דנ"א 4770-23 דנ"א 4770-23

לפניי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה בע"א 3709/22 (השופטים י' וילנר, י' כשר ו-ר' רונן) מיום 8.6.2023 (להלן: פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף או פסק הדין).

1.הרקע הנדרש לענייננו פורט בפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף, ומשכך אעמוד אך על עיקרי הדברים הנדרשים לצורך הכרעה בבקשה דנן. ביום 13.9.2008 נפלה המבקשת מאופנוע ים מסוג Seadoo, שהושט על ידי משיט שמחזיק ברישיון להשטת אופנוע ים (להלן: המשיט). המבקשת נפגעה מסילון המים שנפלט ממנועו של אופנוע הים (להלן: סילון המים) ונגרמו לה פציעות קשות באזור האגן (להלן: התאונה). ימים ספורים לאחר התאונה, פרסמה רשות הספנות והנמלים במשרד התחבורה הודעה לימאים לפי תקנות הנמלים (בטיחות השיט), התשמ"ג-1982 (להלן: רספ"ן ותקנות השיט בהתאמה), וזאת בעקבות מספר דיווחים על מקרים שבהם נגרמו לנשים פציעות פנימיות חמורות באזור האגן, כתוצאה מנפילה למים מאופנועי ים מסוג Seadoo. במסגרת ההודעה צוין, בין היתר, כי פגיעות אלו "נובעות כנראה, בין היתר, מפגיעת סילון המים הנפלט מירכתי אופנוע הים"; וכי עד לבירור הסוגיה על משיטי אופנוע ים מסוג Seadoo להימנע מלהרכיב עליו אדם נוסף (הודעה לימאים מס' 005/2008 לפי תקנות השיט). לאחר מכן, ביום 12.10.2008, פרסמה הרספ"ן הודעה נוספת שביטלה את ההודעה הקודמת, במסגרתה פורטו הנחיות בטיחות למניעת פציעות כאמור, ובהן ההמלצה לרוכבים על אופנוע ים ללבוש לבוש מתאים שעשוי להגן מפני פגיעות מתאימות בעת נפילה למים (הודעה לימאים מס' 007/2008 לפי תקנות השיט). בהמשך תיקנה רספ"ן את תקנות השיט וקבעה כללים לעניין נסיעה על אופנוע ים (תקנה 26ט1 ותקנה 26ט2 לתקנות השיט). בנוסף לכך, החל משנת 2009 התנתה רספ"ן מתן רישיונות שיט באופנועי ים בכך שהשטים בהם ילבשו מכנסי מגן.

2.בשנת 2013 הגישה המבקשת תביעה נזיקית נגד המשיט ונגד המבטחת של אופנוע הים. ביום 10.8.2015 תוקן כתב התביעה כך שצורפו שלושה נתבעים נוספים: רספ"ן; יצרן אופנוע הים (להלן: היצרן); ויבואן אופנוע הים (להלן: היבואן). ביום 26.12.2017, בעקבות הליכי גישור, הסתיים ההליך בין המבקשת לבין המשיט, המבטחת, היצרן והיבואן בהסכם פשרה. נוכח האמור, ההליך המשיך להתנהל בין המבקשת לבין רספ"ן בלבד. ביום 27.4.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ש' פרידלנדר), בגדרו התקבלה תביעתה של המבקשת. בית המשפט קבע כי רספ"ן התרשלה באסדרת בטיחות השיט באופנועי ים בתקופה הרלוונטית, וכי היה עליה לבחון באופן אקטיבי ויזום את הסיכונים הנוגעים לשיט באופנועי ים, ולא להמתין לדיווחים על תאונות חוזרות ונשנות כדי לבחון את הנושא. בית המשפט הוסיף והתייחס לחריג שיקול הדעת שנקבע בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, מח(3) 45 (1994) (להלן: עניין לוי), לפיו כאשר מדובר בהחלטה אשר כרוכה בהפעלת שיקול דעת רחב, אין להכיר בקיומה של חובת זהירות של המדינה. בית המשפט קבע כי יישום השיקולים שנקבעו בעניין לוי בנסיבות המקרה מעלה כי אין להחיל את החריג. עוד צוין כי קיימת הסתמכות סבירה של הציבור כלפי רספ"ן, וזאת מאחר שבענייני בטיחות המכבידים על הנוחות האישית, בני אדם צפויים שלא להגביל עצמם מקום שהדבר אינו נדרש וכי "רבים צפויים להניח, ולמצער להתנהל בפועל, לאור התחושה שמה שאינו אסור – אינו מסוכן" (שם, סעיף 55). בהמשך להטלת אחריות נזיקית על המדינה, חייב אותה בית המשפט לשלם למבקשת פיצוי בסך 400,000 ש"ח.

3.רספ"ן ערערה על פסק הדין לבית משפט זה. ביום 8.6.2023 קיבל בית המשפט את ערעורה של רספ"ן, וקבע כי אין להטיל עליה אחריות בנסיבות המקרה. בפסק דינה, קבעה השופטת י' וילנר כי בנסיבות העניין לא קמה חובת זהירות של רספ"ן כלפי המבקשת. זאת מאחר שגם אם הייתה מניחה כי רספ"ן יכלה במובן פיזי-טכני לצפות את הסיכון מסילון המים, שיקולי מדיניות משפטית מובילים למסקנה שבנסיבות העניין רספ"ן לא הייתה מחויבת לצפות אותו. השופטת וילנר הדגישה את הריסון המתחייב בהטלת אחריות בנזיקין בגין מחדל טהור למנוע סיכון שנגרם על ידי מעשה של אחר. עוד צוין כי בפסיקה נקבע בעבר כי בנסיבות מסוימות, כאשר המדינה נתבעת בשל מחדל טהור, ניתן לראות באשם של המעוול הישיר כ"סיבה המכרעת לנזק" לפי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], באופן שפוטר את המדינה מאחריות לנזק, אף בהנחה שהתרשלה. בנסיבות המקרה דנן, נקבע שהטלת אחריות על רספ"ן על רקע החלטתה לאסדר את תחום הבטיחות באופנועי הים עלולה להוביל לתוצאות בלתי רצויות – כגון הרתעת המדינה מאסדרת פעילויות דומות או לחלופין לאסור על פעילויות שבהן הסיכונים מוגברים וערכן החברתי לא גבוה; תוצאה שאינה רצויה נוכח האוטונומיה של העוסקים בפעולות אלה והיתרונות הגלומים בהן. עוד התייחס בית המשפט לכך שהטלת אחריות בנזיקין על המדינה מובילה לכך שהציבור כולו יישא בנטל הפיצוי. הודגש כי יש להישמר מפני מצב שבו המדינה הופכת ל"מבטחת-העל" של כלל הפעילויות במשק כאשר מופעלות בעניינן סמכויות אסדרה. לבסוף צוין כי לא היה מקום לקבוע כי ישנה הסתמכות סבירה של הציבור על המדינה בנסיבות המקרה. צוין כי מקביעתו של בית המשפט המחוזי משתמע כי גורמים פרטיים רשאים שלא להפעיל שיקול דעת בכל הנוגע לענייני בטיחות אשר מכבידים על הנוחות האישית. נוכח מכלול השיקולים האמורים, נמצא כי רספ"ן לא הייתה מחויבת לצפות את הנזק שנגרם למבקשת ואין להטיל עליה אחריות לנזק זה. בבחינת למעלה מן הצורך, ציינה השופטת וילנר כי קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה אין מקום להחיל במקרה דנן את חריג שיקול הדעת מעוררת קושי.

השופטת ר' רונן הצטרפה למסקנתה של השופטת י' וילנר, והוסיפה כי אין מקום לקביעה כי רספ"ן הייתה מחויבת לאסוף מידע על אודות כלל הסיכונים הכרוכים בשימוש באופנוע ים עובר להתרת השימוש בו, וכי היא התרשלה באיסוף המידע כאשר הנושא לא היה ידוע לה. צוין כי קביעה מעין זו הייתה גורמת לשינוי סדרי העדיפויות של רספ"ן, תוך פגיעה אפשרית בתחומים אחרים בהם רספ"ן עוסקת. הודגש כי ייתכן שהיה מקום לקביעה אחרת אם היה מדובר בסיכון שהוא ידוע ומוכר. השופט י' כשר הצטרף לפסק דינה של השופטת י' וילנר, ולהערותיה של השופטת ר' רונן.

4.מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענת המבקשת, בעיקרם של דברים, כי פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף סותר את המגמה בפסיקה להרחבת האחריות בנזיקין המוטלת על רשויות שלטוניות. לטענת המבקשת, חריג שיקול הדעת שנקבע בעניין לוי כולל את מכלול שיקולי המדיניות הרלוונטיים להטלת אחריות על המדינה, ולא היה מקום להוסיף ולשקול במובחן מכך שיקולי מדיניות נוספים. לטענתה, יישום ההלכה שנקבעה בעניין לוי מעלה כי חריג שיקול הדעת לא חל. בנוסף לכך, המבקשת מעלה טענות נוספות, ובהן כי רכיביה של עוולת הרשלנות מתקיימים במלואם בנסיבות המקרה דנן; כי לא היה מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי שלפיהן רספ"ן התרשלה בכך שהמתינה לדיווחים אודות תאונות ולא אספה מידע באופן ויזום, ובכך שלא קראה את הוראות היצרן.

5.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובבקשה לדיון נוסף, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הדיון הנוסף הוא הליך חריג ונדיר, השמור למקרים שבהם נקבעה הלכה חדשה, שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 1691/23 יורשי המנוח מוחמד חסין בסתוני נ' נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ, פסקה 6 (3.4.2023); דנ"א 1898/23 עורב טכנולוגיות בע"מ נ' פקיד שומה חולון, פסקה 6 (28.3.2023)). עוד נקבע כי על ההלכה החדשה להיות גלויה על פני הפסק, ברורה ומפורשת (דנ"א 694/22 רפאלוב נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (30.3.2022); דנ"א 2076/20 תהילה נ' פלאפון תקשורת בע"מ, פסקה 6 (7.7.2020)). כפי שיפורט להלן, תנאים אלו אינה מתקיימים בענייננו.

6.כידוע, הטלת אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות דורשת את קיומם של ארבעה יסודות מצטברים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק; התרשלות; קיומו של נזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות של המזיק לנזק שנגרם לניזוק (ראו, מני רבים: ע"א 3518/16 פוגל נ' עיריית טבריה, פסקה 20 (25.10.2018); ע"א 239/13 מכללת איסט לונדון השלוחה בישראל בע"מ (בפירוק) נ' עו"ד אמיר בירמן, פסקה 23 (25.7.2016); ע"א 4371/12 רו"ח אילן שגב נ' שפיר מבנים תעשיות בע"מ, פסקה 18 (17.9.2014); ע"א 4486/11 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, סו(2) 682, 694 (2013); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 119, 122 (1982)). בבחינת קיומו של יסוד חובת הזהירות יש לבחון את התקיימותם של מבחני צפיות טכנית ונורמטיבית. בעוד שצפיות טכנית מכוונת ליכולת הפיזית לצפות את התרחשות הנזק, צפיות נורמטיבית מתמקדת בשאלה האם הדרישה לצפות את התרחשותו של נזק מסוים היא ראויה או סבירה. ברובד הצפיות הנורמטיבית יש לשקול שיקולי מדיניות משפטית. כלל זה חל גם ביחס לרשויות שלטוניות, אשר עשויות לחוב בנזיקין בשל פעילותן ואינן נהנות מחסינות מפני תביעות נזיקיות (ע"א 2829/21 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (29.6.2022) (להלן: עניין פלונית); ע"א 6313/19 רשות ניירות ערך נ' שמואל, פסקה 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה נ' הנדל (מיעוט אך לא לעניין זה) (11.04.2022); ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, נח(5) 215, 282 (2004); אריאל פורת נזיקין כרך א 207-201 (2013)). במקרה דנן מצא בית המשפט כי שיקולי המדיניות הרלוונטיים מוליכים למסקנה כי רספ"ן לא חבה בחובת זהירות כלפי המבקשת, וזאת אף במובחן מהחריג שנקבע בעניין לוי, שלפיו יש לנקוט משנה זהירות בהתייחס לתביעות רשלנות נגד המדינה בכובעה כרשות שלטונית בנוגע להחלטות הכרוכות בהפעלת שיקול דעת רחב. קביעותיו של בית המשפט נטועות בנסיבות הפרטניות של המקרה דנן, ואינן מגלות כוונה לסטות מהלכה קיימת (דנ"א 1812/21 פלוני נ' המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל", פסקה 9 (1.6.2021); דנ"א 6405/20 פלונית נ' משרד הבריאות, פסקה 4 (21.10.2020)). טענתה של המבקשת, שלפיה שיקולי המדיניות הרלוונטיים להטלת חובת זהירות על המדינה מתמצים בחריג שיקול הדעת שנקבע בעניין לוי, אינה מבוססת בפסיקה, בה ניתן למצוא שיקולי מדיניות מגוונים להטלת אחריות ברשלנות על רשות שלטונית (עניין פלונית, פסקה 25; ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 59 (27.8.2012); ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, סב(1) 803, 853 (2007); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, פסקה 22 (14.12.2006); ישראל גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות כרך ב 1057-1040 (2012)).

יתר טענות המבקשת הן טענות ערעוריות באופיין, שאין מקומן בהליך הדיון הנוסף, שכן כידוע דיון נוסף אינו ערעור נוסף (דנ"א 3522/22 באנויאן נ' הרשות הפלסטינית, פסקה 13 (30.8.2022); דנ"א 2504/22 שליידר נ' קיבוץ נאות מרדכי, פסקה 18 (10.8.2022); דנ"א 2580/22 נחלת שמעון בע"מ נ' ג'אעוני, פסקה 22 (7.7.2022)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.