דנ"א 8020-22 דנ"א 8020-22

בקשה לקיים דיון נוסף בהחלטתו של בית משפט זה (השופטים ד' ברק-ארז, י' וילנר וע' גרוסקופף) בבע"מ 6762/22 מיום 17.11.2022 (להלן: ההחלטה), בה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעמ"ש (מחוזי י-ם) 4111-09-22 מיום 3.10.2022.

רקע הדברים

1.המבקשת, אזרחית ארה"ב, והמשיב, אזרח ישראל, נישאו כדת משה וישראל ביום 27.1.2015, וביום 20.6.2016 נולדו בישראל שתי בנותיהן (להלן: הקטינות). כחודשיים לאחר מכן הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני שבה טען, בין היתר, כי המבקשת אינה יהודייה. בית הדין קבע כי המבקשת ספק יהודייה וכי עליה ועל הקטינות לעבור גיור. ביום 8.11.2017 חתמו הצדדים על הסכם גירושין שבו הסכימו, בין היתר, כי הקטינות תתגוררנה בישראל, תהיינה נתונות למשמורת המבקשת, ותשהנה אצל המשיב לפרקים.

2.כעולה מההחלטה נושא הבקשה דנן, ביום 8.2.2018 הוציא בית הדין הרבני צו עיכוב יציאה מהארץ בנוגע לקטינות. ביום 16.3.2018 פנתה המבקשת לשגרירות ארה"ב בבקשה לקבלת דרכונים אמריקאים לקטינות, וזאת מבלי ליידע את גורמי השגרירות על הצו שניתן בעניינן, ומבלי ליידע את המשיב על פנייתה לשגרירות. ביום 29.4.2018 הודיעה רשות האוכלוסין וההגירה למבקשת כי סורבה בקשתה לקבלת מעמד לצורך הליך גיור עבורה ועבור הקטינות, ומשכך עליה לעזוב את הארץ תוך 14 ימים.

3.ביום 16.5.2018 טסה המבקשת עם הקטינות לארה"ב, ללא ידיעת המשיב. בחלוף למעלה משנתיים, בחודש אוגוסט 2020, אותרו המבקשת והקטינות על ידי שירותי הרווחה בארה"ב, והמשיב פתח בהליך בבית משפט בטקסס לפי האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים, כ"א 31, 43 (נחתמה ב-1980) (להלן: אמנת האג, או: האמנה). ביום 25.1.2021 קבע בית המשפט בטקסס כי העברת הקטינות מישראל לארה"ב על ידי המבקשת מהווה חטיפה לפי אמנת האג, והורה על השבתן לישראל (להלן: פסק דינה של הערכאה הדיונית בטקסס). בהתאם לפסק הדין, החזיר המשיב את הקטינות לישראל ביום 4.2.2021.

4.המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט לערעורים בטקסס, שהתקבל ביום 23.3.2022 (להלן: פסק הדין בערעור בטקסס). בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי בית הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בעניינן של הקטינות; כי העברתן לארה"ב לא היוותה חטיפה לפי אמנת האג; וכי "מקום המגורים הרגיל" שלהן, כמשמעותו של מונח זה באמנה, הוא בארה"ב. בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב נדחתה על ידי בית המשפט העליון בטקסס. במקביל, ביום 29.3.2022 הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים וביקשה להורות על השבת הקטינות לארה"ב נוכח תוצאות הערעור בטקסס.

5.ביום 28.8.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר קיבל את תביעתה של המבקשת. בית המשפט קבע, בתמצית, כי העברת הקטינות על ידי המשיב מארה"ב לישראל נעשתה ברשות, אולם רשות זו הייתה מותנית בתוצאות הערעור שהגישה המבקשת בטקסס. משכך, בית המשפט קבע כי יש לבחון את המצב המשפטי שחל בתקופה שבה שהו הקטינות בטקסס, אז הן היו נתונות למשמורת המבקשת ומקום מגוריהן הרגיל היה בארה"ב, כפי שקבעה ערכאת הערעור. על יסוד האמור, נקבע כי אי-השבת הקטינות לארה"ב מהווה אי-השבה שלא כדין וכי על הקטינות לשוב לארה"ב לאלתר.

6.ערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה התקבל ביום 3.10.2022. בית המשפט המחוזי קבע כי האמור בפסק הדין בערעור בטקסס אינו מוביל למסקנה שהמשיב חייב להחזיר את הקטינות לארה"ב. זאת, בין היתר, משום שאותו פסק דין אינו כולל קביעה המבטלת למפרע את כוחו של המשיב להחזיר את הקטינות לישראל בהתאם לפסק דינה של הערכאה הדיונית בטקסס, או כל קביעה אופרטיבית המחייבת את המשיב להחזיר את הקטינות לארה"ב. משכך, נקבע כי הותרת הקטינות בישראל אינה בבחינת אי-השבה שלא כדין.

7.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (בע"מ 6762/22) שבה טענה, בעיקרו של דבר, כי החל ממועד מתן פסק הדין בערעור בטקסס נוצר מצב משפטי חדש, שלפיו אי-השבת הקטינות לארה"ב היא בבחינת חטיפה לפי אמנת האג. המשיב, מצדו, סמך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטען כי ההליכים בטקסס עסקו בהעברת הקטינות מישראל לארה"ב על-ידי המבקשת – ולא בהחזרתן ארצה על ידי המשיב – ומכאן שלא ניתן להסתמך באופן מוחלט על פסק הדין בערעור בטקסס.

8.בקשת רשות הערעור הועברה לדיון בפני הרכב, וביום 17.11.2022 – לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים – ניתנה ההחלטה נושא הבקשה דנן, אשר דחתה את הבקשה לרשות ערעור (השופטת וילנר, בהסכמת השופטים ברק-ארז וגרוסקופף). בית המשפט קבע כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית וכי מתן רשות ערעור אינו נחוץ למניעת עיוות דין, וזאת אף לפי אמות המידה המקלות המקובלות בבחינת בקשות רשות ערעור שעניינן ביישום אמנת האג.

לצד זאת ציין בית המשפט כי "למעלה מכך", ואף בבחינת הדברים לגופם, אין מקום להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. הובהר כי פסקי הדין בטקסס בחנו אם העברת הקטינות על ידי המבקשת לארה"ב מהווה חטיפה לפי האמנה, וכי אין בהם התייחסות לשאלה אם המשיב מחויב להחזירן לארה"ב. בנסיבות אלו, נקבע כי יש קושי ממשי בטענת המבקשת לפיה פסק הדין בערעור בטקסס, כשלעצמו, מוביל למסקנה כי הותרת הקטינות בישראל היא בבחינת חטיפה לפי האמנה.

עוד נקבע כי יש קושי ניכר בקביעת בית המשפט לענייני משפחה, לפיה יש להכריע במחלוקת בין הצדדים בהתאם למצב המשפטי שחל בעת שהקטינות שהו בארה"ב. זאת, שכן בלב התביעה שהגישה המבקשת עומדת טענתה כי פסק הדין בערעור בטקסס יצר מצב משפטי חדש החל ממועד נתינתו ועל כן, נקבע שהיה מקום לבחון את המצב המשפטי במועד זה. עוד קבעה השופטת וילנר כי "ספק רב" אם ניתן לייבא לענייננו את מסקנת ערכאת הערעור בטקסס, שלפיה "מקום המגורים הרגיל" של הקטינות הוא בארה"ב – שכן ענייננו עוסק, כאמור, בשאלה אם הותרת הקטינות בישראל, למעלה משנה לאחר שעזבו את ארה"ב כדין, מהווה חטיפה כהגדרתה באמנה.

בהקשר זה הודגש כי פסק הדין בערעור בטקסס לא התייחס לעובדה שהקטינות הועברו לישראל כדין על-ידי המשיב למעלה משנה טרם מתן פסק הדין בערעור, אף שמדובר בעובדה רלוונטית לקביעת "מקום המגורים הרגיל" של הקטינות. עוד צוין כי הצורך להידרש לנסיבה זו מתחדד נוכח לשונו של סעיף 3(א) לאמנת האג, שלפיו הרחקת או אי-החזרת ילד תיחשב "שלא כדין" כאשר "יש בהן הפרת זכויות המשמורת המוענקות לאדם [...] על פי דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו".

לבסוף הודגש כי אף שחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 אינו המסגרת המתאימה לבירור טענות המבקשת, אין בכך כדי לחתום את ההתדיינות בין הצדדים – שאותה יש לקיים בבית המשפט לענייני משפחה.

9.מכאן הבקשה לדיון נוסף שלפניי, שבה טוענת המבקשת כי בהחלטה נקבעה הלכה חדשה הסותרת הלכות קודמות שיצאו מלפני בית משפט זה. לגישת המבקשת, ההחלטה "העדיפה" את פסק הדין של הערכאה הדיונית בטקסס על פני פסק הדין של ערכאת הערעור, באופן שהופך את פסק הדין בערעור ל"המלצה בלבד" – בניגוד להוראות אמנת האג. המבקשת סבורה כי יש בכך משום תקדים העשוי להפוך הליכים לפי אמנת האג ל"חסרי תועלת" במדינת ישראל, ולגרום להוצאת המדינה מחוג המדינות הפועלות לפי האמנה. לצד זאת, המבקשת מונה משגים שונים שנפלו לשיטתה בהחלטה, וביניהם הפרשנות שניתנה לפסק הדין בערעור בטקסס והאופן שבו יושם הדין לעניין קביעת "מקום המגורים הרגיל" של הקטינות. לבסוף עומדת המבקשת על שגיאות שונות שנפלו לשיטתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

10.לאחר עיון בהחלטה ובטענות המבקשת, באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. דיון נוסף בפסק דין של בית משפט זה יתקיים רק במקרים חריגים ונדירים, שבהם נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו.

11.כעולה מן המפורט לעיל, בקשתה של המבקשת למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" נדחתה בהחלטה מנומקת שהתבססה על ההלכה הנוהגת בעניין בקשות הנוגעות ליישום הוראות אמנת האג (לעניין זה ראו בע"מ 356/15 פלוני נ' פלונית, פסקה ז' (20.1.2015)). משכך, ועל אף האצטלה העקרונית שניסתה המבקשת לעטות על טענותיה, לא ניתן לומר שבהחלטה נפסקה הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה העומדת באמות המידה המחמירות לקיום דיון נוסף.

12.ההשגות שהעלתה המבקשת באשר לאמור בהחלטה לגופם של דברים – הן השגות "ערעוריות" מובהקות, שהליך הדיון הנוסף אינו האכסניה המתאימה לבררן (ראו, מני רבים: דנ"א 7322/21 קלקודה נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, פסקה 17 (7.3.2022); דנ"א 6103/21 פרומר נ' תורג'מן, פסקה 5 (13.12.2021)). ומכל מקום, משבקשת רשות הערעור של המבקשת נדחתה – יתר המסקנות שבהחלטה לא השפיעו על התוצאה האופרטיבית, וכפי שצוין בהחלטה עצמה, הן נכללו בה למעלה מן הצורך. משכך, אף אם היה טמון במסקנות אלו חידוש כלשהו, אין די בכך כדי להצדיק דיון נוסף (דנ"א 2504/22 שליידר נ' קיבוץ נאות מרדכי, פסקה 16 (10.8.2022); דנ"א 3367/20 רשות מקרקעי ישראל נ' סלע חברה למוצרי בטון בע"מ, פסקה 8 (30.7.2020)).

13.לבסוף יוער כי ביום 9.1.2023 הודיעה המבקשת כי ערכאת הערעור בטקסס נעתרה לבקשתה ליתן צו המורה על השבת הקטינות לטקסס. המבקשת ציינה כי טרם ניתנה החלטה כתובה בנושא, וביקשה להגיש את הצו לכשיינתן. לא מצאתי להיעתר לבקשה זו. הצו האמור לא נדון בהחלטה נושא ההליך שלפניי, ועל כן אין מקום להידרש אליו לראשונה במסגרת בקשה לדיון נוסף (ראו והשוו: דנ"א 4783/22 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 5 (24.8.2022)).

14.הבקשה נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.