פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"פ
7261/12
לפני:
כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבות:
1. הוצאת עיתון הארץ בע"מ
2. פלונית
3. מדינת ישראל
בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית
המשפט העליון ב-ע"פ 2117/12 מיום 23.9.2012 שניתן מפי כב' השופטים ס'
ג'ובראן, ח' מלצר ו-ד' ברק-ארז; בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט; בקשה לשמירת
חסיון פסק דין
בשם המבקש:
עו"ד איתן סגל
בשם המשיבה 1:
עו"ד דפנה פינקלשטיין
בשם המשיבות 3-2:
עו"ד ט. ליבליך
החלטה
1.
לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 2117/12 שניתן ביום 23.9.2012. פסק הדין ניתן מפי השופט
ס' ג'ובראן , בהסכמת השופט
ח' מלצר ובהסכמת השופטת
ד' ברק-ארז . במסגרת פסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט המחוזי, בה הותר פרסום שמו של המבקש-עד המדינה, אולם צו איסור הפרסום בכל הנוגע למתלוננות/קורבנות הסחר נותר בעינו.
על רקע זה הגיש המבקש בקשה לדיון נוסף, היא הבקשה שבפניי. עם הבקשה לדיון נוסף הוגשה גם בקשה דחופה לעיכוב ביצוע וביום 11.10.2012 ניתן על ידי צו ארעי האוסר לפרסם כל פרט מזהה לגבי המבקש. כן התבקשה תגובת המשיבים לבקשה לדיון נוסף ולבקשה לעיכוב ביצוע. בטרם אפרט את טענות הצדדים אעמוד על הרקע לבקשה.
הרקע לבקשה
2 .
ביום 2.12.2007 חתם המבקש (להלן גם: עד המדינה או העד ) עם המשיבה 3 (להלן: המדינה ) על הסכם "עד מדינה", בו התחייב להעיד נגד שותפיו לביצוע העבירות בכפוף לתנאי ההסכם. בסעיף 17ז. להסכם עד המדינה נקבע, כי משטרת ישראל תפעל במידת האפשר לסייע לעד להחליף את שמו הפרטי ואת שם משפחתו במשרד הפנים, ללא אזכור השמות הקודמים במסמכים עתידיים.
3.
בהתאם להסכם העיד המבקש באחת מפרשיות הסחר בנשים הגדולות בישראל והביא להרשעת הגורמים המרכזיים בפרשייה. בתחילת ההליך עתרה המדינה לאסור את פרסום שמו, תמונתו, כתובת מגוריו וכל פרט מזהה אחר של העד. בקשתה של המדינה התקבלה וביום 25.6.2009 הוצא צו האוסר על פרסומם של הפרטים האמורים.
4.
ביום 26.12.2011 הגישו המשיבות 2-1 לבית המשפט המחוזי בקשה להסרת איסור הפרסום שניתן בתיק זה לגבי עד המדינה, לרבות בנוגע לשמו, ולחילופין עתרה לצמצום הצו כך שיחול באופן מידתי וממוקד על פרטים מסוימים ולא באופן גורף.
המשיבות 2-1 טענו, כי עד מדינה זה חשף את אחת מפרשיות הסחר בנשים המזעזעות ביותר והגדולות בישראל והיה שותף עסקי, מרכזי ודומיננטי של הנאשמים בעבירות הסחר. הן טענו, כי כיום אין כל עילה מוצדקת לאסור הפרסום, שכן צו איסור הפרסום ניתן על-מנת לאפשר "עדות חופשית" לעד המדינה ומשעדותו כבר נסתיימה, רציונל זה אינו תקף עוד. כמו כן, לטענתן, ככל שמטרת איסור הפרסום היא שמירה על ביטחונו הרי ששמו וביטחונו ממילא ידועים לנאשמים אחרים, לבני משפחותיהם ולסובבים אותם ואין בכוחו של איסור הפרסום לשמור על ביטחונו. לטענתן, קיים אינטרס ציבורי מובהק לפרסום שמו של עד המדינה שכן הוא עסק בפעילות עבריינית קודם לחתימת ההסכם עם המדינה, שכבר אז היו פתוחים נגדו עשרות תיקים פליליים וגם לאחר חתימת ההסכם הוא המשיך במעלליו.
לטענת המשיבות 2-1, עד המדינה לא תיקן דרכיו, שיבש הליכי משפט ועסק בפלילים, לרבות בעבירות אלימות. המשיבות 2-1 טענו, כי עד המדינה עוסק בפעילות נדל"ן ציבורית יחד עם חברות ציבוריות הנסחרות בבורסה, וכך למעשה מתעסק באופן תדיר בכספי הציבור. כן טענו, כי עד המדינה מעיד על עצמו, כי הוא מהמר ומפסיד מאות אלפי שקלים. לטענת המשיבות 2-1, לציבור יש זכות לדעת מיהו אותו אדם עימו הוא עושה עסקים. עוד נטען, כי טענת החשש לביטחונו של עד המדינה מתאיינת, נוכח העובדה שהנאשמים ובני משפחותיהם מכירים אותו, יודעים את זהותו, את מראה פניו ופרטים מזהים נוספים שלו. משכך, לא ברור כיצד פרסום זהותו בפני אותם אנשים המכירים אותו ממילא תעמיד אותו בסכנה.
מנגד, התנגדה המדינה לפרסום המבוקש, שכן לטענתה מדובר בתיק פלילי העוסק בעבירות של סחר בבני אדם אשר התנהל ב"דלתיים סגורות" ומשכך חל איסור פרסום גם על שמות המתלוננות/קורבנות הסחר ועל כל פרט העלול להביא לזיהוין. לטענתה, אין מניעה לפרסם את הפרשיה, שהינה אחת מהפרשיות הגדולות של סחר בנשים, לרבות העדויות שנשמעו בתיק, ובלבד שהפרסום ימנע גילוי כל פרט העלול לחשוף את זהות עד המדינה או מי מהנפגעות. עוד טענה המדינה, כי עמדו שיקולים נוספים במתן צו איסור הפרסום, כמו למשל חשש לפגיעה בביטחון העד ובביטחון בני משפחתו וכן חשש לפגיעה באינטרס הציבורי של שיתוף פעולה עתידי מצד מעורבים בפשע. לטענת המדינה, משטרת ישראל סבורה כי פרסום שמו ומענו של עד המדינה מהווה סכנה ממשית לביטחונו של המבקש ולביטחון בני משפחתו. המדינה טענה עוד, כי עד המדינה טוען שכיום הוא נורמטיבי ומנסה לעסוק בעסקים חוקיים (למרות שאמנם תלוי ועומד כתב אישום נגדו). כן נטען, כי עד המדינה לא ביצע עבירות בזמן ניהול התיק. המדינה העבירה לעיונו של בית המשפט מידע מודיעיני חסוי הנוגע לעד. בית המשפט ציין לגבי אותו מידע, כי מדובר בהערכה של גורמי מודיעין על המשך פעילות לא חוקית של עד המדינה, לכאורה.
5.
בהחלטתו מיום 15.2.2012 קיבל בית המשפט המחוזי (השופטים
ח' כבוב , ד"ר ד' אבניאלי
ו - מ' יפרח ) את עתירת המשיבות 2-1 והתיר את פרסום שמו של עד המדינה.
בית המשפט ציין, כי ככלל, עקרון פומביות הדיון הינו עקרון יסוד חוקתי בעל מעמד רם.חריגה מעקרון זה תיעשה רק בנסיבות מיוחדות, או במקרים בהם מתקיימים החריגים המפורשים בדין, דוגמת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). בחלקו הרלוונטי לעניינו קובע סעיף 70(ד) האמור, כי בית משפט רשאי לאסור פרסום, אם יש בכך צורך "לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם".
בית המשפט ציין, כי עדותו של עד המדינה הסתיימה זה מכבר. צוין עוד, כי עד המדינה הינו עבריין מרכזי בפרשה הנדונה; תפקידו היה בכיר בהפעלת הרשת לסחר בבני אדם. לעד המדינה עבר פלילי מכביד, רשימת התיקים שנסגרו במסגרת הסדר עד המדינה כוללת עשרות תיקים בעבירות דומות. כבר במהלך שמיעת עדותו הוברר, כי תלוי ועומד נגדו כתב אישום חמור נוסף, וכי אמירתו כי זנח את דרך הפשע אינה משקפת את המציאות. מטיעוני הצדדים ומהמידעים המודיעיניים עולה, כי מדובר באדם אשר ממשיך בפעילות לא חוקית לכאורה גם לאחר חתימת הסכם עד המדינה, לרבות בעניינים הקשורים להפעלת מקומות עיסוק בזנות. כן הוגש נגדו כתב אישום חמור המייחס לו קשר עם גורמים עבריינים.
מעל לכל ציין בית המשפט, כי עד המדינה עוסק בפעילות מסחרית-נדל"נית נרחבת, וכי יש חשיבות רבה לידיעת טיבו כשיקול במניין שיקוליהם של הבאים איתו במגע עסקי.
בית המשפט הוסיף, כי הביא בחשבון את האינטרס הציבורי בדבר החשש מהרתעה עתידית של עדי מדינה מלחתום על הסכמים עם המדינה. בית המשפט ציין כי אילו הוכח בפניו, כי עד המדינה התנתק מפעילות לא חוקית וכי אינו מנהל פעילות עסקית-מסחרית רחבה, ייתכן והיה שוקל להעדיף את האינטרס הציבורי של עידוד עדים פוטנציאליים. אלא שבנסיבות, כפי שתוארו לעיל, יש עדיפות לעקרון המשמעותי של זכות הציבור לדעת. הותרת צו איסור הפרסום על כנו בנסיבות אלה, תשמש ככסות להגנה על עדי מדינה הבוחרים להמשיך בפעילות לא חוקית תוך הנפת דגל איסור הפרסום המגן על חשיפת פרטיהם .
אשר לפגיעה בביטחון העד קבע בית המשפט, כי פרטיו האישיים של עד המדינה ידועים לשותפיו לעסקי הסחר שבין הנאשמים, לבני משפחותיהם ולגורמים שונים באופרציה. עד המדינה וחלק מהנאשמים היו בקשרים עסקיים במשך שנים ומכירים היטב זה את זה. אין מדובר בצדדים זרים, ועל כן לא ניתן לומר שגילוי פרטי עד המדינה עלול להעמידו בסיכון מצד אותם נאשמים. עוד הוסיף בית המשפט, כי טענות המדינה בעניין זה היו כלליות וסתמיות, ולא התקבל הרושם כי נשקפת סכנה חמורה לחייו של עד המדינה.
לבסוף קיבל בית המשפט, כאמור, את עתירת המשיבות 2-1 והתיר את פרסום שמו של עד המדינה. צו איסור הפרסום בכל הנוגע למתלוננות/לקורבנות הסחר נותר בעינו. לבקשת המשיבה, עוכב ביצועה של ההחלטה ל-14 ימים.
6.
המערער לא היה צד להליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי. הוא לא זומן להליך ולא צורף על-ידי המשיבות 1-2 כמשיב לבקשתן. לאור האמור, בהחלטה מיום 27.2.2012 נעתר בית משפט זה (הרשם ג' שני ) לבקשת המבקש להארכת המועד להגשת הליך ערעורי מטעמו (בש"פ 1637/12).
7.
ביום 13.3.2012 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"פ 2117/12).
8.
ביום 16.7.2012 הודיע המבקש לבית משפט זה, כי ביום 12.7.2012 הושלמה מלאכת שינוי שמו ופרטיו האישיים במשרד הפנים, בהתאם לסעיף 17ז להסכם עד המדינה (ראו סעיף 2 לעיל). המבקש לא חשף את שמו החדש ואת פרטיו החדשים, כדי שלא ניתן יהיה לקשר בין זהותו הקודמת לזו החדשה.
9.
עוד יש לציין, כי עד ליום 28.7.2012 חברה ציבורית כלשהי הנסחרת בבורסה היתה שותפה למבקש במיזם נדל"ן. בדיון שהתנהל בפני בית משפט זה, המליץ בית המשפט למבקש להפסיק את פעילותו המשותפת עם החברה הציבורית (להלן:
החברה הציבורית ). ביום 29.7.2012 הודיעה החברה הציבורית לבית משפט זה, כי יצאה ממיזם הנדל"ן בו שותף המערער.
פסק הדין בערעור
10.
בפסק דינו מיום 23.9.2012 החליט בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן , השופט
ח' מלצר
והשופטת
ד' ברק-ארז ) לפרסם את שמו המקורי של המבקש, זאת לעומת תמונתו, כתובתו ופרטיו המזהים אשר נותרו תחת צו איסור פרסום. הנמקותיהם של שלושת השופטים שישבו בדין היו שונות זו מזו, כפי שיפורט להלן.
11.
השופט ג'ובראן ציין בפסק דינו, כי כנגד המבקש תלוי ועומד בימים אלה הליך פלילי אחד בלבד, בו הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של סחיטה באיומים. לבד מהרשעה זו אין כל הליך פלילי המתנהל נגד המבקש, נכון לעת הזו. כמו כן, אין כל ראיה לכך שהמבקש עסק במועדים המאוחרים לחתימתו על הסכם עד המדינה בתחום הזנות, בין במסגרת מועדון חשפנות בו היה שותף בין בדרך אחרת. השופט ג'ובראן קבע, כי אין בסכנה הנשקפת לחיי המבקש כדי להדוף את האינטרס הציבורי המתבטא כאן בזכות הציבור לדעת. קיימת חשיבות רבה לזכות זו של הציבור לדעת מהו שמו של מי שהיה שותף עסקי מרכזי ודומיננטי בעבירות הסחר בבני אדם. עוד ציין בית המשפט, כי פרסום שמו של המבקש עתה, לאחר ששינה את שמו, לא מעמיד את המבקש בסכנה שלא היה בה עד לכתיבת פסק דין זה. עוד ציין בית המשפט, כי בהסכם עד המדינה לא נכללה התחייבות מטעם המדינה שלא לחשוף את זהותו של העד בשום שלב. כל שנאמר הוא שהמשטרה "תפעל במידת האפשר" לסייע לעד להחליף את שמו.
מנגד צוין, כי יש לשמור על האינטרס הציבורי, ולא להביא לכך שמעורבים בפשע יהססו "להחליף צד" ולהפוך למשתפי פעולה עם המשטרה בחשיפת עבריינים ועבירות, ביודעם כי הם ובני משפחותיהם יהיו חשופים לעיני הציבור בשמם האמיתי, בתמונותיהם ובכל פרטיהם, כאשר מעבר לחשש לפגיעה פיזית תפגע גם שגרת חייהם.
לבסוף נקבע, כי לאור האינטרס הציבורי בפרסום שמו של המבקש, ונוכח העובדה כי פרטיו ממילא ידועים לנאשמים בפרשה, יש לאפשר את פרסום שמו המקורי. לעומת זאת, אין לפרסם את תמונתו, כתובתו ופרטיו המזהים.
12.
הש ופטת ברק-ארז
הסכימה לתוצאה אליה הגיע השופט
ג'ובראן
אך ציינה, כי לא הגיעה למסקנה זו ללא קושי. זאת, משום שהשאלה באיזה מידה ראוי למנוע פרסום פרטים הנוגעים למעורבות עבריינית של אדם ששימש עד מדינה במשפט פשע חמור וכעת פועל כאיש עסקים "מן השורה" היא שאלה מורכבת. בסופו של דבר ציינה השופטת, כי הנתון המרכזי שהכריע את כף המאזניים בנסיבות העניין, היה הסכם עד המדינה שנחתם עם המבקש ואפשר לו לשנות את שמו ואת פרטיו המזהים – נתון שלא נזכר בהחלטת בית המשפט המחוזי. נקבע, כי יש ליתן משקל להתחייבותה של המדינה לשנות את שמו ואת פרטיו המזהים של העד, כדי לשמור על יכולה של הפרקליטות, במקרים מתאימים, לערוך הסכמים עם עדי מדינה. נתון חשוב נוסף הוא, כי בינתיים החליף המבקש את שמו בהתאם להסכם. השופטת ברק-ארז הדגישה, כי הטלת החיסיון במקרה שבפנינו נובעת אך ורק מהסכם עד המדינה שנחתם עם המבקש ואף מומש, ושלא הועמד לביקורת בזמנים הרלוונטיים.
13.
השופט מלצר הסכים אף הוא לתוצאה אליה הגיעו השופטים ג'ובראן וברק-ארז . השופט מלצר הוסיף, כי גילוי שמו הקודם של המבקש, תוך השארת חיסיון על פרטים אחרים שיכולים להביא לגילוי זהותו הנוכחית, אין בו כדי לפגוע בביטחונו של המבקש, או בפרטיותו, במידה שתצדיק חריגה מעקרונות חופש הביטוי ופומביות הדיון. אשר לפגיעה בפרטיות הוסיף השופט מלצר, כי בענייננו ברי כי לא מתקיימת "פגיעה חמורה בפרטיות", כדרישת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. זאת, נוכח העובדה שהגילוי כאן יתאפשר רק ביחס לשמו הקודם
של המבקש. גילוי שמו הקודם של אדם, תוך שמירת החיסיון על כל פרט אחר שיכול לגלות את זהותו הנוכחית, אינו שונה בצורה מהותית מפרסום ידיעה אודות אותו אדם, תוך שימוש בכינוי סתמי, דוגמת "פלוני", כל עוד נעשה שימוש בלעדי בכינוי הסתמי (ואף האדם בו מדובר אינו חושף את זהותו).
14.
על פסק דין זה נסובה הבקשה לדיון נוסף.
הבקשה לדיון נוסף
15 .
המבקש טוען, כי בפסק הדין בערעור התמודד בית המשפט עם סוגיה משפטית חדשה אשר לא הוכרעה בפסיקה קודם לכן, ואשר לה משמעות קרדינאלית בנוגע למוסד עדי המדינה בארץ ולעתידו. לטענת המבקש, טרם התבצע איזון ראוי ומנומק לאיזון בין זכות הציבור לדעת לבין הבטחת שלומו של עד המדינה, שמירה על פרטיותו וזכותו לשיקום ולפתיחת דף חדש בחייו, כאשר הפרשה בה העיד מאחוריו, ופרטיו לא יפורסמו בהקשר זה. המבקש טוען, כי להכרעה האמורה השפעה ממשית בהגנה על זכויות הפרט של עדי המדינה. המבקש לא מתעלם מחוסר הבהירות הקיים בניסוח ההלכה החדשה שנפסקה, לשיטתו, אך טוען כי "גם במצבים בהם קיים ערפול במסגרת הנורמטיבית ביחס לשאלה הבאה לדיון נוסף בפניו של בית המשפט, נוטה בית המשפט הנכבד להתערב ולהורות על קיומו של הדיון הנוסף".
16.
המשיבות 2-1 טענו בתגובתן, כי לא מתמלאים בענייננו התנאים לקיומו של דיון נוסף. לטענתן, טענותיו של המערער נסובות על המקרה הפרטי שלו, כאשר תכלית הבקשה – לערער על פסק דינו של בית משפט זה. המדינה טענה גם היא, כי לא נקבעה בפסק הדין הלכה מכוונת ולא מתקיימים התנאים לקיום דיון נוסף. יתרה מכך; לשיטת המדינה, גם אם אכן נקבעה הלכה חדשה בפסק הדין, הרי שמספר המקרים שיתאמו בנסיבותיהם למקרה הנוכחי הוא מוגבל ביותר, וגם מטעם זה אין הצדקה לקיום דיון נוסף.
הכרעה
17.
לאחר שעיינתי בבקשת המבקש ובתגובת המשיבות לבקשה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, דיון נוסף נועד לנושאים בעלי חשיבות משפטית, במקרים בהם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת, או כאשר ההלכה שנפסקה ראויה לדיון נוסף, מפאת חשיבותה, קשיותה או החידוש הטמון בה.
18.
במקרה דנן, הבקשה אינה מצביעה על הלכה חדשה שנקבעה בפסק הדין. ההלכה הנטענת נוסחה על ידי המבקש בערפול, ולא בכדי. אותה הלכה, לשיטת המבקש, מצויה באיזון שנקבע בין זכותו של עד מדינה לפרטיות ולהגנה על חייו לבין זכות הציבור לדעת. ברי, כי אין בקביעת נקודת איזון בנסיבות ספציפיות משום הלכה חדשה. בית המשפט, מתוקף תפקידו, נדרש לקביעת איזונים בין ערכים מתנגשים כדבר שבשגרה. מטבע הדברים, קביעת נקודת האיזון מושפעת מנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה, כפי שבולט ביתר שאת על רקע הנסיבות המיוחדות במקרה שלפנינו, ובקביעה שכזו אין הלכה.
19.
ניכר מן הבקשה, כי טרוניתו האמיתית של המבקש נסובה על תוצאת פסק הדין. המבקש מנסה לשוות לבקשה נופך עקרוני וחדשני, כדי לצלוח את המשוכה הקבועה לקיום דיון נוסף. תוצאת פסק הדין אינה נוחה למבקש, ואולם אין זה טעם לקיום דיון נוסף. פסק הדין לא קבע הלכה כללית.
20.
יוזכר, כי בית משפט זה קיבל חלקית את טענות המבקש בערעור ואסר על פרסום תמונתו ופרטיו המזהים – בניגוד לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. רק שמו
הקודם
של המבקש הותר לפרסום. כפי שציין השופט מלצר בפסק דינו, פרסום שמו הקודם של המבקש – מבלי לפרסם את יתר הפרטים המזהים – אינו שונה מבחינה מהותית מפרסומו כ"פלוני". ייתכן ומטעם זה, כפי שטוען המבקש, אין תכלית אמיתית בפרסום שמו הקודם, ואולם, משלא מצא בית משפט זה סיבה לחסות את השם הקודם, הדבר נתון לשיקול דעתן של המשיבות 2-1. אין צריך לומר, כי על המשיבות 2-1 להקפיד שלא לפרסם כל פרט מזהה אחר, כמתחייב מפסק הדין בערעור.
21.
בטרם הכרעתי בבקשה זו הגיש המבקש בקשה לשמירת חסיון פסק הדין וכן בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט המסתמכת על פסק הדין ועל הצו הארעי שניתן על ידי ביום 11.10.2012. התבקשו תגובות לבקשות וכן אפשרתי למבקש להגיש תשובה לתגובות. הבקשה לחסיון פסק הדין הועברה לטיפול ההרכב שנתן את פסק הדין, והחלטה בבקשה ניתנה אתמול. בהחלטה נקבע, כי אין מקום לאסור פרסומו של פסק הדין במלואו, אולם לאור הסכמת המדינה ובהיעדר התנגדות מפורשת מצד יתר המשיבות, התקבלה בקשתו החלופית של המבקש, שלא יופיע בפסק הדין שם החברה שבבעלותו. לפיכך נקבע, כי בכל מקום ששם החברה מופיע ייכתב במקומו "החברה". יצוין, כי שם החברה שבבעלות המבקש אינו מופיע בהחלטתי זו.
אשר לבקשה לפי פקודת הבזיון אני מורה על מחיקתה מאחר ש"דרך המלך המקובלת היא שבקשה לפי הפקודה תוגש לערכאה הדיונית ולא לערכאת הערעור, אף אם האחרונה שינתה מפסק דינה של הראשונה" (בע"מ 1855/08 ג'יוריס נ' ביטון (טרם פורסם, 6.2.2011)).
22.
סוף דבר: משלא מצאתי הצדקה לקיום דיון נוסף, הבקשה בעניין זה נדחית. הצו הארעי שעיכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשה לדיון נוסף – מבוטל.
ניתנה היום, י"ט בכסלו התשע"ג (3.12.2012).
המשנָה לנשיא