דנ"א 1691-23 דנ"א 1691-23

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ד' מינץ, י' אלרון וג' כנפי-שטייניץ) בע"א 2275/21 ובע"א 6309/21 מיום 2.1.2023 (להלן: פסק הדין), בגדרו נדחו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתובענה לפיצויי הפקעה מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: הפקודה).

1.עניינו של ההליך בהפקעה שבוצעה ביום 2.2.1967 לשם סלילת כביש מספר 2. בשני פסקי דין, מיום 18.6.1985 (להלן: תיק טירה/12) ומיום 22.11.1995 (להלן: תיק טירה/287), נקבעה זכותם של המבקשים לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין בשטח של 1006.8 מ"ר (להלן: פסקי הדין המקוריים והמקרקעין, בהתאמה).

ביום 16.3.2016 הגישו המבקשים תביעה לפיצויי ההפקעה על בסיס זכאותם לפי תיק טירה/287, בטענה כי הפיצויים טרם שולמו (ת"א 34549-03-16). בהמשך הגישו המבקשים בקשה לתיקון כתב התביעה כך שיכלול גם את הפיצויים המגיעים להם מכוח תיק טירה/12.

2.ביום 14.2.2021 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה בחלקה (השופט ח' שרעבי; להלן: פסק הדין במחוזי). ראשית דחה בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה להתיישנות ולשיהוי. לאחר מכן נדרש בית המשפט המחוזי לשאלה כיצד יש לקבוע את שומת הפיצויים. בהקשר זה נקבע כי פיצויי ההפקעה יחושבו לפי הפקודה, ולא לפי שומת דמי החכירה האבודים הקבועים בסעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), כטענת המבקשים. באשר לאופן חישוב הפיצויים, אימץ בית המשפט המחוזי ברובה את חוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט, למעט קביעה כי המומחה צריך היה לקחת בחשבון את "הפוטנציאל לעשות שימוש מסוים במקרקעין דוגמת בניית תחנת דלק באמצעות תב"ע נקודתית".

נוכח האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשים זכאים לפיצויי הפקעה בגין הפקעת המקרקעין, בסך של 12,082 ל"י אשר ישוערך בהתאם לסעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964, בצירוף 18% שכ"ט עו"ד והחזרי הוצאות שונים.

3.על פסק הדין במחוזי ערערו שני הצדדים. המבקשים הגישו את ע"א 2275/21 ואילו המשיבה הגישה את ע"א 6309/21. המבקשים טענו, בין היתר, כי היה על בית המשפט המחוזי לפסוק להם פיצוי מכוח סעיף 13 לפקודת הקרקעות. לטענתם, בית המשפט "לא התייחס כלל לטענת המערערים בנקודות אלה ולא אמר את דברו בנושא זה". המבקשים הפנו לע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר (4.7.2012) (להלן: עניין הייטנר), וטענו כי לפי האמור באותו עניין צריך היה לפסוק לטובתם פיצוי נוסף בשל כך שלא שולמו להם פיצויי ההפקעה מלכתחילה, חרף פסקי הדין המקוריים שקבעו את זכותם לפיצויים. כמו כן טענו המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי באמצו את חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, והוסיפו כי יש למנות מומחה חדש אשר יקבע את שווי המקרקעין באופן שונה.

4.ביום 2.1.2023 התקיים דיון בערעור ובערעור שכנגד, ובאותו היום ניתן פסק הדין הבא:

"לאחר שעיינו בטענות הצדדים ושמענו את טיעוניהם לפנינו, הגענו לכלל מסקנה שאין מקום להתערב בממצאי בית המשפט ובתשתית המשפטית המפורטת בפסק הדין ולא מצאנו בו טעות שבחוק. בשים לב לאמור ראינו לדחות את שני הערעורים לפי הסמכות הנתונה לנו בתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018.

אין צו להוצאות".

5.מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענים המבקשים כי פסק הדין "התעלם ולא דן בשאלות מהותיות הנוגעות להלכות הפקעות המקרקעין ע"י המדינה ולמעשה בדחותו [את] הערעור ללא הנמקה, המשמעות הינה שהלכה למעשה ביהמ"ש העליון סתר את ההלכות הקודמות של בית משפט נכבד זה", ובהקשר זה מפנים המבקשים לעניין הייטנר וטוענים כי פסק הדין לא נתן משקל "לחשיבות ההלכות הקיימות". המבקשים חוזרים, בעיקרם של דברים, על טענותיהם בהליך בבית המשפט המחוזי, וטוענים כי "בשים לב לכל השאלות כבדות המשקל הנ"ל ולאור פס"ד אשר ניתן ללא הנמקה, הדבר מחייב עיון מחדש ע"י כבוד הרכב מורחב". לשיטתם, אין המדובר בשאלות "ספציפיות לעתירה זו", אלא ב"שאלות מהותיות של זכאותו של נפקע לפיצוי נוסף מקום שלא שולמו לו פיצויי הפקעה".

6.דין הבקשה להידחות. תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא כי בפסק הדין נושא הבקשה נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה קיום דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). עוד נפסק בהקשר זה כי על ההלכה שנפסקה להיות גלויה ומפורשת, המגלה עצמה על פני הפסק (ראו, מני רבים: דנ"א 1898/23 עורב טכנולוגיות 1977 בע"מ נ' פקיד שומה חולון, פסקה 6 (28.3.2023) (להלן: עניין עורב טכנולוגיות)).

תנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו. בית המשפט אימץ את פסק הדין במחוזי בפסק דין תמציתי ביותר שניתן מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לא נקבעה בכך הלכה כלשהי, לא כל שכן הלכה מפורשת המגלה עצמה על פני הפסק (השוו: עניין עורב טכנולוגיות, שם).

7.המבקשים עצמם טוענים כי הן בית המשפט המחוזי והן בית משפט זה לא דנו בטענותיהם בנוגע לעניין הייטנר ולא התמודדו עם הסתירה הנטענת בין פסק הדין באותו עניין ובין ענייננו. בהקשר זה כבר נפסק כי מקום שבו סוגיה מסוימת לא נדונה ואף לא הוזכרה בפסק הדין אין מקום לבררה לראשונה במסגרת דיון נוסף (ראו: דנג"ץ 6912/21 יהל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (8.11.2021)).

יתר טענות המבקשים הן טענות "ערעוריות" מובהקות, ולא אחת פסקנו כי דיון נוסף אינו "ערעור נוסף" (ראו: דנ"א 6103/21 פרומר נ' תורג'מן, פסקה 5 (13.12.2021)).

8.מן הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.