוליסה והמפרט, ועל כן לא ניתן היה לצפות מהמבוטחים כי יבינו שההערה המופיעה בטופס אימות הנתונים מטילה עליהם חובות חוזיות כלשהן.

הטענה השנייה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי וזאת בהסתמך על הקביעות בעניין שמעון . כאמור, בעניין שמעון נקבע ש מבטח אינו רשאי לחדש חוזה ביטוח באופן אוטומטי וחד-צדדי מבלי לקבל את הסכמת המבוטח, אלא אם כן הצדדים הסכימו מראש על הארכת הביטוח מאליו. איי.די.איי אינה מערערת על הקביעות המהותיות שם (ויוער כי בקשה לדיון נוסף בעניין שמעון נדחתה על ידי בית משפט זה: דנ"א 1953/20 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' שמעון (2.3.2021)); אך היא סבורה שיש לאבחן את הנסיבות של עניין שמעון , שם נדון חידוש ביטוח רכב, מהנסיבות של ההליך הנוכחי, שבו מדובר בחידוש ביטוח דירה. אלא שעיון בפסק הדין בעניין שמעון מלמד שהקביעות שם מעוגנות בדיני החוזים הכלליים והוראות חוק חוזה הביטוח, ופסק הדין אינו מגביל את עצמו למאפיינים הייחודיים של ענף ביטוח הרכב. בעניין שמעון נקבע, שהודעה על אפשרות לחידוש פוליסה היא בגדר הצעה בלבד; וכי במהלך העניינים הרגיל שתיקת הניצע אינה מעידה על גמירת דעתו לקבל את ההצעה (שם, בפסקאות 34-33). עוד נקבע שבהתאם לסעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח, הארכה אוטומטית של חוזה הביטוח מתאפשרת רק כאשר הצדדים הסכימו לכך במפורש; וכי מסקנה זו, העולה מלשון החוק, נתמכת גם בתכליתו, שהיא הגנה על המבוטח מפני ניצול לרעה על ידי המבטח, שהוא בעל יתרון כלכלי ומקצועי (שם, בפסקאות 39-38). קביעות אלה נטועות בדיני החוזים ודיני הביטוח, ואינן מסבות עצמן על מאפיינים ייחודיים של שוק ביטוחי הרכב, ועל כן קיימת אפשרות סבירה שהקביעות בעניין שמעון יחולו גם על חברי הקבוצה הראשונה והשנייה כאן.

24.

לבסוף, נשאלת השאלה אם איי.די.איי הייתה רשאית להחיל את סעיף 14 על בעלי הפוליסה הישנה. אם סעיף זה הוחל כדין על מבוטחים אלה, הרי שחרף האמור לעיל ניתן לאבחן את עניינם מעניין שמעון, שם לא הייתה מחלוקת כי הפוליסה לא כללה תניית חידוש אוטומטי. אלא ששותפה אני לעמדתו של בית המשפט המחוזי, שאיי.די.איי לא הייתה רשאית להחיל את סעיף 14 על בעלי הפוליסה הישנה. קביעה זו נסמכת גם היא על דיני ההצעה והקיבול, אלא שהפעם ההצעה שהוצעה היא לא לעצם החידוש, אלא הצעה להוספת סעיף 14 לפוליסה, במהלך חיי הפוליסה (הישנה). שינוי תנאי הפוליסה במהלך חיי הפוליסה כמוהו כהצעה לשנות את תנאי ההתקשרות, וטעונה הסכמה של שני הצדדים (השוו: ע"א 713/76 פדני ( ג'ואלרם) לימיטד נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ , פ"ד לג(3) 318, 325-326 (1979); כן ראו: ירון אליאס דיני ביטוח כרך א 539-540 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן: אליאס ) ). בית המשפט המחוזי עמד על כך שהודעת ההחלה מיום 24.11.2015, שבה הודע למושקוביץ על החלת הפוליסה החדשה על מבוטחים ישנים, אינה יכולה להיחשב כהצעה תקפה. זאת משום שלא כללה פירוט נדרש על השינויים שבוצעו בפוליסה, ובתוך כך לא הוסבר לו על הוספת סעיף החידוש הרציף ומשמעותו. בכך הודעת ההחלה לא מילאה אחר דרישת המסוימות הקבועה בסעיף 2 לחוק החוזים. זו הייתה גם עמדת המפקח על הביטוח כפי שהובאה לפני בית המשפט המחוזי. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי היה בהודעת ההחלה משום הטעייה של המבוטחים, בכך שהציגה את סעיף 14 כחלק מהפוליסה התקנית החדשה; וכן בכך שלא גילתה למבוטחים שהוא מעניק לאיי.די.איי אופציה חד-צדדית בלבד לחדש את הפוליסה, ומאפשר לה להעלות את דמי הביטוח לפי שיקול דעתה ללא הסכמה פוזיטיבית של המבוטח.

דעתי כדעת בית המשפט המחוזי בעניין זה. כפי שעולה מנוסח הודעת ההחלה, הפוליסה הוצגה ככזו המאפשרת " ליהנות מחידוש רציף מדי שנה כברירת מחדל (אלא אם תבקש מאתנו אחרת בתקופת החידוש) ". הצגה זו אינה מדויקת, בלשון המעטה – הרי לשון סעיף 14 אינה קובעת את חידוש הפוליסה כברירת מחדל, אלא רק במקרים שבהם איי.די.איי מודיעה למבוטח על רצונה לחדש לו את הפוליסה. מעבר לכך, לא מוזכרת בהודעת ההחלה האפשרות השמורה לאיי.די.איי להעלות את תעריף הביטוח או לשנות את תנאי הפוליסה בעת החידוש. במצב דברים זה, על פניו קיימת אפשרות סבירה כי יימצא בהליך העיקרי שהודעת ההחלה לא היוותה הצעה כדין, ולא ניתן היה להחיל את סעיף 14 על חברי הקבוצה הראשונה והשנייה כבר מטעם זה; מכל מקום, המבוטחים המשתייכים לקבוצות אלה לא נתנו את הסכמתם להוספת הסעיף.

חוקיות הארכת הפוליסות למבוטחי הקבוצה השלישית

25.

כעת לחברי הקבוצה השלישית, שרכשו לכתחילה את הפוליסה החדשה. לנוכח המסקנה לעיל, שלפיה קיימות ראיות לכאורה לכך שאיי.די.איי הפרה את חובותיה וחידשה את הפוליסה שלא לפי המנגנון הקבוע בסעיף 14, אזי הדיון בחוקיות החידוש לפי סעיף 14 לכאורה אינו מתחייב בשלב זה; אולם בשים לב למשקל שהעניק בית המשפט המחוזי לשאלה זו וכך גם הצדדים בטיעוניהם, אף בהינתן חשיבותה, אדרש לה.

חוזר 2014 קובע שבפוליסות שאין בהן תנייה של הארכת החוזה מאליו (חידוש אוטומטי), נדרשת הסכמה פוזיטיבית של המבוטח לחידוש הפוליסה. אין עוררין שהסכמה פוזיטיבית לא התבקשה מחברי הקבוצה השלישית טרם שחודשה הפוליסה. על כן, הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בשאלה אם סעיף 14 מהווה סעיף הארכה מאליו – שאז הפוליסה מוחרגת מהוראות חוזר 2014; ואם סעיף 14 אינו סעיף הארכה מאליו, הרי שחוזר 2014 חל וחידוש הפוליסה ללא קבלת הסכמה נעשה בניגוד להוראות החוזר.

26.

משום מרכזיותן, אזכיר בשנית את ההוראות הרלוונטיות של סעיף 14. סעיף 14.1 לפוליסה החדשה קובע כי " עד 30 יום לפני תום תקופת הביטוח כמצוין במפרט יודיע המבטח למבוטח האם הוא נכון לחדש את הפוליסה ל-12 חודשים נוספים מתום תקופת הביטוח וכן על שינוי בתנאי הפוליסה שאינו מיטיב עם המבוטח . " לאחר מכן קובע סעיף 14.2 כי " הודיע המבטח למבוטח על נכונות כאמור, ... יודיע למבוטח על שינויים בתעריפי הביטוח. אם חל שינוי כלשהו בנוסח תוכנית הביטוח – ישלח המבטח גם את נוסח התוכנית המעודכנת או הפניה למקום פרסומה באתר המבטח. " בהמשך, בסעיף 14.3, נקבע ש" הביטוח יחודש בתנאים שנשלחו כאמור למבוטח, אלא אם המבוטח הודיע למבטח, בדרכי ההודעה המקובלות אצל המבטח, לפני תום תקופת הביטוח כי אינו מעוניין בחידוש כאמור ".

מלשון הסעיף עולה ההסדר הבא: אם איי.די.איי חפצה בחידוש חוזה הביטוח, עליה להודיע למבוטח על רצונה לחדש את החוזה, ואם הוא אינו מודיע שהוא מסרב – הפוליסה מחודשת. לשון אחר, חידוש הפוליסה תלוי בראש ובראשונה בהודעה של איי.די.איי על נכונותה לכך, ונכונות זו היא תנאי מקדים להפעלת הסעיף. אין בנמצא בלשון הסעיף כל בסיס לטענה של איי.די.איי שלפיה ברירת המחדל היא חידוש החוזה. מכלל הן שומעים את הלאו, קרי – מקום שבו לא תודיע איי.די.איי על רצונה לחדש את הביטוח, הביטוח לא יחודש. מכאן שסעיף 14 קובע אופציה חד-צדדית לחידוש הפוליסה, ולא זאת בלבד אלא שנשמרת לאיי.די.איי האפשרות לשנות את תנאי הביטוח והתעריף בעת החידוש.

הגישה המקובלת היא שחוזה ביטוח המוארך מכוחה של תניית הארכה אוטומטית אינו מהווה חוזה חדש, אלא אך המשכו של החוזה המקורי; משמעות הדבר היא שכל הוראותיו של החוזה המקורי, ובכלל זה ההוראות המתייחסות לשיעור דמי הביטוח, ימשיכו לעמוד בתוקפן גם בתקופת ההארכה (אליאס, עמ' 543). מקום שבו מוצע לחדש את החוזה תוך שינוי תנאיו, כמוה כהצעה לפוליסת ביטוח חדשה, ולא הארכה בלבד של הפוליסה הקיימת ( השוו: ע "א 7276/07 כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ נ' אשורנס גנרל דה פרנס , פסקה 33 (28.8.2012)). סעיף 14 מאפשר כאמור לאיי.די.איי לשנות כל תנאי מתנאי הביטוח בעת החידוש, וכן לשנות את תעריף הביטוח. לנוכח האמור, הטענה כי סעיף 14 מהווה סעיף הארכה מאליו היא מוקשית; ואם אין מדובר בסעיף "חידוש אוטומטי", אזי לא היה מקום לכאורה להחריג את הפוליסה החדשה מתחולת חוזר 2014.

עמדת המפקח והשלכותיה

27.

המסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בשאלת תחולת סעיף 14 על הפוליסה החדשה שונה מעמדת המפקח על הביטוח כפי שהוצגה לפני בית המשפט המחוזי. המפקח סבר כי סעיף 14 הוא סעיף הארכה מאליו, התואם את סעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח, ולכן הוא מחריג את הפוליסה החדשה מחוזר 2014. ייתכן שמקור הפער בין עמדת המפקח לזו של בית המשפט, נעוץ בפרשנות שגויה של סעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח, וייתכן שמקורו בהתייחסות חסרה להוראת סעיף 14.

מושכלות יסוד הן, שבית המשפט הוא הפרשן המוסמך של החוק. כפי שנפסק לא פעם, עמדת הרשות המינהלית היא נתון רלוונטי שעל בית המשפט להעניק לו משקל כאשר הוא נדרש לפרשנות דבר חקיקה שעל ביצועו היא אמונה;

שכן נתונים לה הידע והמומחיות בתחום, לנוכח היכרותה עם השוק הרלבנטי והניסיון המעשי שלה באותו מגזר פעילות . עם זאת, אין לייחס לעמדתה משקל מכריע; והתפקיד הפרשני הסופי נותר בידי בית המשפט, שאינו מחויב לאמץ את עמדתה הפרשנית של הרשות המינהלית ( רע"א 7600/19 בירון-ביטון נ' גוטקס מותגים , פסקה 6 (30.12.2019) ; בג"ץ 2875/18 התאחדות תאגידי כוח אדם זר בענף הבניין נ' ממשלת ישראל , פסקאות 27-28 (18.6.2019); להרחבה ראו: דנ"א 4960/18 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ , פסקה 62 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר , (4.7.2021 ), וההפניות שם ).

בענייננו, המפקח קבע שסעיף 14 הוא סעיף הארכה מאליו, ועל בסיס קביעה זו נימק את עמדתו כי חוזר 2014 אינו חל על הפוליסה החדשה. המפקח כתב בעמדתו ש" לעמדת רשות שוק ההון סעיף 14 עומד בקנה אחד עם הוראות סעיף 9(ג) לחוק חוזה ביטוח, זאת כיוון שהארכת הפוליסה מאליה נקבעה ל-12 חודשים נוספים, תקופה שאינה עולה על תקופת הביטוח הראשונית ". מכאן שהמפקח לא נימק מדוע לשיטתו מדובר בסעיף הארכה מאליו, אלא אך הגיע למסקנה שבתור סעיף הארכה מאליו, הוא אינו סותר את הוראות סעיף 9(ג) בדבר תקופת ההארכה האפשרית. אלא שבעשותו כן, התייחס המפקח רק לתנאי הטכני שבסיפא לסעיף 9(ג) (שלפיו, הארכת הביטוח תהיה " לתקופה שאורכה זהה לזה של תקופת הביטוח המוסכמת "), ולא התעמק בשאלה אם סעיף 14 הוא אמנם סעיף המאריך את חוזה הביטוח מאליו. בנסיבות אלה שבהן חסר נימוק מהותי שעליו מתבססת עמדת המפקח, נחלשת ההצדקה לאימוץ עמדתו. בית המשפט, לאחר שבחן את הסוגיה הפרשנית באופן עצמאי, הגיע למסקנה אחרת מזו של המפקח; ונראה שבדין כך.

28.

עם זאת, נשאלת השאלה אם עמדת המפקח ואישור המפקח לשינוי בתוכנית הביטוח, מקימות לאיי.די.איי הגנה כלשהי. בהקשר זה טוענת איי.די.איי כי לנוכח העובדה שפעלה בהתאם לאישור שנתן המפקח לפוליסה החדשה, עומדת לה הגנה מכוח סעיף 6 לפקודת הנזיקין.

יודגש, שהגנה זו היא במישור חוקיותה של הפוליסה, ואך מובן שאינה יכולה לבסס הגנה מקום שבו איי.די.איי פעלה בניגוד להוראות הפוליסה שאושרה לה.

כפי שנפסק לא פעם, הוראות נוהל של רשות מינהלית, ובכלל זה רשות רגולטורית, אינן יכולות לגבור על הוראות החוק ואין בכוחן לגבור על נורמה משפטית קיימת (עניין שמעון , פסקה 47). הנחיות המאסדר כשלעצמן אינן יוצרות נורמה חדשה, אלא מבהירות את הכללים הרלוונטיים החלים בתחום המפוקח, בהתאם לקבוע בחוק ( אליאס, 1606 ). זאת בדומה למעמדם של הליכי "פרה-רולינג", שבהם פונה אדם השוקל לבצע פעולה מסוימת לרשות המינהלית הרלוונטית, על מנת לקבל את עמדתה בנוגע להשלכותיה של אותה הפעולה. גם לגבי הליכי פרה-רולינג, נפסק בעבר שאין בהם כדי ליצור נורמה משפטית חדשה, ואין בכוחם לשנות נורמה משפטית קיימת, אלא אך להבהיר את עמדת הרשות בנוגע לסוגיה הנדונה ( ע"א 4154/14 הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה נ' כהן , פסקה 32 (16.5.2017)).

29.

הוראות מהסוג הנזכר לעיל אינן דומות לאישור שנתן המפקח על הביטוח לנוסח הפוליסה החדשה. מדובר באישור נקודתי, שניתן על ידי המפקח על פי סמכותו שבחוק, לביצוע השינוי בתוכנית הביטוח. אישור זה, יכול שהוא מהווה "הרשאה חוקית" לעניין סעיף 6 לפקודת הנזיקין, שזו לשונו:

" בתובענה שהוגשה על עוולה, חוץ מרשלנות, תהא הגנה שהמעשה שמתלוננים עליו היה לפי הוראות חיקוק ובהתאם להן או שנעשה בתחום הרשאה חוקית או מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; בסעיף זה "מעשה " – לרבות מחדל "

סעיף זה מקנה פטור מאחריות בנזיקין, למעט בעוולת רשלנות, במקרים שבהם העוולה הנטענת התבצעה בהתאם לחוק או להרשאה חוקית שניתנה מאת גורם מוסמך, ולחלופין מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה כאמור (עניין נוגם , פסקה 8; רע"א 9771/16 נובל אנרג'י מדיטרניאן לימיטד נ' נזרי , פסקה 21 (28.9.2017) (להלן: עניין נובל אנרג'י )). כפי שנפסק בעבר, הוראה זו אינה מצומצמת אך למקרים שבו מצווה על אדם מכוח הדין לפעול או לחדול מפעולה, אלא יכול שתחול גם על אותם מ קרים שבהם מתיר הדין, בחיקוק או בהרשאה חוקית הניתנת על ידי גורם מוסמך, לפעול או שלא לפעול בדרך מסוימת ( ע"א 7115/14

סירוגה-ברניר נ' סלקום ישראל בע"מ , פסקה 30 (3.7.2017)

(להלן: עניין סירוגה-ברניר ) ). במקרה דנן, המפקח אישר את השינוי שעשתה איי.די.איי בתוכנית הביטוח, וניתן לכאורה לראות באישור זה "הרשאה חוקית שניתנה על ידי גורם מוסמך" כאמור לעיל.

עצם העובדה שניתנה הרשאה כאמור, אינה מקימה באופן אוטומטי פטור מאחריות. גבולות הפטור מאחריות שמקנה סעיף 6

מתעצבים בפסיקתו של בית משפט זה בשנים האחרונות בעיקר על רקע הליכים ייצוגיים (עניין נובל אנרג'י , פסקה 21). כך למשל במקרים אחדים נקבע שהגנת סעיף 6

תחול כאשר הנתבעת פעלה תוך "פיקוח הדוק ודיאלוג מתמשך" עם הרשות המוסמכת ( רע"א 6897/14

רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך - פורום נשים דתיות , פסקה 57 (9.12.2015); רע"א 8014/09 דקלה חברה לביטוח בע"מ נ' פרידמן , פסקה 5 (21.4.2011)). לעומת זאת, נפסק כי הרשאה חוקית אינה מקנה הגנה מאחריות בנזיקין ביחס לפעולות שההחלטה להתירן היא " החלטה בלתי סבירה בעליל אשר שום אדם סביר אינו יכול להאמין בתום לב כי היא חוקית" ( עניין

סירוגה-ברניר , פסקה 30).

על אף שבענייננו לא הוכח פיקוח הדוק או דיאלוג מתמשך בין איי.די.איי למפקח על הביטוח בקשר לפוליסה החדשה בכלל וסעיף 14 בפרט, דומני כי אין בכך כדי לשלול בהכרח את הגנת סעיף 6; ובנקודת הזמן הזאת אינני נדרשת להכריע בנדון.

30.

בשולי הדברים, לא נעלמה מעיניי טענת איי.די.איי שהקבוצה הוגדרה באופן רחב ויש לצמצמה. הלכה היא ש גודלה של הקבוצה יכול להתברר במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית לגופה, ואינו מצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור (ראו: רע"א 3717/20 רמי לוי שיווק השקמה תקשורת בע"מ נ' גיל דור , פסקה 17 (3.3.2021); רע"א 2929/19 גולדברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פסקה 9 (13.2.2020) ;

רע"א 440/19 מור – המכון למידע רפואי בע"מ נ' בן צור , פסקה 11 (28.1.2020)). על כן לא מצאתי מקום לשנות בשלב זה מקביעותיו של בית המשפט במישור זה, והטענות שמורות לצדדים.

סוף דבר

31.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקשת (איי.די.איי) תישא בהוצאות המשיב (מושקוביץ) בסך 25,000 ש"ח.