דנ"א 4439/10 תמר ריינר נ. הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל

בפני עתירה לקיומו של דיון נוסף בע"א 2364/04 הרן נ' הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ' ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות מצטיינים בלימוד , בו דחה בית משפט זה את ערעורם של העותרים בהליך זה.

רקע עובדתי

1.

נשוא בקשה זו הינו מקרקעין שהיו בבעלותו של יצחק גברילוביץ ז"ל והועברו בירושה לבנותיו. היורשות ביקשו להעביר את המקרקעין להקדש על שם אביהן ז"ל. תחילה ערכו היורשות (להלן: המקדישות ), שטר הקדש נוטריוני על שם "קרן ר' יצחק גברילוביץ ז"ל". לאחר כשנה הגישו בקשה לשינוי רישום המקרקעין משמותיהן לשם "הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות המצטיינים בלמודיהם", וערכו שטר הקדש נוסף בפני בית דין רבני, לפיו הוקדשו המקרקעין להקדש זה. יצוין כי הקדשה זו נעשתה בטרם הוחק חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות ). מספר שבועות לאחר מכן, נרשם ההקדש במרשם המקרקעין כבעל הזכויות במקרקעין. אולם בהמשך, תבעו המקדישות, ולאחר מכן יורשיהן שבאו בנעליהן בהליכי הערעור, סעד הצהרתי, לפיו ההקדש מהווה הקדש ציבורי שאינו בעל אישיות משפטית, ועל כן יש לבטל את רישום הזכויות על שמו ולקבוע כי נאמני ההקדש זכאים להירשם כבעלי המקרקעין תחתיו וזאת בכפוף להערה בדבר קיום נאמנות.

2.

בית המשפט המחוזי קבע כי יש לדחות את התובענה בנימוק כי מדובר בהקדש דתי שחוק הנאמנות לא חל עליו וכי לאור זאת, סמכות הדיון בשאלת בטלותו או שינויו מסורה לבית הדין הרבני. בית המשפט לא הכריע בשאלת אישיותו המשפטית של ההקדש.

3.

בערעור שהוגש לבית משפט זה חזרו המערערים, יורשיהן של המקדישות, על טענתם כי לא מדובר בהקדש דתי, אלא בהקדש ציבורי שאינו בעל אישיות משפטית. עוד נטען כי אף אם נכונה הקביעה כי מדובר בהקדש דתי – הוא אינו בעל אישיות משפטית. נוסף על כך טענו המערערים טענות דיוניות שונות.

המשיב בערעור, הוא ההקדש, טען באמצעות נאמניו, כי אין מניעה לרישום הקדש דתי כבעל זכויות. כן נטענו טענות סף שונות.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה שהצטרף לדיון על מנת לחוות דעתו בשאלת אישיותו המשפטית של הקדש דתי שנוסד לפני כניסתו לתוקף של חוק הנאמנות, היתה כי ההקדש הינו בעל אישיות משפטית מוגבלת, שכן הוא כשיר רק לבעלות על זכויות במקרקעין ולהחזקתם.

בתגובה לעמדה זו, הוסיף המשיב כי להקדש דתי שנוצר בפני בית דין רבני יש אישיות משפטית מבחינת הדין הדתי, ובנסיבות אלה הדין האזרחי מכיר בתוצאה זו משום שהדין הדתי הוא חלק מן המשפט הפנימי במדינת ישראל.

4.

ההחלטה שיצאה מלפני בית משפט זה היא כי אין להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא, לפיה ההקדש הוא הקדש דתי ולא ציבורי. בית המשפט התייחס לקשיותה של שאלת אישיותו המשפטית של הקדש שנוסד עובר לחוק הנאמנות וסקר את הגישות השונות. יחד עם זאת, בית המשפט לא בחר שלא להכריע בשאלת אישיותו המשפטית של ההקדש לכל דבר וענין, אלא קבע מבלי להיזקק לשאלה זו, כי יש לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה שלאור לשונו של סעיף 162(1) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ), הדין החל על הקדש שכזה הינו הדין העות'מאני, לפיו הקדש דתי הינו בעל כושר להירשם במרשם המקרקעין. לאור זאת, דחה בית המשפט את הערעור וקבע כי אין לבטל את רישום ההקדש כבעל הזכויות במקרקעין, תוך שהוא מציין כי אינו רואה צורך להכריע בשאלת היותם של הקדשות דתיים בעלי אישיות משפטית מוגבלת, על מנת להגיע למסקנה זו. עוד הבהיר בית המשפט כי אין בהכרעתו כדי לנקוט עמדה בשאלת כשירותם המשפטית של הקדשות דתיים בתחומים אחרים שאינם נוגעים לבעלות על זכויות במקרקעין או להחזקה בהם.

5.

בשולי הדברים יצויין כי נוסף על הליך זה, נדונה שאלת סיווגו של ההקדש גם בהליך אחר שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי (ה"פ 587/78 (לא פורסמה, ניתנה ביום 3.3.81)). במסגרת הליך זה, בו נדחתה על הסף תובענה שהוגשה לפיטורי נאמני ההקדש, קבע בית המשפט כי מדובר בהקדש דתי ולא ב"הקדש נוטריוני". על הכרעה זו הוגש ערעור, אולם זה הסתיים בפשרה, לפיה נותר פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.

כמו כן, נדונה שאלת אישיותו המשפטית של ההקדש בפני בית משפט השלום במסגרת תביעה שנגעה לזיקת הנאה במקרקעין המדוברים. בית המשפט קבע לצורך הכרעתו כי ההקדש נשוא הערעור דנן אינו בעל אישיות משפטית עצמאית. אולם כפי שאף צוין בפסק-הדין בערעור, היות שהכרעה זו נעשתה מכוח סמכות שבגררא, שכן

שאלת אישיותו המשפטית של ההקדש מצויה בסמכות בית המשפט המחוזי, הרי שהכרעה זו של בית משפט השלום לא יצרה מעשה בית דין.

העתירה לקיום דיון נוסף

6.

לטענת העותר, לאור חשיבותה, קשיותה וחידושה של ההלכה שנקבעה בפסק-הדין שבערעור, המכירה ברישום ההקדש מבלי להכריע בשאלת אישיותו המשפטית – יש מקום להורות על דיון נוסף. לדידו, נובעת קשיותה וחידושה של ההלכה ממשמעותה האופרטיבית. העותר טוען כי להכרעת בית המשפט יש השלכות רוחב, שכן יש בה משום מתן הרשאה לרישום גופים אחרים שאינם מוכרים כאישיות משפטית עצמאית. כן טוען העותר כי ישנה עמימות בשאלה האם ההקדש הינו הבעלים של המקרקעין, ועל כן לא ברור כיצד יש לנהוג לאחר רישום המקרקעין על שם ההקדש. העותר מסביר כי מעמימות זו אף נובעת חשיבותה של ההלכה, שכן יש להבהיר מהן הזכויות והחובות של ההקדש. לשיטת העותר, אף אם יקבע כי ההקדש הינו בעל אישיות משפטית מוגבלת, לא די בכך כדי להפיג עמימות זו, אלא יש לבאר את מערך הזכויות והחובות הנובע מכך.

הכרעה

7.

הבסיס הנורמטיבי לעתירה לקיומו של דיון נוסף מצוי בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), לפיו רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף ובית המשפט רשאי "להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף". ודוק, התנאים המפורטים הינם תנאים בלעדיהם אין, אולם לא בכל מקרה בהם נמצא כי מדובר בהלכה חשובה, מחדשת, מעוררת קושי או אף סותרת הלכה קודמת, מורה המחוקק להיעתר לעתירה שכזו, אלא אך כשיש בתנאים אלה כדי להצדיק את קיומו של דיון נוסף. רבות מההלכות היוצאות מלפני בית משפט זה חשובות או קשות ורבות מהן הן בבחינת חידוש, אולם יש צורך בהצדקה עניינית נוספת לקיומו של דיון נוסף (ראו: דנג"צ 4757/93 פדרמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(5), 359, 361-362 (1993)). ההכרעה מתי מתקיימת הצדקה שכזו, נבחנת כמובן לגופו של כל מקרה, אולם נעשית לאור תכליתו של הליך זה שאינו מהווה ערכאת ערעור נוספת, אלא נועד לבחון וללבן סוגיות חשובות ומוקשות במיוחד (ראו: יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 874, 877 (מהדורה שביעית, 1995)). הנה כי כן, בהכרעה בעתירה לדיון נוסף, יש לאזן בין מטרה זו לבין עקרון סופיות הדיון, שחשיבותו נעוצה ביציבות ובוודאות המשפטית וביעילות הדיונית (ראו: דנ"א 2485/95 אפרופים נ' מדינת ישראל 1446, פסקה 5 לפסק-הדין (טרם פורסם, 4.7.95) (להלן: ענין

אפרופים)) . לאור חשיבותו של עקרון סופיות הדיון אף נקבע בעבר כי "הליך של דיון נוסף הוא הליך חריג ומיוחד" (דנ"מ 6101/08 פז נ' ועדת ערר מחוז המרכז, פסקה 11 (טרם פורסם, 16.3.09)).

8.

אומר כבר עתה כי לאור השיקולים שנמנו לעיל, איני סבורה שהמקרה שלפנינו נכנס לגדרי המקרים החריגים המצדיקים דיון נוסף. הגם שניתן לקבל את הטענה שהכרעת בית המשפט שיש להכיר ברישום הקדש דתי שנוסד עובר לחוק הנאמנות, גם מבלי להכריע בשאלת אישיותו המשפטית – חשובה וכי יש בה כדי לחדש, נראה כי נעדרת אותה הצדקה נוספת לקיומו של דיון נוסף.

הצדקה שכזו כרוכה ראשית כל, בחשיבותו, משקלו וטיבו של החידוש או הקושי שבהלכה. נראה כי אין בנמצא תשובה ברורה לשאלת היקפם וטיבם של חשיבות, קשיות וחידוש הלכה, המצדיקים דיון נוסף, אולם ניתן למצוא אמות מידה שונות לקביעה זו. כך למשל נאמר בענין אפרופים (פסקה 7 לפסק-הדין):

"החשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, צריך שיהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון, שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עימה, שחלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק, אותם אין ההלכה משקפת. מובן שאין הרשימה סגורה; היא מהווה הדגמה של סוגי נימוקים המעלים את הסוגיה לרמת קשיות, חשיבות או חידוש, המצדיקים דיון מחודש ואולי שינוי הלכה בעקבותיו."

בענייננו, דווקא נמנע בית המשפט מלהכריע בשאלה המהותית שנמצאה במחלוקת – היא שאלת האישיות המשפטית, שכן סבר כי אין בכך צורך על מנת להכריע במקרה שלפניו. הנה כי כן, ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט אמנם מהווה חידוש ויתכן שככל חידוש תעורר שאלות וקשיים בדבר השלכותיה ויישומה, אולם היא אינה עולה כדי הלכה מהותית ומשמעותית באופן המצדיק דיון נוסף.

9.

נוסף על כך, אף בטעמים שמעלה העותר וחורגים למעשה מההלכה שנפסקה, אין כדי להצדיק דיון נוסף.

ראשית, אין לקבל את טענת העותר כי "יש בפסק הדין משום מתן הרשאה לרשום זכויות במקרקעין על שם גופים שאינם מוכרים כאישיות משפטית", שכן יש לבחון את המסגרת הנורמטיבית המסדירה את רישומו של כל גוף שכזה בטרם נקיש מהלכה זו שעניינה המצומצם הוא רישום זכויות על שם הקדש דתי שנוסד לפני חוק הנאמנות. על-כן, אף אם תיתכנה שאלות בדבר האפשרות להשליך מהלכה מצומצמת זו על רישום זכויות במקרקעין לטובת גופים אחרים ששאלת אישיותם המשפטית נתונה במחלוקת, הרי ששאלות אלה אינן נוגעות להלכה שנפסקה בענייננו.

כבר נאמר כי "דיון נוסף יכול להיערך רק בהלכה שנפסקה"

(ד"נ 18/81 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל

, פ"ד לה(4), 279 ,עמ' 281-282 (1981) (להלן: ענין אליסנט )). לצורך הקביעה כי נפסקה הלכה, עליה לגלות עצמה על פני פסק-הדין, כלשונו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין בדנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם, 19.8.2002). במצב שכזה נפסק כי מקום בו לא דן בית המשפט בשאלה, אין לראות בפסק הדין הלכה פסוקה בה ולכן אין בו כדי למנוע את העלתה בעניין אחר, העלול לבוא לפני בתי המשפט (ענין אלסינט, שם). כך, בענייננו, אין בהימנעות בית המשפט מלדון בהיקשים תיאורטיים מהלכה זו על רישום זכויותיהם של גופים אחרים שאישיותם המשפטית והיקפה נתונים במחלוקת, כדי לחסום את הדרך לבירור מקרים אלה בפני בית המשפט.

באשר לטעם השני שמעלה העותר – אמנם כטענתו, תיתכנה שאלות שונות, לענין מערך הזכויות והחובות הנובעות מקביעת בית המשפט כי יש להכיר ברישום ההקדש במרשם המקרקעין. אולם, אף בהעלותו טעם זה לעתירתו, למעשה אין העותר מעלה טענות כלפי ההלכה שפסק בית המשפט, אלא כלפי מה שלא פסק. כפי שהבהיר בית המשפט את תחומי ההלכה בכך שבחר במפורש שלא לדון בכשירותו המשפטית של הקדש דתי בתחומים אחרים, בקובעו כי "ההכרעה בשאלות אלה תיוותר, כך ניתן להניח, לעת מצוא" (פסקה 13 לפסק-הדין) – כך גם בחר שלא לדון במערך הזכויות והחובות הנובע מההכרה ברישום ההקדש. כאמור, מקום בו לא דן בית המשפט בשאלה – אין לראות בכך הלכה פסוקה ולכן אין בהימנעותו של בית המשפט מלדון בשאלות מערך הזכויות והחובות הנובע מקביעתו, כדי לחסום את דרכו של העותר לערכאות המתאימות לצורך הכרעה בענין זה. אולם יתרה מכך, אף אם ניתן היה לומר כי שאלת הזכויות והחובות של ההקדש, הנובעות מרישומו, נכנסת בגדרי ההלכה שכן היא מצביעה על הקושי שביישומה, הרי שעדיין מהווה אפשרות בירורה בדרכים אחרות טעם של ממש לדחיית העתירה. לענין זה ראו דבריו של בית משפט זה בד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3), 99, בעמ' 102-103 (1982):

"...כך רשאי בית המשפט לתת דעתו, למשל, למהותם של ההליכים, שבהם כבר נדון העניין לפני שהועלה בעתירה לדיון נוסף, ואם מוצדק שההלכה תיבחן בהליך נוסף המצטבר להליכים מסועפים וארוכים שכבר נתקיימו, או שמא ניתן להשאיר את בירורה של הבעיה המשפטית להזדמנות אחרת.

סיכומה של נקודה זו: הדיון הנוסף אינו פועל יוצא אוטומאטי של חשיבותה של הבעיה המשפטית, חידושה או קשיותה, אלא נולד מתוך הצטברות של נימוקים, וביניהם ההצדקה העניינית לשוב ולהעלות את העניין הקונקרטי לדיון נוסף, ולא להשאירו לעת מצוא, למקרה שההלכה המשפטית תחזור ותעלה בהליכים אחרים, בהם תהיה הן הצדקה מהותית והן הצדקה עניינית לדיון נוסף ." (ההדגשות הוספו – ע.א).

בהקשר זה ראוי להפנות את תשומת הלב לקריאתו של בית משפט זה למחוקק, להביא להחלה והאחדה של דיני הקרקעות בני זמננו בענייני הקדשות (פסקה 13 לפסק-הדין), שלו תיענה – אולי אף יהיה בכך כדי לתת מענה לחלק מהשאלות שמעלה העותר, בטרם יידרשו הערכאות השיפוטיות להכריע בהן.

10.

מהמקובץ עולה כי השלכותיו האפשריות של פסק-הדין והשאלות האופרטיביות שהוא מעורר, הגם שיכולות לעורר קושי ולהצביע על חשיבות וחדשנות ההלכה – אינן מצדיקות קיומו של דיון נוסף. לאור זאת, העתירה נדחית.

איני מוצאת לנכון לחייב את העותר בהוצאות המשיב, כבקשת המשיב בהודעתו מיום 14.7.10.