דנ"א 2591/14אפרתי יעקב יורשה של המנוחה אסתר אפרתי ז"ל נ. הרשות לזכויות נ

1.

לפניי שתי בקשות לקיום דיון נוסף, אשר הדיון בהן אוחד, בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 24.2.2014, ב-רע"א 7136/12 וב-רע"א 8725/12 (להלן: פסק הדין ).

2.

בפסק הדין נדון עניינם של מספר יורשים (המבקשים כאן) של מנוחים יהודים יוצאי לוב (להלן גם: ניצולי השואה או הניצולים ). המנוחים הגישו בחייהם לרשות לזכויות ניצולי השואה (להלן: המשיבה או הרשות ) תביעות לאשר להם תגמולים על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק ). לאחר שתביעות הניצולים נדחו על-ידי המשיבה, בהתאם למצב המשפטי ששרר באותה עת, הגישו היורשים, לאחר פטירתם של הניצולים, עררים לוועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (להלן: הוועדה ).

3.

בפסק דינו של בית המשפט העליון התעוררה השאלה הבאה: במקרה בו ניצול שואה יוצא לוב נפטר לאחר שתביעתו לתגמולים נדחתה כדין עוד בחייו, ומבלי שהגיש בעצמו ערר – האם ייתכן כי התגבשה זכותו לתגמולים באופן המאפשר ליורשיו לבוא בנעליו ולהגיש ערר בעניינו לוועדה? בית משפט זה, מפי השופט י' דנציגר , ובהסכמת השופטים י' עמית ו- נ' סולברג ענה בשלילה על שאלה זו ודחה את ערעורם של היורשים, הכל כפי שיפורט להלן.

הרקע לבקשות והליכים קודמים

4.

בשנים 2002-2001, הגישו מספר יהודים יוצאי לוב (מורישי המבקשים) תביעות לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. החלטות המשיבה (הרשות לזכויות ניצולי השואה) בעניינם, אשר דחו את התביעות, ניתנו בשנים 2003-2002 (ובמקרה אחד בשנת 2009), ועררים על החלטות אלו הוגשו, לאחר פטירתם של הניצולים, על-ידי יורשיהם בשנים 2010-2009.

5.

ביום 19.5.2011, דחתה וועדת העררים את טענתה המקדמית של הרשות, לפיה יש לדחות את העררים על הסף, בשל חלוף השנים מאז נפטרו הניצולים

(ו"ע (ת"א) 2758-02-10). נקבע, בין היתר, כי הן שיקולים של רציפות ההליך המשפטי והן שיקולי מדיניות, תומכים בתוצאה כי זכותו של נכה לפי החוק, אשר הגיש בקשה מוצדקת לתגמול, לא תקופח אם נפטר בטרם הוכרה זכאותו – ולפיכך יוכלו יורשיו לממשה.

6.

המשיבה, אשר סברה כי היורשים מנועים מלערור על דחיית תביעות המנוחים בשל חלוף הזמן ממועד פטירתם, הגישה בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לדון בבקשות רשות הערעור שהוגשו כאילו ניתנה רשות הערעור, ואף קיבל את הערעורים לגופם. בטרם נבחן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נציג סקירה קצרה של הרקע הנורמטיבי שבבסיס הזכות לתגמולים.

התשתית הנורמטיבית לזכאות לתגמולים לפי החוק

7.

תביעה לתגמולים על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים תיבחן תוך זיקה לזכאותו של התובע לפי חוקי הפיצויים הגרמניים. זאת נוכח ההגדרה הקבועה בסעיף 1(א) ל"נכה" לפי החוק:

"1.

(א) בחוק זה –

'נכה' – אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה".

ההסכם המוזכר בסעיף זה הינו ההסכם המכונה "הסכם השילומים", אשר נחתם בין ישראל ובין גרמניה בשנת 1952. במסגרת ההסכם התחייבה גרמניה לשלם למדינת ישראל פיצוי כספי קולקטיבי לטובת קליטתם ועבור הוצאות שיקומם של ניצולי השואה בארץ. תמורת התחייבות זו ויתרה מדינת ישראל, בכפוף לחריגים מסויימים, על זכותם של אזרחיה לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה, בגין נכות שנגרמה להם עקב רדיפות הנאצים. תחת זאת, ניצולי השואה קנו זכות תביעה נגד מדינת ישראל (ראו בהקשר זה: בג"צ 5263/94 הירשנזון נ' שר האוצר , פ"ד מט(5) 837 (1996); דנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 , פ"ד ס(3) 88 (2005) (להלן: עניין גרנות ); רע"א 8745/11 מימון נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (10.11.2013) (להלן: עניין מימון )).

8.

לצורך קביעת הזכאות לפיצויים על-פי החוק יש לפנות אל המשפט הגרמני (ראו לעניין זה: ע"א 51/73 קלמר נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים , פ"ד כט(1) 253 (1974); ר"ע 217/83 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 נ' שוהם , פ"ד מ(1) 789,

793 (1986) (להלן: עניין שוהם )). חוק הפיצויים הגרמני (או בשמו המלא: חוק הפיצויים הפדראלי לקורבנות הרדיפות של הנאציונל-סוציאליסטים משנת 1956) אשר תוקן בשנת 1965, הכיר בתביעת העילה האישית של מי שנרדפו מטעמי גזע, אמונה או השקפת עולם. חוק הפיצויים הגרמני מבחין בין עילת "הגבלת חירות", אשר מקנה זכאות למי שנרדף בתחומי הרייך השלישי (סעיף 47 לחוק הפיצויים הגרמני); לבין עילת

"שלילת חירות" , אשר מרחיבה את מעגל הזכאים לפיצוי ומעניקה זכאות גם למי שנרדף מחוץ לתחומי הרייך השלישי (סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני) (רע"א 5512/09 הרשקו נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

(24.11.2009); עניין גרנות , בעמ' 96-95 לפסק הדין).

9.

נוסף על כך, הוראת סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני מעניקה זכות פיצוי לנרדף שניזוק בגופו או בבריאותו, על ידי אמצעי אלימות שהפעילו הכוחות הנאציים, ללא זיקה למקום מגוריו . בהקשר זה, ועל בסיס פסיקת בתי המשפט בגרמניה, הוּתוותה בישראל, בפסיקת בית המשפט העליון, "הלכת הפחד" (עניין שוהם , בעמ' 797-796 לפסק הדין; רע"א 8052/11 עטאר נ' מדינת ישראל – הרשות לזכויות ניצולי השואה (2.8.2012); עניין מימון , בעמ' 10-9 לפסק הדין). בהתאם להלכה זו, כדי להוכיח קשר סיבתי בין מעשי האלימות מצד הכוחות הנאציים לבין נזקו של הקורבן, אין נדרשים בהכרח להראות כי הנזק נגרם במישרין על-ידי האמצעי האלים, אלא אך מספיק להוכיח כי נגרם נזק בגין הפחד של הקורבן מפני אותם מעשים אלימים, וזאת ככל שהוכח יסוד סובייקטיבי של פחד ותשתית אובייקטיבית המבססת את סבירותו (עניין שוהם , בפסקאות 11-10 לפסק הדין). המקרים הטיפוסיים בהם יושמה "הלכת הפחד" היו בגין נזקים שנגרמו עקב ניסיונות התאבדות על רקע של פחד, או בעקבות בריחה ממעשי אלימות, או מחמת מתח מירבי וקיצוני (עניין שוהם , בפסקה 7 לפסק הדין). בעניין שוהם אף הודגש, כי לא נדרש שהפחד ממעשי האלימות הנאציים יהיה המניע היחידי לבריחה, וכי די בכך שהבריחה נבעה, ולו באופן חלקי, מהחשש מפני כיבוש גרמני.

10.

זכאותם של יהודי לוב לתגמולים לפי החוק הישראלי נבחנה בפסיקה על רקע סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני (אשר כאמור, העניק פיצוי למי שנרדף מחוץ לתחומי הרייך הגרמני, כגון מדינת לוב בענייננו); או על רקע סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני ו"הלכת הפחד". ואולם, וועדות העררים בארץ, שהוקמו מכח סעיף 16 לחוק נכי רדיפות הנאצים, החזיקו בגישה (אשר רווחה באותה עת) לפיה יהודי לוב לא סבלו באופן גורף משלילת חירות במדינתם, והטעם להימלטותם היה נעוץ, ככלל, באימת הפצצות המלחמה ולא בפחד מפני הצורר הנאצי. משכך נקבע, כי "הלכת הפחד" אינה חלה באופן אוטומטי על בריחת היהודים מן הערים בלוב בתקופת המלחמה. עם זאת, נקבע כי ניתן להוכיח באופן פרטני, כי בעניינו של מבקש ספציפי, הבריחה נבעה בעיקר מהפחד מפני הצורר הגרמני, לפי התנאים של "הלכת הפחד" (ו"ע (ת"א) 84/04 חג'ג' נ' הרשות המוסמכת (26.10.2004); ו"ע (ת"א) 3571/02 ברנס נ' הרשות המוסמכת (27.10.2004) (להלן: עניין ברנס ).

11.

החלטת וועדת הערר בעניין ברנס קבעה, כי כיוון שישנם תיקים רבים נוספים של יהודים יוצאי לוב שטרם הגישו ערר, או שעניינם טרם הוכרע על-ידי הרשות, וכדי לייתר את הצורך בהגשת עררים שידוע מראש שיידחו לאור החלטה זו (ככל שתיקים אלו מתבססים על נרדפות מכח "הלכת הפחד"), אותם פונים לא יהיו חייבים להגיש ערר על החלטת הדחייה, ויוכלו לעשות כן אם וכאשר החלטה זו תשונה בערכאת הערעור, כל זאת מבלי שייחסמו בטענה שלא הגישו ערר על החלטת הדחייה הראשונה (עניין ברנס , בפסקה 18).

12.

על החלטת וועדת הערר בעניין ברנס הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר החליט לדחותו (ע"א (ת"א) 1943/03

חסון נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (11.9.2006)). נקבע שם, כי אין צורך להכריע בשאלה אם "הלכת הפחד" חלה בעניינם של המערערים, זאת כיוון שוועדת העררים דחתה את גרסתם העובדתית לעניין זה, ולא שוכנעה כי הבריחה בנסיבות העניין נבעה מחשש (אובייקטיבי וסובייקטיבי) מפעולות אלימות של הצורר הנאצי, ו אין מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות של הוועדה. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 8832/06 חסון נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (18.2.2008), אשר במהלך הדיונים בה הגישו המבקשים חומר חדש שלא עמד בפני וועדת העררים. החתומה מטה, השופטים ע' ארבל ו- ח' מלצר , הורינו להחזיר את העניין לוועדת העררים על מנת שתשקול את השלכות החומר החדש לגבי המבקשים או מי מהם.

13.

משהעניין הוחזר לוועדת העררים, הפעם ב"גלגול רביעי", שבה ועיינה הוועדה בהרכב מורחב של חמישה שופטים, בראיות ההיסטוריות שהוגשו לה, לרבות בראיות החדשות. לראשונה, בפסק-דין תקדימי (ו"ע (ת"א) 255/08 טייר נ' הרשות המוסמכת (7.4.2010) (להלן: עניין טייר )), אשר שינה את הגישה הרווחת, הוכרה האפשרות העקרונית להחיל את "הלכת הפחד" על יהודים יוצאי לוב, באותן נסיבות שבהן הפחד מפני מעשי אלימות נאציים היווה מניע, ולו חלקי, לבריחה.

14.

ומשם – לענייננו אנו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

15.

ביום 2.8.2012, קיבל בית המשפט המחוזי, פה-אחד, את ערעורי המשיבה וקבע כי דינם של העררים שהגישו יורשי הניצולים להידחות על הסף. בית המשפט המחוזי קבע כי הזכות לתגמולים מכוח החוק הינה זכות אישית, סוציאלית, המוענקת לניצולי השואה על מנת לסייע להם. זכות זו אינה ניתנת להעברה, לרבות בדרך של ירושה, אלא נועדה לסיפוק צורכי מחייתו השוטפים של הזכאי לה. ואולם, כיוון שמדובר בזכות מיוחדת וייחודית, נקבע כי במקרים מסויימים ומצומצמים יש מקום למתן פרשנות מרחיבה לזכות זו, באופן שבו היא תוענק גם ליורשי הניצולים. אותם מקרים אליהם התייחס בית המשפט המחוזי בפסק דינו נוגעים למועד פטירת הניצולים (להלן גם: " המועד הקובע ") , כפי שיוסבר להלן.

16.

בית המשפט המחוזי קבע, כי המועד הקובע לעניין זכאותו של יורש של ניצול יוצא לוב הינו בהתאם למועד בו ניתן פס"ד טייר (אפריל 2010) – המהווה את קו פרשת המים בעניין זה: יורשיו של ניצול שואה יוצא לוב שנפטר לפני אפריל 2010 (הוא המועד הקובע) – לא יהיו זכאים לתגמול לפי החוק. זאת, כיוון שאם היה הניצול עצמו מגיש ערר בטרם נפטר, אזי היה עררו נדחה בהתאם להלכת ברנס , ומשכך גם הבאים בנעליו אינם זכאים לתגמולים. ואולם הודגש בפסק הדין, כי אם מדובר בתביעה או בערר אשר היו תלויים ועומדים במועד פטירת הניצול, ואשר הוגשו על-ידי הניצול עוד בחייו, יש להמשיך ולדון בעניינו, גם אם נפטר עובר למועד הקובע, והגם שההליכים ינוהלו על-ידי יורשיו. לגבי ניצולים שנפטרו לאחר המועד הקובע (לאחר הלכת טייר ), נקבע בפסק הדין, כי אם הגישו ניצולים אלו ערר קודם לפטירתם וזה טרם נדון, יתאפשר ליורשים לבוא בנעליהם של הניצולים שנפטרו, כדי שהרשות לא תצא נשכרת מהתמשכות ההליכים.

17.

בית המשפט המחוזי הטעים כי מודל זה יוצר אחידות בין ניצול השואה לבין יורשיו, שכן התנאי היחיד הינו שהניצול היה בחיים במועד הקובע – אפריל 2010 – וממועד זה יכול הניצול (או יורשיו במקומו) להגיש את התביעה, ודין אחד יחול לגביהם. בית המשפט אף מוסיף כי מדובר בגישה מאוזנת, שאין לה השלכות תקציביות ניכרות.

18.

התוצאה האופרטיבית של פסק הדין היתה, כי מאחר שהמנוחים בענייננו נפטרו בין השנים 2001 ו-2003, כלומר לפני המועד הקובע, ולא הגישו עררים עובר למועד פטירתם, אין הם זכאים לתגמולים, ומשכך יורשיהם לא יבואו במקומם לצורכי הגשת ערר. בנסיבות אלה נקבע, כאמור, כי יש לדחות על הסף את העררים שהגישו היורשים.

19.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו היורשים (המבקשים כאן) בקשות רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 7136/12 ו-רע"א 8725/12), אשר הדיון בהן אוחד. בית המשפט העליון קבע כי בקשות היורשים מעוררות שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, שכן הן נוגעות ליורשיהם של כל יהודי לוב שנמלטו מן הערים בתקופת השואה, המבקשים לבוא בנעליהם של הניצולים – מורישיהם, אשר לא הגישו עררים בימי חייהם כנגד דחיית תביעותיהם לתגמולים על פי החוק. משכך, ניתנה רשות ערעור בעניין זה בלבד.

נציין, כי ברע"א 8725/12 (להלן: עניין אפרתי ), בית משפט זה קבע, כי אין הצדקה ליתן רשות ערעור לגבי אותן טענות אשר כוּונו לפגמים שנפלו לכאורה בהתנהלות המשיבה במסגרת ההליך בו דחתה את תביעות הניצולים. נקבע כי טענות אלו, הקשורות לעובדות ענייניהם הפרטניים של מורישי המבקשים בתיק, אינן מגלות עילה לבירור ערעורי נוסף בבית המשפט העליון. עם זאת, ניתנה רשות ערעור, כאמור, בשאלה העקרונית המשותפת לשתי הבקשות, כפי שיוצג להלן.

פסק הדין מושא הבקשות לדיון נוסף

20.

בפסק דין מיום 24.2.2014 החליט בית המשפט העליון (השופט י' דנציגר , בהסכמת השופטים י' עמית ו- נ' סולברג ), ליתן למבקשים רשות לערער בשאלה,

האם במקרה בו ניצול שואה יוצא לוב נפטר לפני פסק-הדין בעניין טייר , במסגרתו הוכרה לראשונה האפשרות להחיל את "הלכת הפחד" על ניצולי השואה מלוב, ולאחר שתביעתו לתגמולים על פי החוק נדחתה כדין עוד בחייו, מבלי שהגיש ערר בעצמו – האם ייתכן כי במקרה זה התגבשה זכותו לתגמולים, באופן המאפשר ליורשיו לבוא בנעליו ולהגיש ערר לוועדה?

בית משפט זה, דחה

פה-אחד, את ערעוריהם של היורשים, ונקבע כי אין הצדקה במקרה דנן לסטות מהוראות החוק הקובעות כי הזכות לתגמולים מכוחו – אינה עוברת בירושה. בית משפט זה ביסס את מסקנתו על מספר אדנים, כפי שיפורט להלן.

21.

ראשית , בית משפט זה עמד בפסק דינו על מטרתה של הזכות לתגמולים מכוח החוק, אשר הינה זכות אישית (להבדיל מקניינית) השואבת מהתכלית הסוציאלית המובהקת של החוק – להבטיח את קיומו של הנכה בהווה, ולא לפצותו – כל שכן את יורשיו – על מלוא נזקיו מיום פגיעתו. בית משפט זה אף ציין כי התכלית הסוציאלית של החוק נלמדת ממספר מקורות: האחד , מהוראת סעיף 23 לחוק, הקובעת כי הזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה. השני , מהוראת סעיף 6א לחוק, המורה כי תשלום תגמולים לפיו מותנה בהוכחת חיים מצד הנכה אחת לשישה חודשים. השלישי , מהוראת סעיף 11(א) לחוק, הקובעת כי הזכות לתגמול אינה ניתנת להעברה או לשעבוד ואף אין להטיל עליה עיקול, אלא במקרים חריגים. הרביעי , העובדה שהתגמולים משולמים כקצבאות חודשיות ממועד הגשת התביעה, ולא בתשלום אחד, כדרכם של פיצויים לפי דיני הנזיקין.

22.

שנית , בפסק הדין נבחנה שאלת עבירותה של הזכות לתגמולים מכוח החוק, ביחס למועד התגבשותה של הזכות. בית משפט זה קבע, כי בהתאם לסעיף 11א לחוק שכותרתו "תגמול לאחר פטירת נכה", תנאי לתשלום התגמול לשארי הנכה, הוא כי הנכה זכאי היה לתגמול זה עוד בחייו. ובהמשך לכך, סעיף 23 לחוק קובע כאמור, כי אין ירושה לתגמולים לפי החוק. בפסק הדין ניתח בית משפט זה בהרחבה את הפסיקה בסוגיה זו, והגיע למסקנה כי זכות לתגמולים אשר התגבשה עוד בחיי הניצול – עוברת בירושה, זאת כיוון שסעיף 23 לחוק חל למעשה על הזכות המופשטת לתגמולים, אשר טרם הוכרה ונתגבשה. לפיכך, בית משפט זה דחה את טענות היורשים, לפיהן די בעצם הגשת תביעה לתגמולים על-ידי ניצול, על מנת שתתגבש זכותו לתגמולים, ובפרט במקרים בהם התביעה נדונה ונדחתה על-ידי המשיבה עוד בחייו של הניצול, כפי שאירע בענייננו. לאור האמור נקבע, כי בדין קבע בית המשפט המחוזי, כי במקרה בו לא הוכרה זכותו של ניצול לתגמולים בחייו – פקעה הזכות, וככלל ניתן לומר כי היא אינה ניתנת עוד להעברה בירושה.

23.

עם זאת, נקבעו בפסק הדין שני חריגים, אשר ייתכן ומצדיקים הכרה בזכותו של הניצול לתגמולים לאחר פטירתו, כאילו התגבשה הזכות לפני מותו. האחד , כאשר דחיית תביעתו המקורית של הניצול נבעה מטעות של הרשות, ומלכתחילה היה מקום להכיר בזכותו לתגמולים כבר במועד הגשת התביעה (להלן: חריג הטעות ). השני , כאשר במועד פטירת הניצול היה קיים בעניינו הליך תלוי ועומד אשר טרם הוכרע (להלן: חריג בדבר הליכים תלויים ועומדים ). בית המשפט דן בחריגים אלו וקבע כי הם אינם מתקיימים במקרה דנן: נקבע כי בהחלטות המשיבה לדחות את תביעות הניצולים לא נפלה טעות, וההחלטות היו נכונות למצב המשפטי ששרר בעת קבלתן. נוסף על כך, בית המשפט עמד על כך כי העררים הוגשו על-ידי היורשים בחלוף תקופה ממושכת ממועד דחיית תביעות הניצולים, מבלי שאלו הגישו עררים בחייהם, וכאשר זכותם הנטענת לא זכתה ולו לראשית הכרה. בית משפט זה אף דחה את טענת המבקשים, לפיה בעקבות אמירת הוועדה בעניין ברנס יש להכיר בקיומו של רצף דיוני בין תביעות הניצולים לבין חידוש הדיון בעניינם על-ידי היורשים. נקבע כי פירוש כזה אינו סביר, ומהחלטתה של הוועדה בעניין ברנס לא ניתן ללמוד אלא, כי בנסיבות העניין ביקשה הוועדה לפטור את הניצולים מסד הזמנים להגשת ערר לפי החוק, ככל שהמצב המשפטי ישתנה, ובכך אין כדי ליצור רציפות דיונית. בשולי הדברים, ציין בית המשפט, כי נדמה שההחלטה בעניין ברנס התייחסה לניצולים עצמם, וכלל לא ברור כי היורשים יכולים להיבנות ממנה.

הבקשות לדיון נוסף

דנ"א 2597/14 – עניין זנזורי

24.

לטענת המבקשים בעתירתם, ההלכה שקבע בית המשפט העליון בפסק דינו גורמת לעוול קשה לבני זוגם ולילדיהם של מאות נפטרים, ניצולי שואה עולי לוב. לפי הטענה, מדינת ישראל סירבה כעשור שנים להכיר בסבלם של המנוחים, ניצולי השואה מלוב, בתקופת השואה, ומשפחותיהם הם שנשאו על שכמם את הנטל לתמוך בהוריהם או בבני זוגם ניצולי השואה. לאחר עשור של מאבקים משפטיים, הכירו וועדות הערר בכך שעולי לוב נרדפו בזמן השואה עקב יהדותם ולפיכך זכאים לתגמולים לפי החוק. ואולם, מאות מהניצולים הלכו לעולמם טרם סיומו של המאבק המשפטי להכרה בשואת יהודי לוב. יורשי ניצולים אלו הגישו ערר בנעלי הוריהם על מנת שהם יירשו את כספי הפיצויים שכעת כבר הכול מודים כי הגיעו להוריהם בתקופת חייהם. לטענת המבקשים, ההלכה שנקבעה בפסק הדין ביחס לעררי היורשים של ניצולי השואה הינה שגויה ואף נוגדת את המסקנה שראוי היה להסיק מהלכה קודמת שקבע בית המשפט העליון בעניין מימון . לשיטת המבקשים, ההלכה ראויה לדיון נוסף הן מפאת חשיבותה והן עקב תוצאותיה הקשות על ציבור גדול של מאות משפחות של ניצולי שואה יוצאי לוב, שנפטרו בטרם שונתה ההלכה בעניינם, כפי שהוּתוותה בעניין טייר .

25.

ראשית כל, משיגים המבקשים על קביעת בית המשפט כי הזכות לתגמולים הינה זכות אישית גרידא. לפי הטענה, התחייבות מדינת ישראל בהסכם השילומים עם גרמניה, במסגרתו קיבלה המדינה סיוע כספי רב, הופכת את זכות הניצולים לבעלת "פן קנייני". עם זאת, המבקשים מציינים כי אינם רואים בטענה זו את עיקר המחלוקת בתיק זה, ומבקשים להתמקד בעבִירוּתה של הזכות לתגמולים ובמועד התגבשותה של הזכות, כפי שיפורט להלן.

26.

לטענת המבקשים, מסכימים הם לקביעות בית המשפט בפסק הדין מושא הבקשות, לרבות החריגים שנקבעו בו. לעומת זאת, לפי הטענה, יישומו של בית המשפט את ההלכות על המקרה המיוחד של יורשי הניצולים מלוב הינו שגוי: לשיטת המבקשים, המקרה בו עסקינן נכנס בגדר "חריג הטעות" שנקבע בפסק הדין, וזאת כיוון שכיום אין חולק על כך כי המדיניות המשפטית שלפיה נהגה ועדת הערר בזמנו היתה שגויה מיסודה. מאז הלכת טייר (אפריל 2010), ישנה הכרה בכך שיהודי לוב סבלו מגזירות ורדיפות אכזריות בתקופת השואה בלוב, ומוסכם על הכל כי הם נמלטו מבתיהם גם מפחד הצורר הנאצי והינם זכאים לתגמולים מכוח "הלכת הפחד". כלומר, לשיטת המבקשים, הוכח שהרשות טעתה. אמת היסטורית או משפטית אינה "אמת לשעת פטירת הניצול", אלא נקבעת בסוף ההליך ולאחר מיצוי הבירור בפני כל הערכאות השיפוטיות.

27.

עוד מוסיפים וטוענים המבקשים, כי אף לחריג השני שנקבע בפסק הדין, בדבר "הליכים תלויים ועומדים" יש תחולה בעניינם. המבקשים מסתמכים בטענתם על פסק דינו של בית משפט זה בעניין מימון , שם נקבע "כי המבקשים היו רשאים להסתמך על האמור בעניין ברנס כטעם להשתהותם בהגשת העררים, ולהגישם רק משניתנה ההחלטה בעניין טייר "

(בפסקה 23 לפסק הדין). כלומר, ניצולי השואה מלוב, בעת פטירתם, לא היו מחוייבים כלל להגיש עררים, כפי שנקבע בעניין ברנס ,

וזאת מבלי לפגוע במימוש זכותם זו בעתיד, ככל שתשתנה ההלכה העקרונית בעניין זה. למעשה, טוענים המבקשים, המועד להגשת העררים טרם חלף עד לשינוי ההלכה באפריל 2010 בעניין טייר , וזהו מצב שיש להגדירו כ"הליך תלוי ועומד". לפי הטענה, המשמעות שיש ל"פטור" שנתנה וועדת הערר מסד הזמנים להגשת ערר הינה שההליך הינו "תלוי ועומד", ולפיכך, יורשים במצב כזה זכאים להגיש עררים בנעלי מורישיהם.

המבקשים טוענים כי ההליכים בעניין ניצולי השואה עולי לוב הינם "תלויים ועומדים" אף מטעם נוסף, אשר לא קיבל התייחסות בפסק דינו של בית המשפט העליון. כל החלטות הדחייה שנשלחו לניצולים בין השנים 2003-2002, נשלחו בדואר רגיל, תוך הפרת סעיף 7(ב) לחוק, המחייב את המשיבה לשלוח את החלטותיה בדואר רשום. פרקטיקה זו יצרה חוסר אפשרות לדעת מי מהניצולים קיבל את ההחלטה שנשלחה אליו, האם ידע שתביעתו נדחתה, ואם ידע – האם ידע על זכותו להגיש ערר תוך 30 יום (מידע הנמסר בהחלטות המשיבה). משכך, גם מטעם זה, לא חלף המועד להגשת העררים, ויש לראות בהליכים של הניצולים שנפטרו כ"תלויים ועומדים".

28.

אשר לקביעת בית המשפט העליון, כי דומה שהחלטת הוועדה בעניין ברנס כוּונה לניצולים עצמם,

טוענים המבקשים כי אכן, וועדת הערר לא צפתה שההליכים יימשכו שנים כה רבות, וניצולים רבים ילכו לעולמם, ומשכך התייחסה לניצולים עצמם. אולם מעת שהחליטה הוועדה "לפטור את הניצולים מסד הזמנים להגשת ערר", הפכה בהחלטתה את ההליכים ל"תלויים ועומדים".

דנ"א 2591/14 – עניין אפרתי

29.

בבקשה זו, טענו המבקשים טענות זהות בעיקרן לטענות שבדנ"א 2597/14 שלעיל, ומשכך לא נחזור על הדברים. המבקשים בבקשה זו הוסיפו וטענו כי הקביעה בפסק דינו של בית המשפט העליון בענייננו, לפיה עסקינן ב זכות לתגמולים , הינה קביעה שגויה. אין המבקשים חולקים על כך כי זכות זו אינה עוברת בירושה. ואולם, המקרה דנן עוסק ב פיצוי כספי בגין תקבולי העבר שלא שולמו. לפי טענת המבקשים, ניתן ללמוד מפסיקות אחרות של וועדת הערר, כי גם יורשים של נכים זכו להכרה בפיצוי הכספי, כפי שהוגדר בעניין רע"א 1021/08 אבירם נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

(29.5.2008) (להלן: עניין אבירם ). לפיכך, לגישת המבקשים, קיימת סתירה לכאורה בין שתי פסיקות שונות של בית משפט זה.

עמדת המשיבה

30.

לטענת המשיבה, הרשות לזכויות ניצולי השואה, יש לדחות את הבקשות שלפנינו, וזאת ממספר טעמים מצטברים שיפורטו להלן בתמצית. ראשית , פסק דינו של בית המשפט העליון אינו מקים עילה לקיומו של דיון נוסף, שכן לא נקבעה בו כל הלכה חדשה. שנית , פסק הדין אינו סותר כל הלכה קודמת של בית המשפט העליון ואף אינו מציב קושי או חידוש יוצא דופן. לטענת המשיבה, דווקא עמדת המבקשים טומנת בחובה קושי ממשי, אשר דורש לבצע מהפכה ולסטות מההלכות שנקבעו בפסיקה. שלישית , המבקשים עצמם לא חולקים בבקשתם על העקרונות שנקבעו בפסק הדין, אלא רק על יישומם במקרה הקונקרטי, ומשכך טענותיהם אינן מצדיקות עריכת דיון נוסף. רביעית , טענת המבקשים לפיה לא היה מקום לדחות את ערריהם על הסף כיוון שיש להגדיר את ההליכים בעניינם כ"תלויים ועומדים" בהתבסס על עניין ברנס , הינה טענה חדשה, שהועלתה לראשונה על-ידי המבקשים ערב נתינתו של פסק-הדין בבית המשפט המחוזי. משכך, דין טענה זו להידחות על הסף. חמישית , נימוק נוסף אותו מונה המשיבה לדחייתם של עררי המבקשים הינו השיהוי הכבד שבו הוגשו. רובם הוגשו למעלה מ-7 שנים לאחר החלטות הדחייה, בעוד לפי החוק המועד להגשת ערר הוא תוך 30 יום מהחלטת הדחייה.

31.

לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי הנימוק המרכזי לפיו דין עררי המבקשים הינו דחייה על הסף, מתבסס על הוראת סעיף 23 לחוק הקובע מפורשות שהזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה. מדובר בחוק סוציאלי, הנעדר פן קנייני, אשר נועד להיטיב את מצבם של הניצולים בחייהם בהווה, ולא להעניק פיצויים בגין תקופה שכבר חלפה, ובוודאי שלא להעניק פיצוי כספי ליורשים.

32.

אשר לסוגיית החריגים שנקבעו בפסק הדין, טענה המשיבה, שעצם שאלת ההכרה בחריגים להלכה הפסוקה, כלל לא הוכרעה בפסק הדין מושא הבקשות דנן, אלא רק הוצבה כאפשרות מבלי לקבוע מסמרות. ומכל מקום, הדגישה המשיבה, בית המשפט קבע כי החריגים לא התקיימו במקרים שלפנינו. מכאן, טענותיהם של המבקשים בנוגע ליישום שגוי של החריגים לכאורה, אינו יכול להצדיק קיומו של דיון נוסף. המשיבה אף מפרטת בעניין זה בהרחבה, ואנו נביא מעיקרי הטענות להלן.

33.

לעניין "חריג הטעות" – טוענת המשיבה שתי טענות. האחת , קשורה לפרשנות שיש ליתן לדידה לחריג זה. לשיטתה, רק טעות מהותית ויסודית יכולה להצדיק סטייה מההלכה הפסוקה, לפיה הזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה כאשר הזכות לא הוכרה בחיי הניצול. לפי הטענה, אם תתקבל עמדת המבקשים – לפיה ההלכה החדשה בעניין טייר מלמדת כי המשיבה טעתה בהחלטות הדחייה המקוריות שנתנה – ההלכה הפסוקה בעניין זה תתאיין לחלוטין. זאת משום שכל הדיון בשאלת הורשת הזכות לתגמולים כאשר לא הוכרה זכות הניצול בחייו מתייחסת למקרים שבהם ייתכן והמשיבה טעתה בהחלטת הדחייה המקורית. לטענת המשיבה, במקרה דנן, לא מדובר בטעות מהותית יסודית וברורה בהחלטות הדחייה המקוריות, אשר ניתנו בהתאם למצב המשפטי ולפסיקה המחייבת שחלו באותה עת.

34.

בעניין זה הוסיפה המשיבה וטענה, כי כלל לא ברור שהחלטות המשיבה נגועות בטעות כלשהי. עניין

טייר שעליו מתבססים המבקשים, קובע שבמקרים לא מעטים נמנו הרדיפות הנאציות עם המניעים לבריחת יהודי לוב לכפרים, והימלטות היהודים לא נבעה רק בשל הפצצות המלחמה. אולם הודגש, כי לא ניתן להכיר באופן גורף בזכאותם לתגמולים של כל יהודי לוב, אלא הדבר דורש בירור פרטני בנוגע לנסיבותיו של כל תיק, האם הטעם לבריחה נבע מרדיפות הצורר הנאצי או מאימת הפצצות המלחמה. מכיוון שכך, לא ניתן לקבוע שהמשיבה טעתה בהכרח בהחלטות הדחייה, כל עוד לא התבררה באופן פרטני סיבת הבריחה של מורישי המבקשים.

35.

אשר לחריג בדבר "הליכים תלויים ועומדים", טענה המשיבה, כי הדיון בשאלה האם תביעת הניצולים מוגדרת כהליך תלוי ועומד, נערך בשולי פסק דינו של בית המשפט העליון, בבחינת למעלה מן הנדרש, ובית המשפט לא קבע מסמרות בעניין זה. מכל מקום, קבע בית המשפט שאף שקיימת אפשרות להכיר בחריג כזה, בנסיבות שלפנינו לא מדובר בהליכים תלויים ועומדים והחריג אינו מתקיים. בהקשר זה, ציינה המשיבה, כי לפנים משורת הדין, היא הביעה את הסכמתה לכך כי תביעות ועררים שהוגשו על-ידי הניצולים עצמם בחייהם, לא יידחו על הסף עם פטירת הניצולים, אלא היורשים יוכלו להיכנס בנעליהם של הניצולים לשם קבלת החלטה או פסק דין, באותו הליך התלוי ועומד, ובו בלבד. לשיטת המשיבה, אף פסק דינו של בית המשפט העליון בהתייחסו לאפשרות ההכרה בחריג של הליכים תלויים ועומדים, הסתמך על הסכמתה של המשיבה בבחינת לפנים משורת הדין.

36.

נוסף על כך, טוענת המשיבה, לא ניתן להגדיר את ההליכים בענייננו כהליכים "תלויים ועומדים", וזאת כיוון שהניצולים בענייננו לא הגישו עררים בחייהם והיות שבמועד פטירתם לא היה קיים כלל הליך תלוי ועומד בעניינם. המבקשים בבקשותיהם מנסים להיבנות מפסיקה שקבעה שלנוכח אי משלוח החלטות הדחייה של הרשות בדואר רשום, ניתן להכשיר את השיהוי בהגשת העררים גם לאחר שנים רבות ממועד החלטת הדחייה (ע"א (ת"א) 3109/05 הרשות המוסמכת נ' שכטר (16.4.2007); ע"א (ת"א) 1232/09 הרשות המוסמכת נ' חיימוביץ (1.7.2010)). המשיבה מדגישה בעניין זה, כי בהחלטות הנ"ל דובר על עררים שהוגשו בשיהוי של 3 שנים, ובעררים שהוגשו על-ידי ניצולים חיים, שלא כמו בנסיבות המקרה שלפנינו. לטענת המשיבה, פסיקה זו אינה רלוונטית לשיהוי ארוך שנים דוגמת זה שלפנינו, וכל שכן כאשר מדובר ביורשים.

37.

אשר להסתמכותם של המבקשים על עניין ברנס בהקשר זה,

טוענת המשיבה, כי הגדרת אלפי הליכים של ניצולי שואה יוצאי לוב כ"תלויים ועומדים" חותרת תחת תכלית החוק כמיועד להיטיב את מצבם של הניצולים החיים ולהגביל את העברת הכספים ליורשים, למצב ספציפי שבו הזכות לתגמולים התגבשה לחוב ממשי. לשיטת המשיבה, אף הסתמכות המבקשים על עניין מימון אינה נכונה. שם, קיבל אמנם בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור, אולם הדגיש, שההכרעה באותו תיק מתבססת על הממצאים העובדתיים הקונקרטיים שנקבעו בו. כך למשל, נקבע שם, במובחן מענייננו, כי לא הוכחה ידיעה של התובעים (הניצולים) על החלטות הדחייה. שם, השתכנע בית המשפט כי הניצולים השתהו בהגשת העררים רק משום האמור בעניין ברנס . פסק הדין בעניין

מימון לא קבע שכל ניצולי לוב כקבוצה קיבלו פטור מהגשת עררים במשך 10 שנים. לטענת המשיבה, שיהוי הינה טענה פרטנית, ותובע אשר זנח את תביעתו ללא כל קשר לעניין ברנס , לא יוכל להצדיק את השיהוי שלו. במקרה שלנו, לא הוכחה כל הסתמכות קונקרטית על עניין ברנס . מטעם זה, דין העררים שלפנינו היה לדחייה, גם לולא היה מדובר בעררים שהוגשו על-ידי היורשים.

38.

עוד טוענת המשיבה, החריג בדבר "הליכים תלויים ועומדים" חל רק לגבי השלמת ההכרעה באותו הליך תלוי ועומד, אך אין להקנות ליורשים ליצור הליך חדש של ערר. נוסף על כך, לשיטת המשיבה, חריג זה יחול רק ביחס להליכים תלויים ועומדים בוועדת הערר, ולא לגבי הליכים תלויים ועומדים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. כיוון שכך, הרי שגם בנוגע לשני המבקשים שלפנינו (אריה אל- על ופנינה לביא) שמורישיהם היו בחיים בזמן הגשת ההליך לבית משפט זה, אין תחולה לחריג.

39.

אשר לטענות הנוספות שהעלו המבקשים בדנ"א 2591/14 (עניין אפרתי ), גרסה המשיבה, שאין כל סתירה בין פסק הדין מושא הבקשות שלפנינו ובין פסק הדין בעניין אבירם , אליו התייחסו המבקשים. בעניין אבירם נקבע, בין השאר, שפסק דינה של וועדת הערר שנדון שם (בסוגיית תשלום תגמולים ליוצאי בולגריה) מסווג כפסק דין כספי, ועל כן מתן עיכוב ביצוע בפסק דין כזה יהיה בבחינת החריג ולא הכלל. לשיטת המשיבה, אין בכך כל סתירה לעקרונות שנקבעו בפסק הדין שבענייננו, שתכליתם של התגמולים המשולמים לניצולי השואה הינה תכלית סוציאלית ולא קניינית, וזאת מאחר שהתגמולים נועדו להיטיב את מצבם של ניצולי השואה החיים בהווה, ולא על מנת להשתלם ליורשים כאשר הזכות כלל לא הוכרה בחיי הניצולים עצמם.

40.

לסיום, הדגישה המשיבה, גם את המשמעות התקציבית הניכרת שיש בעמדת המבקשים. הערכה תקציבית שנעשתה על ידה לימדה שמדובר בסכומים העולים על סכום של 100 מיליון ₪. לטענת המשיבה, יש להעניק עדיפות בהקצאת סכומים נכבדים שכאלה, לניצולי שואה חיים, על פני יורשים. גם נתון זה מצטרף לשאר הטענות ותומך בדחיית הבקשות שלפנינו.

הכרעה

41.

לאחר שעיינתי בבקשות, בתגובת המשיבה ובפסק הדין של בית משפט זה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשות לקיום דיון נוסף להידחות. אפרט להלן את מסקנתי.

42.

בהתאם למצוות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הליך הדיון הנוסף נועד לנושאים בעלי חשיבות משפטית, במקרים בהם הלכה שיצאה תחת ידו של בית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת שלו, או כאשר ההלכה שנפסקה ראויה לדיון נוסף מפאת חשיבותה, קשיותה, או החידוש הטמון בה (ראו, בין היתר, החלטותיי ב-דנ"מ 6101/08 פז חברת נפט בע"מ נ' ועדת ערר מחוז המרכז (16.3.2009); דנ"פ 7261/12 פלוני נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (3.12.2012); דנ"מ 5358/14 מ.מגן אינטרנשיונל יזמות והשקעות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן (24.12.2014)).

43.

בנסיבות שלפניי, לא שוכנעתי כי יש מקום לערוך דיון נוסף בעניין זה. קביעותיו של פסק דינו של בית המשפט העליון מבוססות על תכלית החוק ולשונו, מנומקות כדבעי ובאופן נרחב וסבורתני כי אינן מעוררות קושי או חידוש. לא נקבעה בפסק הדין מושא הבקשות הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף. פסק הדין אף אינו סותר כל הלכה קודמת, אלא מיישם את ההלכות הנוהגות שהוכרו בפסיקתו של בית משפט זה. העובדה כי פסק הדין ניתן פה-אחד, ושופטי ההרכב היו תמימי דעים הן באשר לתוצאה, הן באשר לטעמים לה , מהווה שיקול נוסף, בין יתר השיקולים שיפורטו להלן, בדחיית הבקשות לעריכתו של דיון נוסף (ראו גם: דנ"פ 3080/14 חורי נ' מדינת ישראל (19.11.2014); דנ"א 4538/13

גולדשטיין נ' קצין התגמולים (31.10.2013)).

44.

נראה כי הבקשות לדיון נוסף בענייננו, על אף שמעלות קושיות רבות לדיון, מתמקדות בעיקר בסוגיה בדבר הורשת הזכות לתגמולים . בית משפט זה הגיע לכלל מסקנה, פה-אחד, כי דין העררים שהגישו יורשי הניצולים להידחות, וזאת כיוון שהתנאי היסודי להתגבשות הזכות לתגמולים (תנאי שבלעדיו אין) הינו הכרה מצד המשיבה בזכותו של הניצול לתגמולים. אשר על כן, רק לאחר הכרה שכזו, הופכת הזכות המופשטת לזכות שיכולה לעבור בירושה. ככלל, הזכות לתגמולים לא תעבור בירושה, אלא אם כן הזכות הוכרה בחיי הניצול

והתגבשה לחוב של ממש. בנסיבות המקרים שלפנינו, הרשות דחתה את תביעותיהם לתגמולים של מורישי המבקשים עוד בחייהם, ולפיכך כלל לא התגבשה זכאות בעניינם. עררים על החלטות המשיבה הוגשו, שנים רבות לאחר פטירת הניצולים , וזאת על-ידי יורשיהם . מטעם זה, אין בידי לקבל אף את טענותיהם של המבקשים בדנ"א 2591/14 (בעניין אפרתי ), כי עסקינן בפיצוי כספי בגין תקבולי העבר שלא שולמו. זאת כיוון שבענייננו כלל לא הוכרה כל זכות לפיצוי כספי, ומשלא קמה זכות, ממילא אין היא יכולה לעבור בירושה.

45.

נוסף על כך, פסק הדין מושא הבקשות שלפנינו אינו קובע הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה העומדת בסתירה לקודמתה. קביעת בית המשפט העליון בפסק דינו כי התנאי ההכרחי להורשת הזכות לתגמולים הינו הכרה בזכאותו של הניצול בחייו, הינה קביעה המושרשת בפסיקת בית משפט זה מימים ימימה (ראו בעניין זה: ע"א 437/64 מדינת ישראל נ' דרוקמן , פ"ד י"ט(2) 477 (1965) (להלן: עניין דרוקמן ); ע"א 392/75

פוגל נ' הרשות המוסמכת פ"מ ל(1) 190 (1975); ע"א 583/78 גוסטמן נ' הרשות המוסמכת , פ"ד ל"ג(1) 462 (1979)).

46.

קביעה זו, השזורה כחוט השני בפסיקתנו, מבוססת ומעוגנת בסעיף 23 לחוק נכי רדיפות הנאצים, אשר נדון בהרחבה בערכאות הקודמות. הוראת סעיף 23 לחוק קובעת מפורשות שהזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה. אין כוונת סעיף 23 לחוק רק לכך שלא ישולמו תגמולים עבור התקופה שלאחר פטירת הניצול, אלא גם לכך, שתנאי מוקדם לתשלום תגמולים ליורשים עבור התקופה שלפני הפטירה הינו – שהוכרה זכאותו של הניצול עוד בחייו . הראציונל העומד בבסיס החוק וההלכה הפסוקה שהותוותה מכוחו, כפי שאף הדגיש זאת בית משפט זה בפסק דינו, נעוץ בצביונו הסוציאלי של החוק, אשר נועד להיטיב את מצבם של הניצולים בחייהם ולא להבטיח תגמולים ליורשיהם לאחר פטירתם.

47.

בנידון דידן, שעה שלא הוכרה זכותם של הניצולים לתגמולים, והם לא הגישו בעצמם ערר עוד בחייהם, הרי שהזכות פקעה עם פטירתם. מאחר שכך הם פני הדברים, ובפסיקה עניפה נשנה ונקבע כי הזכות לתגמולים לפי חוק זה נושאת אופי אישי ולא קנייני (ראו למשל, רע"א 4276/12 לאופמן נ' הרשות המסמכת (31.10.2012)) ואינה עוברת בירושה, המסקנה היא כי יורשי הניצולים בענייננו אינם יכולים לבוא בנעלי מורישיהם המנוחים.

48.

נראה כי המגמה אותה מציינים העותרים בבקשתם, לפיה יש לפרש את החוק ברוחב לב, אינה מסייעת לעמדתם. זאת כיוון שהמגמה למתן פרשנות מקלה ורחבה לחוק זה, נובעת מהרצון להיטיב עם הניצולים ועם הקורבנות שנפגעו במהלך מלחמת העולם השנייה ונרדפו על-ידי הנאצים. עמדו על כך גם בית המשפט המחוזי וגם בית המשפט העליון, בדיונם בבקשת היורשים שלפנינו. אף פסה"ד בעניין מימון , אשר המבקשים תולים בו את יהבם, המשיך במגמת הפרשנות המקלה לחוק ונקבע בו כי על בתי המשפט יש לעשות כל שביכולתם על מנת להקל על הניצולים, ומוטלת עליהם החובה לגלות גמישות במקרים המתאימים ולפרש את החוק באופן רחב מתוך ראיית טובתו של הקורבן. בעניין מימון , נקבע כאמור, ביחס למבקשים שם (ניצולי שואה יוצאי לוב) כי היו הם רשאים להסתמך על האמור בעניין ברנס כטעם להשתהותם בהגשת העררים ולהגישם רק משניתנה ההחלטה בעניין טייר . ואולם פסק הדין בעניין מימון עסק ב ניצולים חיים , ולא ביורשיהם. לא מדובר בהבדל דק מדק, אלא בהבחנה משמעותית, בעלת השלכות לא מבוטלות, לרבות השלכות תקציביות.

לטעמי, יהיה זה מרחיק לכת להחיל את הלכת מימון על יורשי הניצולים, והדבר אף יחטיא את מטרתו הסוציאלית של החוק. יפים לענייננו דבריו של השופט זילברג בעניין דרוקמן :

"[...] לגבי הזכות שכיניתיה לעיל 'הזכות המופשטת' – ניחא, היא מוכרחה לגווע עם מות הנכה, שאם לא נאמר כן – יהא בנו של הנכה יורש את הזכות לכל ימי-חייו-הוא, ונכדו יירש אותה מן הבן, ונינו יירש אותה מן הנכד וכו' וכו'. נמצא המדינה משלמת תגמולים עד סוף כל הדורות בשל הנכות שנגרמה לאחד מאבות אבותיו של התובע המתדיין". (בפסקה 4 לפסק הדין).

49.

הנה כי כן, בהיעדר ערר שהגיש הניצול עצמו לוועדת העררים, במסגרתו השיג עוד בחייו על דחיית תביעתו לתגמולים, לא יכולה הייתה להתגבש כל זכות לפני מותו, וממילא לא יכול היה להתגבש חוב שלא נגבה (ראו בעניין זה גם: עב"ל (ארצי) 1160/04 ענבי נ' המוסד לביטוח לאומי (10.4.2005)).

50.

כעת נפנה לטענות בדבר החריגים להלכה, אליהם נדרש בית משפט זה בפסק דינו. השגותיהם של המבקשים בסוגיה זו מופנות כלפי יישומם של החריגים על נסיבות המקרה הקונקרטי שנדון בעניינם, והדבר אינו מקים עילה לקיומו של הליך יוצא דופן כדוגמת דיון נוסף (ראו בעניין זה: דנ"א 661/12 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (25.3.2012)). איני רואה בשלב זה לקבוע האם סוגיית החריגים נאמרה בשולי פסק הדין כאמרת אגב אם לאו. אין הדבר נחוץ להכרעה בבקשה זו. ואולם, כדרכה של הפרשנות המצמצמת שיש ליתן לחריגים, יש לפרש אף את היקפם של החריגים שנדונו בענייננו על דרך הצמצום, כפי שאף נעשה בפסק דינו של בית משפט זה. יתירה מכך,

פסק הדין בענייננו בחן את החריגים באופן מעמיק ויסודי, יישם אותם על המקרים שלפנינו, וקבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי בנסיבות דנן הם אינם חלים, ולא ראיתי לחזור על הדברים.

51.

למעלה מן הנדרש אציין, כי חריג "הטעות" אינו מתקיים בענייננו מטעם נוסף, אותו ניתן ללמוד מ סעיף 18 ל חוק נכי רדיפות הנאצים . הוראת סעיף זה מסמיכה את המשיבה לחזור ולהחליט בעניין שכבר החליטה בו רק "אם ההחלטה הקודמת הושגה על ידי מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית, או, אם נתגלה על סמך ראיות חדשות, כי יסודה בטעות ". הוראת סעיף זה פורשה בפסיקה באופן ששינוי הלכה אינו מהווה ראיה חדשה לעניין הסיפא של סעיף 18 הנ"ל (ראו: רע"א 61/11 אינסלר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

(11.8.2011);

ע"א 560/78 שטראוס נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , פ"ד לג (1) 468 (1979)). אף מטעם זה, נראה כי החלטות המשיבה לדחות את תביעות הניצולים, אשר נתקבלו בהתאם למצב המשפטי ששרר בעת קבלתן, אינן מהוות טעות, הנכנסת לגדר החריג.

52.

אשר לחריג בדבר "הליכים תלויים ועומדים" קבע בית משפט זה בפסק דינו, כי לא ניתן ללמוד מהחלטתה של הוועדה בעניין ברנס כי יש להכיר בקיומו של רצף דיוני בין תביעות המנוחים לבין חידוש הדיון בעניינם על ידי יורשיהם. נקבע, כי רציפות דיונית כאמור מאיינת עד להודעה חדשה את משמעות סיום ההליכים בעניינם של הניצולים המנוחים עם דחיית תביעותיהם במסגרת פסק דין עליו לא הוגש ערר. אציין כי על רקע אי ההכרה בזכותם של הניצולים עוד בחייהם לקבלת תגמולים מכוח החוק במקרה דנן, לא ניתן להגדיר את ההליכים כ"תלויים ועומדים" רק משום שלאחר מות הניצולים, נקטו יורשיהם בהליכי השגה נוספים והגישו ערר על החלטות המשיבה. בהקשר זה, מקובלת עלי עמדת המשיבה, לפיה, החריג בדבר "הליכים תלויים ועומדים" חל רק לגבי השלמת ההכרעה באותו הליך תלוי ועומד, ואין להקנות ליורשים ליצור הליך חדש של ערר. לאור האמור, יש לדחות את טענות המבקשים בנוגע להגדרת תביעות מורישיהם כ"תלויות ועומדות".

53.

בנסיבות אלה, הבקשות לקיום דיון נוסף נדחות. מכאן, אף בקשת העותרים בדנ"א 2597/14 לתיקון הבקשה לדיון נוסף נדחית אף היא.