דנ"א 7336/17 פלוני נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

לפני עתירה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 9073/15 וע"א 182/16

פלוני נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ (4.9.2017) (להלן : פסק הדין ) בגדרו נדחו ערעוריהם של המבקש ושל המוסד לביטוח לאומי (להלן:

המל"ל ),

בהתאמה, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 24.11.2015.

1.

למבקש נגרמו נזקי גוף בעת שעבד כשומר באתר בנייה, לאחר שנפל לבור עמוק באתר בנייה סמוך, שבו ביצעה המשיבה 2 (להלן: החברה הקבלנית ) את הבנייה. בסמוך לאחר מועד האירוע התנהל הליך פלילי נגד המשיבים 4-3 (להלן: המשיבים ), זאת נוכח טענות המבקש וחבריו כי המשיבים ניסו לפגוע בהם בזדון. המשיבים זוכו בהליך הפלילי מחמת הספק. כשלוש שנים לאחר מתן פסק הדין בהליך הפלילי, הגיש המבקש תביעה נגד החברה הקבלנית ומבטחתה ונגד מעבידתו, המשיבה 5, ומבטחתה וכן נגד המשיבים. המל"ל הצטרף לתביעה.

2.

נפילת המבקש אל הבור נגרמה במהלך עימות שהתפתח בין המבקש וחבריו ובין המשיבים. אחת העובדות השנויות במחלוקת הייתה השאלה האם המבקש הועף אל הבור כתוצאה מפגיעת רכב בו נהג המשיב 4 (להלן: הרכב ) או שמא הרכב כלל לא פגע במבקש. עוד התגלעה מחלוקת בשאלה האם המשיבים התכוונו לדרוס את המבקש באמצעות הרכב. חשיבותן של עובדות אלה נעוצה בכך שככל שהפציעה של המבקש נגרמה עקב "תאונת דרכים", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד ), אזי הנושאת באחריות לנזקי המבקש היא מבטחת הרכב או קרנית (המשיבות 6 ו-7 בהתאמה), זאת בהתאם לסעיף 8 לחוק הפלת"ד; ואולם אם לא מדובר בתאונת דרכים, המערער יכול לתבוע כל מי שגרם לנזקיו בעילות הקבועות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ).

3.

בעוד שבהליך הפלילי גרסתם של המבקש וחבריו הייתה שהרכב פגע במבקש והעיפו לבור, תוך ניסיון דריסה מכוון מצד המשיבים; הרי שבהליך האזרחי גרסתם הייתה שהרכב לא פגע במבקש וכי הוא נפל לבור כאשר נמלט מהמשיבים. כמו כן, גרסתם הייתה שלא נעשה ניסיון דריסה מכוון.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש והמל"ל, לפיה יש להחיל על נסיבות המקרה את החזקה הקבועה בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ("חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו"), וזאת משום שהמבקש ידע מה היו נסיבות התאונה ולכן לא ניתן לומר כי אין לתובע ידיעה על נסיבות התרחשות הנזק, תנאי לתחולתה של החזקה. התביעה נדחתה, משנקבע כי נוכח הסתירות בגרסאותיהם של המבקש ועדיו, לא ניתן לדעת מהן הנסיבות שהובילו לפגיעה במבקש, והאם מדובר בנזק הנובע מתאונת דרכים אם לאו, ולכן לא ניתן לדעת מיהם הגורמים החייבים לשאת בנזק.

5.

המבקש והמל"ל ערערו לבית משפט זה. בערעורו טען המבקש, בין היתר, כי יש להחיל את סעיף 38 לפקודת הנזיקין ("חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים"). בית משפט זה אף נעתר לבקשת המבקש לצרף שני מאמרים, אשר נכתבו בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובשניהם מובעת עמדה התומכת באפשרות העקרונית של החלת סעיף 38 לפקודת הנזיקין על נסיבות המקרה, כך שהנטל להוכיח כי מדובר בתאונת דרכים יוטל על החברה הקבלנית, לנוכח היותו של הבור בגדר "דבר מסוכן".

6.

פסק הדין בערעור ניתן מפי השופט נ' הנדל , והשאלה שהוגדרה על ידו כעומדת במוקד הערעור היא "מה המסקנה המשפטית שיש להסיק מן העמימות העובדתית, שנותרה בעינה גם לאחר שמיעת העדויות". השופט הנדל עמד על כך שהמבקש והמל"ל לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, כתובעים במשפט אזרחי: התביעה נגד המשיבים ונגד החברה הקבלנית על פי פקודת הנזיקין לא הוכחה כדבעי, שכן האפשרות שלא מדובר בתאונת דרכים לא הוכחה יותר מן האפשרות שמדובר בתאונת דרכים; גם התביעה נגד מבטחת הרכב וקרנית לא הוכחה במידה הנדרשת, שכן האפשרות שמדובר בתאונת דרכים לא הוכחה יותר מן האפשרות שלא מדובר בתאונת דרכים. השופט הנדל אף מצא כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שאין מקום להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי החברה הקבלנית והמשיבים מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן המבקש יודע את העובדות לאשורן. לאחר מכן, עבר השופט הנדל לדון בשאלה האם יש מקום להעביר את נטל ההוכחה מכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין, שבו לא דן בית המשפט המחוזי, ככל הנראה מפני שאיש מן הצדדים לא טען לתחולתו.

השופט

הנדל היה מוכן להניח כי מתקיימים תנאי סעיף 38 לפקודת הנזיקין ואף לא דן במשמעויות הדיוניות של אי-העלאת טענה זו בערכאה הדיונית. זאת, משלדידו ניתן היה לדחות את עמדת המבקש גם בלא לדון בכך, שכן המקור לעמימות העובדתית במקרה דנן הוא בגרסאות סותרות שהציג המבקש, אשר יודע את סיפור המעשה. בד בבד, על מנת לבחון את ההשלכות של יצירת העמימות העובדתית על ידי המבקש, דן השופט הנדל בתכליות של סעיף 38 לפקודת הנזיקין. בהקשר זה ציין, כי "שאלה זו שנויה במחלוקת בין המלומדים וטרם זכתה למענה מלא בפסיקה". בין היתר, קבע השופט

הנדל כי סעיף 38 לפקודת הנזיקין עניינו בהעברת נטל ההוכחה במישור העובדתי וכי אין הוא מגביר את מידת האחריות המוטלת על המזיק. לדברי השופט הנדל אין הצדקה להעביר את הנטל ביחס לסוגיה שלגביה התובע הוא שיצר באופן מכוון עמימות. למסקנה זו הגיע על בסיס תכליתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין וכן על בסיס עקרון ההגינות ובהתאם לניתוח של יצירת תמריצים.

בסופו של דבר, החליט השופט הנדל לדחות את שני הערעורים, של המבקש ושל המל"ל (למעט בנושא ביטול חיובם של המערערים בהוצאות ביחד ולחוד). המשנה לנשיאה (בדימ')

א' רובינשטיין והשופט

מ' מזוז הצטרפו לעמדתו של השופט הנדל לפיה יש לדחות את הערעורים, אולם שניהם העדיפו שלא לקבוע מסמרות בשאלת תכליתו וגדרי תחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

7.

בבקשה לדיון נוסף מדגיש המבקש את חוסר הצדק והעוול שנוצר, לטענתו, מתוצאת פסק הדין לפיה הוא לא יקבל פיצוי מכל מקור שהוא, על אף פציעתו הקשה וחרף העובדה שאין למעשה מחלוקת כי החברה הקבלנית התרשלה בהותירה בור עמוק ללא גידור. המבקש מציין עוד, כי בעקבות פסק הדין בערעור נכתבו מאמרי ביקורת נוספים, אותם צירף לבקשתו, בהם הובעה הדעה, בין היתר, כי מן הראוי לקיים דיון נוסף לצורך בירור שאלות עקרוניות שמעלה פסק הדין [דורון מנשה, איל גרונר "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש – ניסיון למתן פתרון לעוול מוסרי ושיפוטי" https://www.jokopost.com/law/15137 / ; בנימין שמואלי, משה פוקס "הצורך בהתמקדות בהרתעתו של יוצר מפגע מסוכן – בעקבות ע"א 9073/15 פלוני נ' "כלל" חב' לביטוח בע"מ" https://www.jokopost.com/law/15155 / ].

המבקש טוען בעתירתו לדיון נוסף כי פסק הדין קבע הלכה חדשה – שגויה – לפיה הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין לא תחול כאשר התנהלותו של התובע היא שיצרה את העמימות העובדתית לגבי אופן קרות הנזק. באופן קונקרטי, טוען המבקש, כי העמימות העובדתית לא נבעה מכוונת זדון או חוסר תום לב אלא מנסיבות האירוע עצמן. עוד טוען המבקש, כי שגה בית המשפט כשקבע בפסק הדין שתכליתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין אינה לקבוע סטנדרט זהירות גבוה לדברים מסוכנים אלא העברת נטל הראיה בלבד, שאם לא כן לא היה צורך בסעיף זה, בנוסף לסעיף 41 לפקודת הנזיקין. המבקש מוסיף עוד, כי התנהלות לא תקינה של בעל דין אינה מצדיקה את שינוי דיני הראיות. בהקשר זה, מדגיש המבקש כי לו היה מאבד את זכרונו או אף מצוי בעת התאונה תחת השפעת סמים או אלכוהול, הייתה התוצאה אחרת, והדבר לא ייתכן.

אשר להצדקה לקיים דיון נוסף, טוען המבקש כי פסק הדין קובע הלכה חדשנית בנוגע לפרשנותו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין, אשר טרם נדון בפסיקה באופן מקיף. בנוסף, לטענתו, לא נדונה בפסיקה שאלת מקומו של הסעיף ביחס לסעיפים האחרים בפקודת הנזיקין וביחס לדיני הראיות באופן כללי. עוד טוען המבקש, כי פסק הדין עומד בסתירה לעקרון העל, לפיו חשיפת האמת גוברת על שיקולים כגון הוגנות התובע ויעילות דיונית. תוצאתו של פסק הדין, לשיטת המבקש, מנוגדת למטרות דיני הנזיקין כגון פיצוי, צדק מתקן, צדק חלוקתי והיא גורמת לחוטא לצאת נשכר. עוד טוען המבקש, כי בית המשפט נמנע מלקיים דיון בשאלה חדשנית וחשובה, שבלעדיה לא ניתן להכריע במקרה דנן, והיא האם סעיף 38 לפקודת הנזיקין חל גם על ברירת הדין בין פקודת הנזיקין לבין חוק הפלת"ד.

חלק מהמשיבים הגישו את תגובותיהם לעתירה.

8.

המשיבות 2-1 טוענות כי לא נפסקה בפסק הדין הלכה כלשהי העומדת בסתירה להלכה קודמת וגם לא נקבעה בו הלכה חשובה, קשה או חדשה שראוי לדון בה בדיון נוסף. המשיבות 2-1 מדגישות כי שלושת שופטי הערעור קבעו פה אחד שאין מקום להחיל את הוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין במקרה דנן, שכן טענה זו לא הועלתה בסיכומי המבקש בבית המשפט המחוזי וכן לגופם של דברים. לטענתן, סעיף 38 לפקודת הנזיקין אינו רלוונטי כלל למקרה דנן.

9.

המשיבה 6 מתנגדת לבקשה לדיון נוסף. לדבריה, היא הייתה בגדר משיבה פורמאלית בלבד ואין לה כל עניין בהיבט הנזיקי של הפרשה. עוד היא טוענת, כי פסק הדין עולה בקנה אחד עם כללי יסוד של נטל ההוכחה והשכנוע בתביעה אזרחית. בנוסף, לשיטת המשיבה 6, הטעם העיקרי לדחיית תביעתו וערעורו של המבקש היה חוסר המהימנות וחוסר הקוהרנטיות שלו ושל עדיו, ואין כל הלכה חדשה בפרשנות שניתנה – מעבר לנדרש – לסעיף 38 לפקודת הנזיקין.

10.

המל"ל הודיע כי הוא מותיר את העתירה לשיקול דעתו של בית המשפט.

11.

הסמכות להורות על קיומו של דיון נוסף מעוגנת בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, והיא מוגבלת לתנאים המנויים בסעיף 30(ב), לפיהם ייעתר בית המשפט לבקשה רק מקום בו עומדת הלכה שנפסקה בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה יש מקום לקיים בה דיון נוסף [ דנ"א 8184/13 דבאח נ' מדינת ישראל , פסקה 17 והאסמכתאות שם (8.5.2014) (להלן: עניין דבאח )]. תנאי ראשון לקיומו של דיון נוסף הוא שבפסק הדין נשוא הבקשה לדיון נוסף נקבעה הלכה [ דנ"פ 10755/02 חסיין נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (10.2.2003)].

12.

טענותיו של המבקש במסגרת הבקשה לדיון נוסף מתמקדות בניתוח שערך השופט הנדל בנושא פרשנותו, תכליתו ותחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין. אלא שתוצאתו של פסק הדין כלל לא נסמכה על ניתוח זה: השופט מ' מזוז ציין כי אינו נוקט עמדה בשאלת תכליותיו וגדרי תחולתו של הכלל המעוגן בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, שכן די לו בכך שהטענה לא הועלתה בבית המשפט המחוזי; המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין אף הוא העדיף שלא לטעת מסמרות בשאלת תחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין, שלא נדון בבית המשפט המחוזי, אף כי לשיטתו השאלה "ראויה להכרעה במקום מתאים". במלים אחרות, הדיון בסוגיית תכליותיו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין, היחס בינו לבין סעיף 41 לפקודת הנזיקין, והשאלה אם בנסיבות של עמימות עובדתית שיצר התובע יעבור אל הנתבע נטל הראיה בנסיבות שבהן מתקיימים תנאי סעיף 38 לפקודת הנזיקין – כל אלה נדונו למעלה מן הצורך ובאופן תיאורטי בלבד. כידוע, "הלכה שלא היתה דרושה לשם הכרעת הדין, על-פי מסכת העובדות שנדונו, אינה אלא אימרת אגב, ואין לה כח של תקדים לעתיד לבוא" [ד"נ 25/66 ד"ר יוסף בר-חי נ' שטיינר , פ"ד כ(4) 327, 330 (1966)]. משכך, כלל לא ניתן לומר שנפסקה "הלכה" בעניין פרשנותו ותחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין [השוו: דנ"א 3082/00 אפרתי נ' בקר , פסקה 6 (3.7.2000); דנ"א 1523/17 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל , פסקה 10 (27.7.2017)].

אשר לטענתו של המבקש לפיה בית המשפט נמנע מלדון בשאלת תחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין על ברירת הדין בין פקודת הנזיקין לבין חוק הפלת"ד, הרי שיש להוסיף, כי ההליך של דיון נוסף לא נועד לדיון בסוגיות משפטיות שלא לובנו בפסק הדין, תהא חשיבותן אשר תהא [עניין דבאח , פסקה 22; דנ"א 4439/10 הרן נ' הקדש קרן המנוח גבריאלוביץ' ז"ל , פסקה 9 (15.9.2010)].

13.

עוד אזכיר, כי השאלה המשפטית שהגדיר השופט הנדל בפסק דינו הייתה "מה המסקנה המשפטית שיש להסיק מן העמימות העובדתית, שנותרה בעינה גם לאחר שמיעת העדויות". בהקשר זה, דומה כי אין בפסק הדין כל חידוש משמעותי, שכן הוא מתבסס על הכלל הידוע מימים ימימה לפיו המוציא מחברו עליו הראיה, וכן על הכלל לפיו מקום שתובע בהליך אזרחי אינו מוכיח את תביעתו במאזן הסתברויות, הרי שתביעתו תידחה.

14.

סוף דבר, לא שוכנעתי כי המקרה דנן – על אף החידושים בחוות דעתו של השופט הנדל (שכאמור לא נדרשו לצורך הכרעה בערעור) – נמנה עם אותם מקרים חריגים שבחריגים, שבהם יאושר קיומו של דיון נוסף. בנסיבות העניין, לא ראיתי לחייב את המבקש בהוצאות, על אף דחיית בקשתו והעובדה שחלק מהמשיבים הגישו תגובה.