דנ"א 6103/21 נחמיה פרומר נ. ישראל תורג'מן

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים נ׳ סולברג , ד׳ מינץ ו- י׳ וילנר ) ברע"א 5078/21 מיום 31.8.2021 (להלן: פסק הדין ), בו נדחו השגותיהם של המבקשים על תביעה לפינוי מושכר שהוגשה בעניינם.

רקע ופסק דינו של בית המשפט העליון

1.

הרקע העובדתי הצריך לענייננו פורט בהחלטות קודמות של בית משפט זה

( ראו: רע"א 3966/21 פרומר נ' תורג'מן (6.7.2021) (להלן: רע"א 3966/21 ) ), ועל כן יובא להלן בתמצית. המבקשים התקשרו עם המשיבים בהסכם למכירת דירה שהייתה בבעלותם (להלן: הדירה ) ובמסגרתו הוסכם, בין היתר, כי המבקשים ישכרו את הדירה מהמשיבים לשלוש שנים, עד ליום 20.8.2021. בהמשך הגישו המשיבים תביעה לפינוי מושכר נגד המבקשים, בטענה כי האחרונים הפרו את הסכם השכירות הפרה יסודית (תפ״מ 37816-02-21). ביום 25.4.2021 קיבל בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' בנקי ) את התביעה והורה למבקשים לפנות את הדירה עד ליום 8.6.2021.

2.

המבקשים לא השלימו עם פסק הדין והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 25868-05-21). ביום 7.7.2021 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים א' יעקובי , מ' בר-עם ו- ח' מ' לומפ ) את הערעור על הסף בלא צורך בתשובה, בהתאם לסמכותו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, משנמצא כי "אין לערעור סיכוי להתקבל". במסגרת זו נקבע כי הערעור מופנה כלפי ממצאי עובדה ומהימנות, וכי לא נמצאה הצדקה לסטות מהכלל שלפיו אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים מעין אלו. חיזוק לתוצאה זו מצא בית המשפט המחוזי בהחלטתו של מותב אחר באותו בית משפט (השופט א' אברבנאל ) מיום 23.5.2021, שבה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום; וכן בהחלטת בית משפט זה מיום 6.7.2021, שבה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על כך (רע"א 3966/21).

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור. בית משפט זה (השופטים סולברג , מינץ ו- וילנר ) דחה את הבקשה ביחס לטענות הפרטניות "אשר נטועות כל כולן בעניינם הקונקרטי של הצדדים", אך מצא לקבלה בנוגע לשתי טענות משפטיות שהעלו המבקשים: טענה בדבר היעדר סמכות עניינית, והשגות על הפרשנות שהעניק בית משפט השלום לפסק בוררות שניתן בעבר בעניינם של הצדדים. בהקשר זה נקבע כי אף שבקשת המבקשים לעיכוב ביצוע נדחתה בנימוק שערעורם מופנה כלפי ממצאי עובדה ומהימנות של בית משפט השלום, לא היה בכך כדי להצדיק את הימנעותו של בית המשפט המחוזי מלדון בערעור לגופו. עם זאת, נוכח העובדה שתקופת השכירות הסתיימה והדירה פונתה זה מכבר על ידי המבקשים, קבע בית המשפט העליון כי הערעור הפך תיאורטי – שכן גם אם הערעור יתקבל, לא ניתן יהיה להורות על השבת החזקה בדירה למבקשים בבחינת "השבת הגלגל לאחור". על כן דחה בית המשפט העליון את ערעורם של המבקשים ללא צו להוצאות.

הבקשה דנן

4.

מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענים המבקשים, שאינם מיוצגים, כי פסק הדין עומד בסתירה להלכות קודמות בסוגיית תוקפו של פסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט שגה בקבעו כי הערעור הפך לתיאורטי – שכן אילו הערעור היה מתקבל, המשיבים היו נחשבים למי שמחזיקים בדירה שלא כדין . לפיכך, טוענים המבקשים כי בפסק הדין יש משום חידוש המצדיק קיום דיון נוסף והכרעה בשאלות המשפטיות שהעלו בבקשת רשות הערעור. עוד משיגים המבקשים, בין היתר, על סכום ההוצאות שנפסק לחובתם בבית משפט השלום.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בפסק הדין ובטענות המבקשים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, תנאי סף לקיומו של דיון נוסף הוא שבפסק הדין נושא הבקשה נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 5476/20 באטה נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 6 (8.9.2020)). לא זה המקרה שלפנינו. עיון בפסק הדין מעלה כי לא נקבעה בו כל הלכה והוא עוסק כולו בדל"ת אמות עניינם של המבקשים. הטענות בדבר הלכות חדשות שנקבעו בפסק הדין הועלו בעלמא, מבלי שהמבקשים פירטו מה הן אותן הלכות חדשות ומדוע ראוי לקיים לגביהן דיון נוסף. משלא הצביעו המבקשים על קיומה של הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה ברורה ומפורשת, די בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה (דנ"א 6039/19 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 6 (12.11.2019)).

יתר טענות המבקשים הן "ערעוריות" באופיין, וכבר נפסק לא אחת כי הליך הדיון הנוסף "אינו ערעור נוסף" (דנ"א 898/21 עיריית כרמיאל נ' המשביר 365 החזקות בע"מ , פסקה 8 (19.5.2021)).

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה לא ייעשה צו להוצאות.