דנ"א 8266-22 דנ"א 8266-22

לפניי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (המשנה לנשיאה ע' פוגלמן והשופטים ד׳ מינץ וח׳ כבוב) בע"א 887/19 מיום 21.11.2022 (להלן: פסק הדין). בפסק הדין הוחלט לדחות את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, שבו נדחתה בקשתם לאישור תובענה כייצוגית בעניין ניסויים שבוצעו, לפי הנטען, בחולים קשישים בבתי חולים השייכים למשיבה.

רקע הדברים

1.ביום 7.12.2010 הגישו המבקשים – יורשיו של מימון שמול ז"ל (להלן: המנוח) – בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"צ 10270-12-10), שעניינה בשורה של מחקרים קליניים שבוצעו בחולים קשישים בבתי החולים "קפלן" ו"הרצפלד" (להלן: בתי החולים) השייכים למשיבה. בבקשת האישור נטען כי המחקרים, שבאחד מהם השתתף המנוח, נערכו בניגוד לאמות המידה המחייבות לעריכת ניסויים בבני אדם – ובפרט ללא אישור "ועדת הלסינקי" של בתי החולים, ללא אישור "ועדת הלסינקי העליונה" במשרד הבריאות, ומבלי שהתקבלה הסכמה מדעת מצד המטופלים להשתתפות בניסויים. על רקע האמור טענו המבקשים כי למשתתפי הניסויים נגרמה פגיעה באוטונומיה, והם עתרו לקבלת פיצויים וכן לתיקון הרשומות הרפואיות של המשתתפים. עוד טענו המבקשים כי בקשתם עומדת בתנאי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 – שעניינו בתביעות נגד "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן, בהתאמה: פרט 1 וחוק תובענות ייצוגיות) – וזאת מכיוון שהמשיבה נותנת שירותים רפואיים כ"דרך עיסוק" ומבוטחיה מהווים "לקוחות".

2.ביום 23.12.2018 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת א' שטמר), אשר דחה את בקשת האישור. בית המשפט המחוזי עמד על כך שטרם נקבעה הלכה מחייבת בשאלה האם ניתן לראות בקופות החולים "עוסק" לעניין חוק תובענות ייצוגיות, וכי התשובה לשאלה זו טמונה בבחינת אופי הפעולה הספציפית העומדת במוקד בקשת האישור: האם בוצעה על ידי המשיבה בכובעה כ"עוסק" או בכובעה כ"רשות", כהגדרת המונח בסעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות. בית המשפט המחוזי קבע כי על בסיס הראיות שהוצגו לו, ובהיעדר אינדיקציה לסממנים עסקיים בפעילותה של המשיבה – הניסויים נושא הבקשה היוו חלק בלתי-נפרד מהטיפול בחולים, וככאלו הם נכללים בגדרי שירותי הרפואה שהמשיבה מחויבת לספק לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות). על כן נקבע כי יש לראות בניסויים כפעילות שביצעה המשיבה כ"רשות" ולא כ"עוסק" – ומשכך לא ניתן לקבל את בקשת האישור, שהוגשה כאמור על יסוד פרט 1.

3.בהמשך לכך הוסיף בית המשפט המחוזי ובחן את עילות התביעה שלהן טענו המבקשים. בתוך כך נקבע כי בשלב המקדמי של דיון בבקשת האישור, אין צורך לדון בכל אחד ואחד מהמחקרים שפורטו בבקשה, ודי בבחינת חלקם כדי לקבוע שקיימת ראיה לכאורה לכך שאכן נערכו בבתי החולים ניסויים בקשישים ללא הקפדה על הכללים הרלוונטיים, לרבות אי-קבלת הסכמה מדעת מצד המשתתפים. זאת, למעט אחד מהמחקרים שפורטו בבקשה, שלגביו נקבע כי לא הוכח שמדובר ב"ניסוי רפואי" שהיה טעון אישור מוועדת הלסינקי או הסכמה מצד החולים. לצד זאת, נקבע שהמבקשים לא ביססו שנגרם למשתתפים נזק סובייקטיבי-תוצאתי הנובע מהפגיעה באוטונומיה שלהם, ולמעשה אף לא טענו לקיומו של נזק כאמור. על כן, נקבע כי בקשתם אינה מבססת עילת תביעה ויש לדחותה אף מטעם זה.

4.בהקשר זה נדרש בית המשפט המחוזי, בין היתר, לטענת המבקשים (שנסמכה על ע"א 10085/08 תנובה – מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח ראבי (4.12.2011) (להלן: עניין תנובה)) ולפיה יש להניח כחזקה עובדתית כי מי שחוו פגיעה באוטונומיה שלהם חווים תחושות שליליות – וכי במצב דברים זה עובר הנטל למזיק להוכיח כי הנפגעים נותרו אדישים לפגיעה בהם. נקבע כי אף אם הנטל יועבר למשיבה, הרי שהמשיבה עמדה בו – שכן המבקשים עצמם לא טענו לנזק החורג מעצם הפגיעה בזכות הבחירה של המשתתפים. עוד צוין כי נוכח טענת המבקשים לפיה המשתתפים לא יכלו לתת את הסכמתם נוכח מצבם הקוגניטיבי, יש להניח, למרבה הצער, כי "גם כשרם לחוות תחושות סובייקטיביות קשות הנובעות מן הפגיעה באוטונומיה שלהם על גופם אינו משמעותי". לבסוף קבע בית המשפט כי אין צורך לדון בסעד המבוקש לתיקון הרשומות הרפואיות של המשתתפים בניסויים, וזאת, בין היתר, מן הטעם שלא הוכחה על ידי המבקשים עילת תביעה לכאורה.

המבקשים לא השלימו עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וביום 4.2.2019 הגישו את הערעור נושא הבקשה שלפניי (ע"א 887/19).

5.בעוד הערעור תלוי ועומד, ניתן ביום 19.7.2021 פסק הדין בבג"ץ 6451/18 חיון נ' בית הדין הארצי לעבודה (להלן: עניין חיון), שבו נדונה, בין היתר, שאלת מעמדן של קופות חולים כ"רשות" לעניין חוק תובענות ייצוגיות. בהקשר זה נקבע בדעת הרוב (השופט ע' גרוסקופף, בהסכמת השופט י' עמית) כי לא ניתן לראות בקופות חולים כ"רשות" באופן קטגורי, ויש לבחון את הפעולה הספציפית שביצעו ואם היא מהווה "מילוי תפקיד ציבורי על פי דין" (בפסקה 22 לחוות דעתו של השופט גרוסקופף). בעניין חיון נקבע כי הפעולה שעמדה במוקד בקשות האישור – גביית דמי השתתפות עצמית ביחס לציוד מתכלה שסופק על ידי הקופות במסגרת סל הבריאות – אינה מהווה מילוי תפקיד ציבורי על פי דין, ועל כן אין לראות בקופות כ"רשות" בהקשר זה.

6.על פסק הדין בעניין חיון הוגשו שלוש בקשות לקיום דיון נוסף, אשר נדחו בהחלטתי מיום 27.4.2022 – תוך שהודגש כי את היקף התפרשותו של המונח "רשות" לעניין חוק תובענות ייצוגיות יש לבחון בראי הפעולה הספציפית שעומדת במוקד כל הליך והליך, ולא באופן גורף (דנג"ץ 5701/21 מכבי שירותי בריאות נ' בית הדין הארצי לעבודה (27.4.2022) (להלן: עניין מכבי)). בהמשך להחלטה זו הגישו הצדדים השלמות טיעון בערעור נושא הבקשה שלפניי, שבהן התייחסו להשלכות ההכרעה בעניין חיון.

פסק דינו של בית המשפט העליון

7.בפסק הדין נושא הבקשה דנן, אשר ניתן ביום 21.11.2022, נדחה ערעורם של המבקשים (השופט כבוב, בהסכמת המשנה לנשיאה פוגלמן והשופט מינץ). השופט כבוב נדרש לשאלת סיווג המשיבה כ"רשות" לעניין ביצוע הניסויים שבמוקד ההליך וקבע כי אף שפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לפני ההכרעה בעניין חיון ובעניין מכבי – דרך הילוכו הייתה, למעשה, דומה עד מאוד לזו שהותוותה בעניין חיון. זאת, שכן לצד ההידרשות ל"מאפייניה הכלליים" של המשיבה, ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעתו גם על סממני הפעילות הקונקרטית שעמדה במוקד בקשת האישור. לגופו של עניין, קבע השופט כבוב כי חובת המשיבה לספק שירותים רפואיים בהתאם לחוק ביטוח בריאות כוללת, מטבעה, גם אחריות לפתח את הרפואה תוך ביצוע ניסויים רפואיים. על כן נקבע:

"[...] לכל הפחות בנסיבות המתוארות של המשיבה, ניסויים רפואיים מהווים פעולה בעלת אופי ציבורי כאשר הם מבוצעים על-ידי קופות החולים שאמונות על מתן השירות הרפואי במדינה, וזאת, ככל שלא יוכח שיש בניסויים אופי עסקי, המלווה בתמורה כספית או מניע פרטי אחר במקרה ספציפי. כך בכל מקרה לגופו, וללא קביעה קטגורית או מקדמית" (בפסקה 65).

8.עוד ציין השופט כבוב כי בענייננו קבע בית המשפט המחוזי, כממצא שבעובדה, שהניסויים היו חלק מהטיפול בחולים שאותו על המשיבה לספק בהתאם לחובתה לפי חוק ביטוח בריאות. על כן, ומשלא הוצגו לבית המשפט המחוזי ראיות לתמיכה בטענות המבקשים לקיומם של מאפיינים פרטיים או עסקיים בניסויים – קבע השופט כבוב אין מקום לסטות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המשיבה פעלה כ"רשות". עם זאת, כך הדגיש השופט כבוב, "אין באמור כדי לקבוע מסמרות לעניין סיווג פעולה של ניסויים קליניים – באופן כללי; אלא קביעה הנוגעת לנסיבות המקרה שלפניי – באופן פרטני" (בפסקה 68).

9.השופט כבוב הוסיף וקבע כי די במסקנה זו בכדי לדחות את הערעור, אולם "למעלה מן הצורך", כדבריו, המשיך ובחן את יתר טענות הצדדים. כך, השופט כבוב נדרש לטענות שהועלו באשר לקיומה של עילת תביעה, וקבע כי אף במישור זה לא נפל פגם בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. זאת, הן ביחס להחלטתו לבחון רק חלק מהמחקרים שהוזכרו בבקשת האישור, והן לעניין ממצאיו ביחס לניסויים ולמחקרים שנבחנו. השופט כבוב הוסיף כי בענייננו לא הוכח שנגרם למשתתפי הניסויים נזק סובייקטיבי-תוצאתי החורג מעצם הפגיעה בזכות הבחירה, וכי המבקשים אף לא ניסו לטעון לקיומו של נזק כאמור. על כן, כך צוין, בצדק קבע בית המשפט המחוזי שבקשת האישור אינה מניחה תשתית מספקת לתביעה בגין פגיעה באוטונומיה.

בהקשר זה, הוטעם כי גבולות ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה חודדו ודויקו בפסיקה לאורך השנים, אך במועד שבו ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי "התייצבה כבר הלכה ברורה" לפיה לא ייפסק פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה שבאה לידי ביטוי רק בשלילת כוח הבחירה של הנפגע, ויש צורך להוכיח נזק סובייקטיבי-תוצאתי שנגרם עקב פגיעה זו. בהינתן העובדה שהמבקשים כלל לא טענו לקיומו של נזק כאמור, נקבע כי לא היה מקום לדחות את הדיון בשאלה זו לשלב הדיון בתובענה הייצוגית לגופה – ובדין נקבע שיש לדחות את בקשת האישור.

10.השופט כבוב נדרש למעלה מן הצורך גם לקביעה כי המשתתפים, נוכח מצבם הקוגניטיבי, עשויים היו שלא לחוש תחושות סובייקטיביות קשות כתוצאה מהפגיעה באוטונומיה שלהם, וציין כי קביעה זו מעוררת אי-נוחות מבחינה מוסרית, שכן המשמעות הנגזרת ממנה היא שלילת הזכאות של קבוצה מוחלשת זו לפיצויים בגין פגיעה באוטונומיה. השופט כבוב הדגיש כי במקרים כאלו ראוי להתייחס לשאלת הכשרות לחוות תחושות שליליות עקב פגיעה באוטונומיה כאל שאלה עובדתית, שדרך המלך להכריע בה תהא היעזרות בחוות דעת מומחים, אך בענייננו לא הוצגה כל ראיה בנושא.

11.עוד קבע השופט כבוב כי הטענות שעלו בערעור בנוגע לתיקון הרשומות הרפואיות אף הן דינן להידחות. השופט כבוב הסביר כי דחיית ערעורם של המבקשים אינה חוסמת את דרכם של הנפגעים מבירור טענותיהם הפרטניות במסגרת המשפטית המתאימה, וכי תיקון הרשומות הרפואיות עשוי היה לסייע לנפגעים בהוכחת תביעתם. אולם, כך נקבע, מתן הסעד האמור היה מחייב "קביעה פוזיטיבית" באשר לקיומן של שגיאות בעריכת הניסויים – "ברף שלא נדרש, וממילא לא הוכח" על ידי המבקשים. לגישתו, קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר הניסויים שבוצעו ללא הסכמה מדעת היו "קביעות ראשוניות ולכאוריות בלבד" ולפיכך קבע השופט כבוב כי סוגיית תיקון הרשומות ראוי לה שתתברר בגדר הליכים פרטניים שינקטו הנפגעים לשם מיצוי זכויותיהם.

12.לבסוף עמד השופט כבוב על מספר סוגיות נוספות שהתעוררו בבקשת האישור, בנוגע לאפשרות להוכיח נזק סובייקטיבי אשר נלווה לפגיעה באוטונומיה במקרים שבהם בקשת האישור מוגשת על ידי יורשיו של בעל זכות התביעה. השופט כבוב ציין כי האכסניה הדיונית של התובענה הייצוגית איננה "כלי מיטבי" לבירור טענות המבקשים – וזאת, בין היתר, מכיוון שהדעת נותנת כי ככל שנגרם נזק סובייקטיבי כתוצאה מהניסויים, הוא אינו משותף לכלל חברי הקבוצה והוכחתו עלולה להצריך בירור עובדתי פרטני אשר ישמוט את הקרקע תחת שיקולי היעילות העומדים בבסיס התובענה הייצוגית.

13.השופט מינץ הצטרף לחוות דעתו של השופט כבוב, תוך שציין כי הוא אינו מביע עמדה לגבי המבחן הראוי לקביעת נזק בשל פגיעה באוטונומיה של תשושי נפש או ניזוקים המתקשים להביע את תחושותיהם. המשנה לנשיאה פוגלמן, מצדו, הצטרף למסקנתו של השופט כבוב ולהנמקותיו שלפיהן המשיבה לא פעלה כ"עוסק" בעריכת הניסויים – וציין כי די בכך כדי לדחות את הערעור.

הטענות בבקשה לדיון נוסף

14.המבקשים טוענים כי הקביעה שהמשיבה פעלה כ"רשות" בעת עריכת הניסויים מהווה הלכה חדשה הסותרת הלכות קודמות של בית משפט זה. לעמדתם, פסק הדין אינו עולה בקנה אחד עם הקביעות מעניין חיון – לפיהן קופות חולים לא תיחשבנה באופן גורף כ"רשות" והן אינן מהוות "רשות" ככל שהדבר נוגע לאספקת ציוד מתכלה ולגביית דמי השתתפות עצמית בגינו – ומכל מקום, לגישת המבקשים "יש לראות במכלול פעילותן של קופה"ח פעילות של 'עוסק'" (פסקה 22 לבקשה). לכך מוסיפים המבקשים שהמסקנה מעניין חיון יושמה בפסק הדין באופן שגוי – שכן עריכת ניסויים רפואיים בבני אדם אינה מהווה פעולה שלטונית, אלא יש לראותה כ"פעולה חוזית המבוססת על הסכמה מדעת" אשר מצויה בגדרי המשפט הפרטי. לכך מוסיפים המבקשים כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין מקנה למשיבה "חסינות" בגין מעשיה, ולעמדתם תוצאה קשה זו מצדיקה לבדה קיום דיון נוסף.

15.עוד טוענים המבקשים כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה ביחס לרף הנדרש להוכחת נזק בגין פגיעה באוטונומיה. זאת, שכן בפסיקה קיימת "גישה ותיקה" לפיה אין חובה להוכיח שהפגיעה באוטונומיה הובילה לתחושות שליליות, ופסק הדין ביטל גישה זו "כלאחר יד". המבקשים מוסיפים כי הלכה חדשה וקשה זו עשויה להיות ישימה גם על קבוצות מוחלשות אחרות, והם מדגישים כי בענייננו נדונה לראשונה כשירותם של קשישים חסרי ישע, או קשישים הסובלים מדמנציה, לחוות תחושות שליליות כתוצאה מפגיעה באוטונומיה שלהם.

16.לצד זאת, המבקשים חולקים על הקביעה לפיה לא טענו בפני בית המשפט המחוזי להיווצרות תחושות שליליות בקרב חברי הקבוצה. לטענתם, במועד שבו הוגשה בקשת האישור לא הייתה בנמצא הלכה שחייבה אותם לטעון לקיומם של רגשות שליליים, אך לאחר שניתן פסק דין מנחה בהקשר זה העלו המבקשים את הטענה לפיה לחברי הקבוצה ייגרמו תחושות שליליות כאשר ייוודע להם דבר השתתפותם בניסויים ללא הסכמתם. בנסיבות אלו סבורים המבקשים כי היה מקום להחיל בעניינם את החזקה שנקבעה בעניין תנובה באשר לקיומם של רגשות שליליים; והם מוסיפים כי דחיית טענותיהם מנוגדת להלכות שונות שנקבעו בבית משפט זה, ובהן להלכה לפיה רכיב הנזק לא ייבחן בשלב הדיון בבקשת האישור, אלא בשלב בירור התובענה לגופה.

17.כמו כן, המבקשים מלינים על הקביעות שבפסק הדין בעניין תיקון הרשומות הרפואיות של חברי הקבוצה. בהקשר זה נטען, בין היתר, כי בית המשפט לא נתבקש בשלב זה ליתן סעד המורה על תיקון הרשומות, אלא אך לקבוע כי קיימת "אפשרות סבירה" לקביעה סופית בעניין זה לטובת הקבוצה. לעמדת המבקשים, בפסק הדין נקבע למעשה כי אין מקום לאשר ניהול תובענה כייצוגית מקום שבו העובדות שבבסיס הסעד המבוקש הוכחו רק באופן לכאורי ולא באופן "סופי" – וקביעה זו, כך נטען, מהווה הלכה קשה נוספת.

18.לבסוף, המבקשים טוענים כי בית המשפט שגה ביישום הדין הקיים בקבעו כי אחד המחקרים שנזכר בבקשה אינו מהווה "ניסוי", וכי התשתית העובדתית שעליה מבוסס פסק הדין שגויה אף היא.

19.המשיבה, מצדה, סבורה שאין לקיים בפסק הדין דיון נוסף. לעמדתה, בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה חדשה, וסיווג פעילותה כ"רשות" התבסס על העקרונות שנקבעו בעניין חיון ועל ממצאים עובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי. המשיבה טוענת כי העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד מעידה שלא הייתה בו חריגה מהמדיניות המשפטית הנוהגת; והיא מדגישה כי הקביעות לעניין מעמדה כ"רשות" סויגו לנסיבות המקרה הספציפי, כך שאין בהן כדי לקבוע מסמרות לעניין סיווג של ניסויים קליניים באופן כללי. לעמדת המשיבה, די באמור כדי לדחות את הבקשה.

20.עוד טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענת המבקשים לעניין המועד שבו נקבעה ההלכה הדורשת הוכחת תחושות שליליות בעקבות הפגיעה באוטונומיה. לטענתה, ההליכים בעניין בקשת האישור הוסיפו להתנהל זמן רב לאחר שנקבעה ההלכה האמורה, אולם המבקשים לא ביקשו בשום שלב לתקן את בקשת האישור או את התצהיר שהגישו. מכל מקום מוסיפה המשיבה כי אף אם היה נטען שלמנוח עצמו נגרם נזק סובייקטיבי-תוצאתי, לא ניתן היה לגזור מכך גזירה שווה ביחס ליתר חברי הקבוצה.

21.לצד זאת, המשיבה סומכת ידיה על הקביעות בפסק הדין הנוגעות לרשומות הרפואיות, והיא סבורה כי טענות המבקשים בעניין ממצאיו של בית המשפט ביחס לניסויים הן טענות ערעוריות שאין לקבלן. לבסוף, המשיבה מציינת כי המבקשים לא חויבו בהוצאות בגין ההליכים שהתנהלו עד כה בבקשתם, והיא סבורה כי יש מקום לחייבם בהוצאות בשלב דיוני זה.

דיון והכרעה

22.לאחר עיון בפסק הדין נושא הבקשה ובכתבי הטענות מטעם הצדדים, באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כפי שנפסק לא אחת, דיון נוסף יתקיים רק במקרים חריגים ונדירים, שבהם נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו.

23.ראשית, בניגוד לטענות המבקשים, המסקנה שהמשיבה פעלה כ"רשות" לעניין עריכת הניסויים נושא ההליך אינה קובעת הלכה חדשה. כפי שהוסבר בפסק הדין, מסקנה זו הינה פועל יוצא מהבחינה הקונקרטית של הפעולות שבוצעו על ידי המשיבה, ובמובן זה היא תואמת את שנפסק בעניין חיון ובעניין מכבי (ראו: פסקה 26 לחוות דעתו של השופט גרוסקופף בעניין חיון; פסקה 24 לחוות דעתי בעניין מכבי). בית המשפט אף הדגיש בפסק הדין כי בהתבסס על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, המשיבה פעלה כ"רשות" בנסיבות המקרה הספציפיות. עוד הובהר בפסק הדין מפורשות כי אין בכך כדי לקבוע מסמרות בנוגע לסיווג ניסויים קליניים באופן כללי (ראו פסקאות 67-64 לחוות דעתו של השופט כבוב). ברי, אפוא, כי הקביעה שהמשיבה פעלה כ"רשות" ביחס לניסויים הקונקרטיים שנזכרו בבקשת האישור, אין בה משום קביעת הלכה חדשה, בוודאי לא הלכה העונה על אמות המידה המחמירות לקיום דיון נוסף. מכל מקום, אף אם היה חידוש כלשהו בסיווג פעילותה של המשיבה כ"רשות" – ואינני סבורה כך – לא היה בו כדי לסתור את שנפסק בעניין חיון.

24.כפי שהבהירו השופט כבוב והמשנה לנשיאה פוגלמן בחוות דעתם, די היה בסיווג המשיבה כ"רשות" כדי לדחות את הערעור. על כן, יתר הסוגיות שאליהן התייחס השופט כבוב בפסק הדין נדונו בו למעלה מן הצורך. משהמסקנות שנקבעו בהקשר זה לא השפיעו על תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין, אין בידיי לקבל את טענת המבקשים לקיומה של הלכה חדשה לגביהן – ובפרט ביחס לדרישה להוכחת תחושות סובייקטיביות קשות הנלוות לפגיעה באוטונומיה (ראו בהקשר זה: דנ"א 2504/22 שליידר נ' קיבוץ נאות מרדכי, פסקה 16 (10.8.2022); דנ"א 7336/17 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 12 (22.11.2017)).

25.טענות נוספות שהעלו המבקשים ובהן – הטענות הנוגעות להלכות שלא יושמו, לגישתם, בפסק הדין וכן להכרעה בעניין תיקון הרשומות הרפואיות – הן טענות "ערעוריות" מובהקות, שהליך הדיון הנוסף אינו האכסניה המתאימה לבררן (ראו, למשל: דנ"א 8020/22 פלונית נ' פלוני, פסקה 12 (29.1.2023); דנ"א 7322/21 קלקודה נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, פסקה 17 (7.3.2022)).

26.לבסוף אבהיר כי אין ממש בטענת המבקשים שפסק הדין מקנה למשיבה "חסינות" בקשר לניסויים שהוזכרו בבקשה. כל שנקבע בפסק הדין הוא כי תביעתם של המבקשים אינה יכולה להתברר כתובענה ייצוגית, משטענותיהם אינן חוסות תחת פרט 1 (ראו פסקה 69 לחוות דעתו של השופט כבוב). כפי שהדגיש השופט כבוב בחוות דעתו, אין בפסק הדין כדי למנוע מחברי הקבוצה להעלות את טענותיהם בהליכים מתאימים אחרים, ככל שיחפצו בכך (ראו והשוו: בג"ץ 2171/06 כהן נ' יו"ר הכנסת, פסקה 34 (29.8.2011)).

27.אשר על כן, הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין, ומבלי שנעלמו מעיניי טענות המשיבה בהקשר זה, לא ייעשה צו להוצאות.