דנ"מ 4238/19 דניאל קרקובסקי נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו

מונחת לפני בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בעע"מ 9047/17 הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א נ' דניאל קרקובסקי ואח' (23.5.2019) (להלן: פסק הדין מושא הבקשה ). בגדרו של פסק הדין מושא הבקשה, התקבל – ברוב דעות של השופטים מ' מזוז ו- ג' קרא , נגד דעתו החולקת של השופט י' עמית – ערעוריהן

של המשיבות1 ו-2 על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ), מיום 9.10.2017 בעת"מ 48703-07-15. במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי התקבלה עתירתם של המבקשים לביטול הפקעה והשבת בעלות במקרקעין שהופקעו מהם בשנת 1970. בפסק הדין מושא הבקשה, קבעה דעת הרוב כי יש מקום לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן אין הצדקה לביטול ההפקעה והשבת הבעלות במקרקעין. דעת המיעוט, לעומת זאת, סברה כי יש לדחות את הערעור במובן זה שההפקעה תבוטל, והמקרקעין יוחזרו למבקשים.

ההליך בקליפת אגוז

1.

עיקרי עובדות המקרה פורטו בפסק הדין מושא הבקשה. בתמצית יצוין כי, המבקשים 1 ו-2 הם ילדי המנוח אברהם קרקובסקי ז"ל, שהיה בעליה ומנהלה של חברת נחלת רבקה בע"מ (להלן: המבקשת 3 או החברה ). בסוף שנות השישים, רכשה החברה מגרש בשטח 753 מ"ר הידוע כחלקה 427 בגוש 6016 ברחוב בן סירא 6 בשכונת בבלי בתל אביב (להלן: המקרקעין ), למטרת בניה למגורים. בשנת 1970, ולאחר שהתנגדות המבקשים נדחתה, שונה ייעוד המקרקעין ממגורים לצרכי ציבור במסגרת אישור תכנית בניין עיר מס' 1184 (להלן: התכנית ). במקביל ניהלה עיריית תל אביב-יפו (להלן: המשיבה 2 או העירייה ) משא ומתן לרכישת המקרקעין מהחברה, אשר בסופו חתמה החברה על כתב ויתור בנוגע לזכויותיה במקרקעין בתמורה לפיצוי. בשנת 1971, נרשמו זכויות הבעלות במקרקעין על-שם העירייה כשמטרת ההפקעה היא הקמת גן ילדים במקרקעין (להלן: ההפקעה ).

בשנת 2008, ומאחר שמטרת ההפקעה לא מומשה שנים רבות, הגישו המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו עתירה מנהלית לביטול ההפקעה והשבת הבעלות במקרקעין לידיהם (עת"מ 1910/08). בפסק הדין מיום 20.8.2011, החליט כב' סגן הנשיא (בדימ') ע' מודריק לדחות את העתירה בקובעו, בין היתר, כי טרם התעורר " שום צורך קונקרטי " לבניית גן ילדים ולכן לא ניתן לומר שהיה שיהוי בלתי סביר. ביום 22.7.2013, נדחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין לבית משפט זה (עע"מ 7859/11). בפתח פסק הדין, התייחס השופט ע' פוגלמן לשאלה האם המקרקעין הופקעו מהחברה, או שמא הבעלות בהם הועברה בעסקת מכר רצונית,

ולעניין זה מוכן היה להניח לטובת המבקשים כי מדובר בהפקעה, וכי המקרקעין הועברו לעירייה בכפייה ולא מרצון. באשר לשיהוי במימוש מטרת ההפקעה, כך צוין:

"הדעת אינה נוחה מהתנהלות המשיבות בכל שאמור במימוש המטרה הציבורית. מאז שנרשמה החלקה על שם העירייה בשנת 1971, פעלה זו בעצלתיים לקידום המטרה הציבורית להקים מבנה ציבור במקרקעין. למעלה מארבעים שנה חלפו מאז שהופקעה החלקה ותכלית ההפקעה טרם מומשה. בפן הראייתי, התנהלות זו הייתה עלולה ליצור את הרושם שהמשיבות זנחו את מטרת ההפקעה. בפן הראייתי, התנהלות זו הייתה עלולה ליצור את הרושם שהמשיבות זנחו את מטרת ההפקעה. בפן המהותי, במהלך תקופה ארוכה זו לא עמדו המשיבות בחובת השקידה הראויה, באופן ובמידה המצופים מרשויות מינהל.

בצד האמור, הציגו המשיבות ראיות ברורות ומשכנעות מן התקופה האחרונה המעידות על הצורך והכוונה לממש את מטרת ההפקעה, הן במישור התכנוני הן במישור התקציבי...העירייה אכן נוקטת צעדים מעשיים למימוש צורך זה ולהקמת גן ילדים בחלקה האמורה ללא דיחוי..."

לפיכך, סבר השופט ע' פוגלמן כי אין מקום להורות על ביטול ההפקעה. עם זאת, נקבעה הוראה אופרטיבית, לפיה ככל שהעירייה לא תוציא היתר בניה ולא תתחיל לבנות במקרקעין, בתוך שנתיים ממועד מתן פסק הדין – תבוטל ההפקעה והמקרקעין יושבו למבקשים (להלן: עניין קרקובסקי הראשון ).

2.

ביום 21.7.2015, יום אחד טרם חלוף השנתיים שנקצבו לעירייה, הוצא היתר לבנייה במקרקעין, כאשר פעולות הבנייה הפיזית בשטח לא החלו. ביום 23.7.2015, ובהתבסס על פסק הדין בעניין קרקובסקי הראשון , הגישו המבקשים המרצת פתיחה, בגדרה התבקש בית המשפט המחוזי להורות על ביטול ההפקעה ועל רישום החברה כבעלת זכויות הבעלות במקרקעין. בהמשך, ומטעמים של סמכות עניינית הועברה התובענה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

ביום 9.10.2017, קיבל בית המשפט המחוזי את העתירה, והורה על ביטול ההפקעה והשבת המקרקעין לידי המבקשים. הובהר כי:

"העירייה לא הגישה בקשה להארכת מועד לבית המשפט העליון ואין מחלוקת כי הבנייה לא החלה ולו בפעולה כמו גידור השטח. העירייה לא נימקה מדוע לא החלו פעולות הבנייה ואף לא את העובדה שלא הוגשה בקשה להארכת מועד לבית המשפט העליון...

לו הייתה מוגשת בקשה להארכת מועד לבית המשפט העליון, ייתכן שארכה כזו הייתה ניתנת...

בניגוד לכך, בעתירה זו כפופה אני לאמור בפסק דינו של בית המשפט העליון, כי אם לא יוצא היתר בנייה ויוחל בבנייה בתוך שנתיים, תבוטל ההפקעה" (עמ' 10 ו-11).

המשיבות 1 ו-2 הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 23.5.2019, הוחלט, ברוב דעות, לקבל את הערעור, ובכך מתמקדת הבקשה שלפניי.

פסק הדין מושא הבקשה

3.

במסגרת פסק הדין מושא הבקשה, נדרשו שופטי ההרכב להכריע בשתי שאלות: האחת, האם העירייה עמדה בתנאי השני שנקבע בעניין קרקובסקי הראשון , קרי התחלת בנייה במקרקעין. השאלה השנייה היא האם יש הצדקה להארכת המועד האופרטיבי שנקבע בפסק הדין על אף שלא נתבקשה הארכת מועד.

השופט

י' עמית שנותר במיעוט קבע כי העירייה לא עמדה בתנאי השני שנקבע בעניין קרקובסקי הראשון . זאת שכן, בנסיבות העניין לא ניתן לפרש את ההוראה " התחלת בנייה " ככוללת פעולות תכנוניות, חוזיות ותקציביות גרידא, מתקדמות ככל שתהיינה, אלא " הכוונה לעבודות פיזיות בשטח ". השופט י' עמית סבר, כי העירייה לא הציגה שינוי נסיבות שיצדיק בחינה מחודשת של איזון בין האינטרסים השונים. לטעמו, על אף חשיבותו של הצורך הציבורי בכיתות גן, " בזאת אין די להצדקת דיון מחודש במסקנות שנקבעו בפסק דין חלוט, באופן העלול לחתור תחת כללי מעשה בית דין ". כמו כן, ובהתאם לעמדתו בעע"מ 1405/13 רמות ארזים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עיריית ירושלים

(9.3.2014) (להלן: עניין רמות ארזים ), סבר השופט י' עמית כי במקרים כגון דא יש צורך בדיון בנוגע למתן ארכות למועדים שנקבעו בפסק דין. צוין, כי ככל שהעירייה נוכחה לדעת כי העבודות מתעכבות, היה עליה להגיש בקשת ארכה. כך סוכמה עמדתו של השופט י' עמית :

"בעניין קרקובסקי הראשון הוצב לעירייה מועד מוגדר להוצאת היתר בנייה במקרקעין ולהתחלת הבנייה בפועל תוך שנתיים. העירייה לא מילאה כנדרש אחר התנאי שהוצב לה ולא התחילה בבנייה במועד, ללא הצדקה מספקת. משכך, אין מנוס מביטול ההפקעה ומהשבת המקרקעין לידי המשיבים".

השופט ג' קרא

סבר כי במהלך השנתיים לא שקטה העירייה על שמריה, ועשתה פעולות שבמהותן נחשבות כמימוש מטרת ההפקעה. צוין, כי הבניה בפועל אמנם לא החלה, אולם " הרושם המתקבל ממכלול הפעולות שנעשו שהניבו בסופו של יום מתן היתר בניה, היא כי המערערת לא השתהתה שיהוי בלתי סביר במימוש תכלית ההפקעה ". הובהר כי בדומה לעניין רמות ארזים , בנקודת הזמן הנוכחית עמדה העירייה במבחן " מועד ב " שניתן לה. עוד נקבע, כי הנזק הנשקף לאינטרס הציבורי כתוצאה מביטול ההפקעה עולה לאין שיעור על הנזק שייגרם למבקשים כתוצאה מאי ביטול ההפקעה. בהתייחסו לצורך בהגשת בקשה להארכת מועד, ביקר השופט ג' קרא את הימנעותה של העירייה לעשות כן, אך עם זאת הבהיר כי אין בכך משום הצדקה לביטול ההפקעה ופגיעה באינטרס הציבורי. לפיכך, המליץ השופט ג' קרא

לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך מתן ביטוי " למורת רוחנו " מהתנהלותה של העירייה באמצעות חיובה בהוצאות המבקשים בסכום של 75,000 ₪.

השופט מ' מזוז הצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט ג' קרא , בקובעו כי נסיבות המקרה דנן מובילות באופן מובהק למסקנה שאין הצדקה לביטול ההפקעה. צוין כי על אף הזמן הרב שחלף, אין כל אינדיקציה לזניחת מטרת ההפקעה, ומשהתגבש הצורך הקונקרטי פעלה העירייה לקידום יישום המטרה של הקמת גני ילדים. השופט מ' מזוז

סבר כי ניתן לראות, " גם אם בדוחק ", בפעולות של העירייה משום מילוי התנאי בדבר " התחלת בניה ", שכן יש לפרש תנאי זה באופן תכליתי ולא באופן מילולי-טכני. " איזון האינטרסים " שבין האינטרס הציבורי לאינטרס של המבקשים, כך לטעמו של השופט מ' מזוז , נוטה באופן ברור ומובהק לטובת האינטרס הציבורי שבמימוש תכלית ההפקעה. אשר להארכת המועד, נקבע כי אף אם שגתה העירייה בכך שלא פנתה מבעוד מועד לקבלת ארכת זמן שנדרשה לה עד לתחילת ביצוע העבודות בפועל, אין בכך כדי להטות את מאזן האינטרסים במקרה זה, ולהצדיק ביטול הפקעה מלפני כ-50 שנים תוך פגיעה באינטרס ציבורי מובהק. הובהר, בהקשר זה, כי " ככל שהדבר נדרש, אין כל מניעה כי נחליט בשלב זה על הארכת המועד הנדרשת, שבנסיבות הענין יש לה הצדקה ואין ספק כי אילו פנתה העיריה בבקשה להארכת מועד קצרה כעולה מהנסיבות דנן היינו נענים לבקשה ".

אשר על כן, הוחלט, ברוב דעות, לקבל את הערעור, ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי תוך הטלת הוצאות על העירייה. מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה לדיון נוסף

4.

לעמדת המבקשים, עניינם מחייב דיון נוסף שכן דעת הרוב בפסק הדין מושא הבקשה קבעה הלכות חדשות וקשות בסטייה מההלכות הנוהגות בדבר סופיותם וביצועם של פסקי דין חלוטים; עמידה במועדים אופרטיביים שנקבעו בפסקי דין; והחובות המוטלות על רשויות ציבוריות בעניין זה. המבקשים ציינו כי על-פי ההלכה הנוגעת לעיקרון סופיות הדיון – אשר חל ביתר שאת על רשויות ציבוריות – יש לכבד ולמלא פסקי דין ככתבם וכלשונם, ועם מתן פסק הדין סיים בית המשפט את מלאכתו, למעט במקרים חריגים נדירים ומצומצמים ביותר בהם התגלה שינוי נסיבות מהותי או גילוי עובדות חדשות. לטענת המבקשים, פסק הדין מושא הבקשה קבע הלכה חדשה לפיה האינטרס הציבורי מצדיק דיון מחודש בפסקי דין חלוטים; אי עמידה בהוראותיהם; וכל מחדל או הפרת חובה מן הדין.

המבקשים חזרו וטענו, כי דעת הרוב בפסק הדין מושא הבקשה סטתה מההלכה הפסוקה לפיה על רשות ציבורית חלה חובה מוגברת לקיים ולכבד פסקי דין חלוטים, תוך עריכת דיון מחודש באיזון האינטרסים בין הצדדים, והארכת מועד אופרטיבי בפסק דין חלוט. המבקשים סבורים כי דעת הרוב הפחיתה " דרמטית " את סטנדרט ההתנהלות הנדרשת מרשויות ציבוריות לעמוד במועדים נקובים בפסק דין, באופן שאף מחדל העירייה בדבר אי הגשת בקשה להארכת מועד נסוג בפני האינטרס הציבורי. במילים אחרות, צוין כי האינטרס הציבורי משמש טעם להצדקת מחדלי הרשות הציבורית לעמוד בהוראות פסקי דין.

בכך למעשה נקבע כי אין חובה לרשות ציבורית לבצע חיוב פסוק מכוח פסק דין חלוט, והיא רשאית להשמיע טענותיה גם בדיעבד, לאחר המועד שנועד למימוש החיוב הפסוק. מדובר, כך נטען, בהלכה חדשה אשר צמצמה את עיקרון סופיות פסקי דין ואת כללי מעשה בית דין, ואשר מציבה סטנדרט חדש ונמוך ביותר לקבלת הארכת מועד לביצוע פסק דין כאשר ארכה זו מתבקשת על-ידי רשות ציבורית. לפיכך, ואף לנוכח המחלוקת שהתגלעה בין דעת הרוב לבין דעת המיעוט, סבורים המבקשים, כי יש מקום לקיים דיון נוסף.

תגובת המשיבות 1 ו-2

5.

לעמדת המשיבות 1 ו-2, הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף, ועל כן דינה להידחות. בפתח הדברים, ציינו המשיבות 1 ו-2 כי אין בבקשה זו אלא ניסיון נוסף להכשיל את מאמציהן להקמת מעונות יום הדרושים באופן דחוף לשם השלמת הפערים הנובעים במחסור במעונות מסוג זה ברחבי תל אביב. לגופו של עניין, סבורות המשיבות 1 ו-2 כי בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה הלכה חדשה המחייבת קיומו של דיון נוסף. הודגש, כי דעת הרוב בפסק הדין מושא הבקשה לא קבעה הלכה הסותרת את ההלכות הקודמות בנוגע לדיני הפקעות, אלא הכריעה במחלוקת פרשנית לגיטימית ביחס למושג " התחלת הבנייה ". הידרשות דעת הרוב באשר לסוגיות הנגררות למחלוקת הפרשנית – לרבות האינטרס הציבורי ושיהוי במימוש מטרת ההפקעה – אינה בגדר הלכה חדשה. לסיום, הזכירו המשיבות 1 ו-2, כי על אף קבלת ערעורן, הן חויבו בהוצאות גבוהות, ובהתאם דרשו כי גם במקרה זה יש מקום שבית המשפט " יביע את מורת רוחו " ויחייב את המבקשים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

דיון והכרעה

6.

לאחר עיון בכתבי בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להורות על קיום דיון נוסף בעניינן של המבקשים להידחות.

סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובע כי בית המשפט רשאי להיענות לבקשה לדיון נוסף " אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף ". זהו תנאי אך לא תנאי מספיק. יש לבחון " האם 'יש מקום לדיון נוסף' – קרי – האם יש הצדקה עניינית להביא את העניין לדיון נוסף " (ראו: דנ"פ 8439/10 מדינת ישראל נ' כהן פסקה 10 לחוות-דעתה של הנשיאה מ' נאור (22.2.2011)). הבדיקה היא קונקרטית – מעשית ועקרונית כאחת (ראו: דנ"פ 7248/18 יואל יצחק נ' מדינת ישראל (8.1.2019); דנ"פ 7541/18 פלוני נ' מדינת ישראל (20.2.2019)).

אין בידי לקבל עמדה זו של המבקשים לפיה נקבעה הלכה חדשה ביחס לעיקרון סופיות הדיון ולכללי מעשה בית דין. כידוע, " הלכה חדשה של בית המשפט העליון צריכה לגלות את עצמה על פני פסק הדין ולהיות ברורה ומפורשת " (דנ"פ 7229/16 בן יצחק נ' מדינת ישראל , פסקה 28 (3.1.2017)). כמו כן דיון נוסף יינתן " רק כאשר קיים צורך ממשי ומיידי בתיקונה או בבחינתה החוזרת של הלכה חדשה, חשובה או קשה, שנפסקה בבית-המשפט העליון, וכאשר ברור כי הצורך האמור גובר על הצורך הנגדי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של משאביו השיפוטיים המוגבלים של בית-המשפט " (דנ"א 2596/02 חברת הדרי החוף מספר 63 בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין מחוז באר-שבע , פסקה 6 (17.3.2004); דנ"מ 6101/08 פז חברת נפט בע"מ נ' ועדת ערר מחוז מרכז , פסקה 11 (16.3.2009)). צורך זה אינו קיים בענייננו, ולטעמי, בנסיבות המקרה דנן לא נפסקה הלכה חדשה, ובוודאי שלא נקבעה הלכה המצדיקה דיון נוסף בה.

7.

המחלוקת בין דעת הרוב לבין דעת המיעוט נסובה, כאמור, סביב

שתי שאלות פרטניות: האם העירייה התחילה את הבנייה במקרקעין; והאם בעניינם הקונקרטי של המבקשים ראוי להאריך את המועד האופרטיבי שנקבע בפסק הדין מושא הבקשה לשם התחלת הבנייה, על אף שלא הוגשה בקשה להארכת מועד. לאחר שהשופט ג' קרא בחן את המקרה לגופו, הוא הגיע למסקנה כי אין כל הצדקה לביטול ההפקעה. השופט ג' קרא פירט את הנימוקים למסקנתו, ובין היתר, הבהיר כי על אף שהבניה הפיזית בפועל טרם החלה, ניתן לראות במכלול הפעולות שנעשו על-ידי העירייה אשר הניבו קבלת היתר בניה – כמימוש תכלית ההפקעה. צוין כי בנסיבות העניין, הנזק הצפוי להיגרם לציבור התושבים כתוצאה מאי הקמת מעונות היום " עולה לאין שיעור " על הנזק הצפוי להיגרם למבקשים ככל שלא תבוטל ההפקעה. עוד הודגש כי העובדה שהעירייה כשלה בכך שלא הגישה בקשה להארכת מועד אינה מצדיקה במקרה הקונקרטי את ביטול ההפקעה. השופט מ' מזוז תמך בעמדתו של השופט ג' קרא , ואף קבע כי ניתן לראות בפעולות הרבות שנקטה העירייה משום מילוי התנאי של " התחלת הבנייה ". השופט מ' מזוז הדגיש כי משהתגבש הצורך הקונקרטי פעלה העירייה לקידום יישום המטרה של הקמת כיתות גן – " צורך שאין חולק כיום באשר לנחיצותו ". בנסיבות דנן, כך סבר השופט מ' מזוז , איזון האינטרסים נוטה במובהק לטובת האינטרס הציבורי שבמימוש תכלית ההפקעה, ואין בהימנעות העירייה לבקש הארכת מועד, כדי להטות את מאזן האינטרסים לטובת המבקשים, עד כדי ביטול ההפקעה.

עינינו הרואות, כי דעת הרוב בפסק הדין מושא הבקשה בחנה את המקרה הקונקרטי לגופו, וקבעה כי יש לראות בפעולות שנקטה העירייה עד ליום 21.7.2015 (יום אחד טרם חלוף השנתיים שהוקצבו לה בפסק הדין הראשון) כ" התחלת הבנייה "; וכי מחדלה של העירייה בדבר אי-הגשת בקשה להארכת מועד לשם התחלת הבנייה הפיזית אינה מצדיקה את ביטול ההפקעה, ופגיעה באינטרס הציבורי שעניינו הקמת גני ילדים. השופט מ' מזוז הגיע למסקנה שהבניה החלה על סמך " פעולות רבות שנקטה העירייה – בהיבט תכנוני התקציבי והביצועי ". כך גם, השופט ג' קרא התייחס לפעולות השונות שבוצעו על-ידי העירייה לצורך קידום מטרת ההפקעה. דהיינו, בפסק הדין מושא הבקשה, נשענה דעת הרוב על הפרשנות העובדתית של פסק הדין בעניין קרקובסקי הראשון. בהקשר זה, ניתן משקל ובצורה מודגשת לנסיבות המקרה. באשר לדעת המיעוט, הדגיש השופט י' עמית כי פסק דין שניתן בעניין רמות ארזים , עליו מסתמכים המבקשים, " נטוע רובו ככולו בנסיבות המקרה ובהלכות קודמות, וספק אם ניתן להסיק ממנו הלכה חדשה כלשהיא ". עוד צוין, כי עובדות המקרה שנדון בעניין רמות ארזים אינן דומות לענייננו. מסקנתו של השופט י' עמית , לפיה העירייה לא פעלה בהתאם לפסק הדין בעניין קרקובסקי הראשון אף היא בגדר פרשנות עובדתית של התנאי הרלוונטי. מחלוקת כזו, על האופי הקונקרטי שבה והרבדים העובדתיים המובהקים שבה, אינה מהווה הלכה חדשה או מקימה עילה לדיון נוסף.

8.

יוצא, אפוא, כי כלל לא נקבעה הלכה חדשה בפסק דין מושא הבקשה, הנוגעת לעיקרון הסופיות או לכללי מעשה בית דין. שופטי הרוב לא הפחיתו את " סטנדרט ההתנהלות " הנדרשת מרשות ציבורית לעמוד בהוראות פסקי דין חלוטים, ובכלל זה במועדים אופרטיביים שנקבעו בהם. כך גם, אין לומר כי דעת הרוב קבעה הלכה חדשה לפיה האינטרס הציבורי מצדיק בכל עת הארכת מועד אופרטיבי שנקבע בפסק דין, אף מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד. יש להזכיר, כי שופטי הרוב ביקרו דווקא את התנהלותה של העירייה, ואף הביעו את " מורת רוחם " באמצעות חיובה בהוצאות.

בענייננו, החליט בית המשפט המחוזי להיצמד להוראה האופרטיבית שנקבעה בעניין קרקובסקי הראשון , ולבטל את ההפקעה משום שפעולות הבנייה הפיזית טרם החלו, ומן הטעם לפיו לא הוגשה בקשה להארכת מועד על-ידי העירייה. שופטי הרוב בפסק הדין מושא הבקשה מצאו מקום לשנות מתוצאה זו, תוך שבמקרה הקונקרטי ניתנה פרשנות מרחיבה למונח " התחלת הבנייה ". אם זו היא המסקנה, הרי הדיון בשאלה האם היה צורך להאריך את המועד, למעשה מתייתר. כפי שקורה לא פעם הקביעה העובדתית מוציאה את העוקץ מהטענה המשפטית, דהיינו, אם התנאי התמלא לא נפגע עיקרון סופיות הדיון.

לנוכח קו עיוני זה, הרי שאין צורך להידרש להלכה לפיה לבית המשפט סמכות טבועה להאריך מועדים שנקבעו בפסק דין. מכל מקום נזכיר כי השימוש בסמכות זו ייעשה בזהירות ורק במקרים חריגים ונדירים, כדי למנוע " אי צדק משווע " " אי צדק ברור-ובולט " (ראו: בג"צ 8887/06 מוסא עבד אלראזק נ' שר הבטחון פסקה 11 והאסמכתאות הרבות שם (25.3.2012); וראו גם: ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבניין בע"מ , פ"ד נז(5) 462, 476 (2003)). כך יש פסיקה לפיה " כללי מעשה בית דין אינם מוחלטים. ניתן לחרוג מהם 'במקרים שבהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת', ובפרט כאשר מדובר 'באותו עניין ממש, אשר חוזר אל ערכאת הערעור בשנית' " (ראו: ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון , פ"ד נא(1) 68, 101-100 (1997); וראו גם עע"ם 7344/16 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים , בפסקה 28 (28.8.2017)). כפי שהובהר לעיל, אין צורך להכריע האם מקרה זה נמנה מבין החריגים ומה היה הדין לו מסקנת בית משפט בפסק הדין מושא הבקשה הייתה כי הזמן חלף וכי אי עמידת העירייה בתנאי חוסמת לה את הדרך. כמו כן, ההכרעה בענייננו נטועה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה, שאינה מגלה כוונה לסטות מהלכה קיימת (ראו: דנ"פ 7261/12 פלוני נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ פסקה 18 (3.12.2012)).

הנה כי כן, התוצאה הקונקרטית של דעת הרוב בפסק הדין מושא הבקשה, על נימוקיה, אינה מקימה כל עילה לדיון נוסף. הפער בין העמדות בפסק הדין מושא הבקשה מצטמצם בהיבט המשפטי. דעת הרוב הדגישה את החשיבות בצורך להגיש בקשה להארכת מועד. דעת המיעוט הביעה עמדה לפיה לו היתה מוגשת בקשה כזו ייתכן והייתה מתקבלת. דעת הרוב הגבילה את הכרעתה לנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, וממילא מאחר שנקבע כי העירייה עמדה בתנאי שנקבע בעניין קרקובסקי הראשון הרי אין צורך בהגשת בקשה נוספת להארכת מועד. דעת הרוב שמה דגש על הצעדים הרבים והשונים שנקטה העירייה טרם חלוף המועד שנקבע בעניין קרקובסקי הראשון . יוצא כי שינוי בתשתית העובדתית במקרה אחר – אף שינוי מסוים – עשוי, אם כי לא בהכרח, להוביל לתוצאה אחרת מהמקרה דנן.

לסיום, יש להדגיש כי אף העובדה שבפסק הדין נחלקו הדעות אינה מצדיקה להורות על דיון נוסף. כלל מושרש וידוע היטב הינו, כי קיומה של דעת מיעוט בפסק-דין אינו מקים עילה עצמאית לדיון נוסף (דנ"פ 941/16 רבין מאיר נ' מדינת ישראל , פסקה 28 (11.2.2016)). נראה, אפוא, כי המבקשים לא הצביעו על עילה למתן רשות לדיון נוסף.

סוף דבר

9.

הבקשה לדיון נוסף נדחית, אין צו להוצאות.