דנ"א 2504/22דניאל שליידר נ. קיבוץ נאות מרדכי

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ד' מינץ , א' שטיין ו ג' כנפי-שטייניץ ) ברע"א 8226/21 מיום 27.3.2022 (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין הוחלט לקבל את בקשת רשות הערעור של המשיב, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, כך שזכות המבקשים לקבל מהמשיב את ערך הדירה שבה התגוררה אמם המנוחה לא תכלול את שווי המגרש הצמוד אליה ואת עלויות הפיתוח והתשתיות.

רקע הדברים והשתלשלות העניינים

1.

המבקשים הם בניה ויורשיה של נאוה שליידר ז"ל, אשר נפטרה ביום 17.3.2008 (להלן: המנוחה ). המנוחה נמנתה עם חברי קיבוץ נאות מרדכי, הוא המשיב בבקשה זו (להלן: הקיבוץ או המשיב ).

2.

ביום 11.12.1998 קיבלה האסיפה הכללית של הקיבוץ החלטה בדבר רישום זכויות בתי המגורים בקיבוץ על שם חבריו, וזאת על דרך של אימוץ החלטה מס' 751 של רשות מקרקעי ישראל (להלן: החלטה מס' 751 ). בהמשך, ביום 9.8.2002 אישרה האסיפה הכללית של הקיבוץ כללים בדבר שיוך דירות המגורים לחברי הקיבוץ ויורשיהם (להלן: כללי השיוך המקוריים ). ביום 24.12.2010 אישרה האסיפה הכללית של הקיבוץ נוסח מעודכן של כללי השיוך (להלן: כללי השיוך ). דין כללי השיוך כדין תוספת לתקנון הקיבוץ אשר מאוגד כאגודה שיתופית.

3.

ביום 24.12.2017 הגישו המבקשים תביעה כספית נגד הקיבוץ לבית משפט השלום בנצרת, בטענה כי בהתאם לכללי השיוך הם זכאים לקבל מהקיבוץ את השווי הכספי של דירת המנוחה בקיבוץ, כששווי זה כולל את המגרש הצמוד אליה (להלן:

המגרש

או המגרש הצמוד ). זאת, בניגוד לעמדת הקיבוץ, אשר סבר כי כללי השיוך מקנים למבקשים את הזכות לקבל מהקיבוץ את ערך הדירה ללא המגרש הצמוד, וללא עלויות הפיתוח והתשתיות.

בהתאם להסכמות דיוניות שאליהן הגיעו הצדדים בהליך שהתנהל בפני בית משפט השלום, שווי הדירה ללא המגרש הינו 131,647 ש"ח נכון ליום 2.4.2012; ושווי הדירה, בצירוף המגרש הצמוד ועלויות פיתוח ותשתיות הינו 470,000 ש"ח. עוד הוסכם כי דמי השימוש בדירה או הריבית על שווי הדירה, במשך שבע השנים שלפני הגשת תביעת המבקשים, עמדו על 70,000 ש"ח. על כן, הוסכם כי אם תתקבל טענת הקיבוץ באשר לפרשנותם של כללי השיוך יהא עליו לשלם למבקשים סכום של 131,647 ש"ח, המשוערך מיום 2.4.2012. לעומת זאת, אם תתקבל טענת המבקשים, יהא על הקיבוץ לשלם להם סכום של 540,000 ש"ח, המשוערך מיום 11.6.2020.

4.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על פרשנותו של כלל 6 לכללי השיוך, הקובע כדלקמן:

"חבר שנפטר לאחר מועד קבלת ההחלטה בהיותו חבר ואשר לעת מותו חי בגפו וטרם נרשמו זכויות בבית מגורים על שמו, אזי על פי בחירת האגודה יהיו יורשים זכאים לקבל מן האגודה את ערך זכאותו לבית מגורים או לבוא בנעליו של הנפטר, לצורך רישום הזכויות בבית כלשהו או במגרש בשטח היישוב, הכל לפי בחירתה הבלעדית של האגודה [...] ובכפוף לכך שתינתן הסכמת מנהל מקרקעי ישראל לכך שיורשיו יעמדו בכל התנאים והדרישות שהיה הנפטר נדרש לעמוד בהם כתנאי לרישום, לו היה חי ביום הרישום.

בסעיף זה, ערך הזכאות לבית מגורים שווה לערך דירת תקן למעט במקרה שבו לחבר המוריש לא עמדה זכאות מלאה" (ההדגשה הוספה).

הצדדים לא היו חלוקים על כך שהמנוחה צברה 100% מהזכאות לדירה, וכי היא נפטרה לאחר המועד הקובע האמור ובטרם נרשמו זכויותיה בדירה על שמה. המחלוקת בין הצדדים נסבה על פרשנות הצירוף "ערך דירת תקן" המופיע בכלל 6 לכללי השיוך. בעוד שהצדדים הסכימו כי בהתאם להגדרה בכללי השיוך, ערך דירת תקן הוא "הערך הממוצע של כל בתי המגורים המשויכים לחברים", הם נחלקו באשר לשאלה מה כוללים בתי המגורים. כך, המבקשים טענו כי הגדרת "ערך דירת תקן" בכלל 6 לכללי השיוך מפנה להגדרת "בית מגורים" אשר מופיעה בכלל 2 לכללי השיוך, ומתייחסת ל"דירה או הבית שיוקצו לכל משפחה [...] וכל השטחים הצמודים לה " (ההדגשה הוספה). לעומת זאת, הקיבוץ טען כי הגדרת "ערך דירת תקן" מפנה להגדרת "ערך דירת מגורים" המופיע אף הוא בכלל 2 לכללי השיוך, ולפיה מדובר ב"ערך בית המגורים ללא המגרש והשטחים הצמודים לבית המגורים כפי שנקבע בשמאות" (ההדגשה הוספה).

5.

ביום 20.8.2019 ניתנה החלטת בית משפט השלום בנצרת במחלוקת הפרשנית בין הצדדים (השופט י' סוהיל ), וזאת בהתאם להסכמה דיונית ביניהם כי בשלב ראשון תוכרע השאלה הפרשנית ורק לאחר מכן יוכרעו יתר השאלות שבמחלוקת. בית המשפט הכריע במחלוקת זו לטובת המבקשים, בקובעו כי הצירוף "בית מגורים" כולל את "הדירה" וכן את "כל השטחים הצמודים לה". בית המשפט נימק את החלטתו, בעיקרו של דבר, על לשון הסעיפים והכללים הרלוונטיים, תוך שנקבע כי אף אם קיימת עמימות לשונית בענייננו, היות שתקנון של אגודה שיתופית כמוהו כחוזה יש לזקוף את העמימות בו לרעת המנסח, הוא הקיבוץ, בהפנותו לעניין זה לסעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים ). עוד צוין כי החלטה זו מתבססת על התנהגות הקיבוץ בהקשרים שונים הנוגעים ליישום כללי השיוך, וכי פרשנות זו מביאה ליישום שוויוני של כללים אלה על יורשים שונים. בהקשר זה צוין כי כלל 6 לכללי השיוך איפשר לקיבוץ לשלם ליורשי החבר שנפטר את ערך דירת התקן, או לחלופין להתיר ליורשי החבר להיכנס בנעליו לצורך רישום הזכויות בדירה. משום שמובן כי האפשרות השנייה חלה גם על זכויות בשטחים הצמודים לדירה, אין סיבה להניח כי האפשרות הראשונה אינה בעלת תחולה דומה. נקבע כי חזקה על הקיבוץ שהתכוון לחלק את הירושות באופן שוויוני מבלי להפלות בין יורש ליורש.

בהתאם לאמור, ובהמשך להסכמות הדיוניות שאליהן הגיעו הצדדים, ביום 16.6.2020 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום אשר חייב את הקיבוץ לשלם למבקשים סך של 540,000 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

6.

הקיבוץ ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בנצרת, אשר ביום 30.9.2021 דחה את הערעור ברוב דעות (השופטים ש' אטרש

ו ע' טאהא , כנגד דעתה החולקת של השופטת ת' נסים שי ). שופטי הרוב קיבלו את נימוקיו של בית משפט השלום, וסברו כי יש לדחות את הערעור על כל רכיביו. לעומת זאת, השופטת נסים שי סברה, בדעת מיעוט, כי ההקשר שבו נקבע המונח "דירת תקן" מלמד כי אין לאמץ את הפרשנות שלה טענו המבקשים. זאת, בין היתר, לנוכח השתלשלות העניינים שהובילה לקביעת המונח "דירת תקן", ובכלל זה הרציונלים השונים העומדים בבסיס הליכי השיוך. כמו כן צוין בדעת המיעוט כי אין לקרוא לכללי השיוך דרישת שוויון, כפי שביקש בית משפט השלום לעשות. זאת, בשל השוני הרלוונטי בין יורשי חברי קיבוץ שהם עצמם חברי קיבוץ ובין יורשי חברי קיבוץ שאינם חברי קיבוץ – וההשפעה של שוני זה על זכויות שתי הקבוצות.

7.

ביום 30.11.2021 הגיש הקיבוץ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשת רשות הערעור שהגיש טען הקיבוץ כי להכרעה בנושא השלכה על כלל הקיבוצים המתחדשים בישראל, אשר משייכים יחידות מגורים לחבריהם וליורשיהם. כמו כן טען הקיבוץ כי נגרם לו עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור. לגופו של עניין טען הקיבוץ כי פסקי הדין של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי עומדים בסתירה לדינים והלכות לפיהם לא ניתן להשוות את זכויותיהם של יורשי חברי קיבוץ שאינם חברי קיבוץ לאלו של חברי הקיבוץ, כל עוד לא ניתן להשוות את חובותיהם, ובפרט החובה להתגורר בקיבוץ ולתרום לרווחתו ולרווחת חבריו. בהקשר זה אף צוין כי גם תקנון הקיבוץ לא יכול להתפרש ככזה החל באופן שוויוני על יורשי חברי קיבוץ, שאינם חברי קיבוץ בעצמם. עוד נטען כי לא היה מקום להחיל בענייננו את כלל הפרשנות נגד המנסח. זאת, משום שלשונם של כללי השיוך ברורה, וכן משום שהקיבוץ לא ניסח את ההחלטות הרלוונטיות לענייננו, אלא חברי האסיפה הכללית – והמבקשים כלל לא היו צד להחלטות אלו. עוד נטען כי בפסיקותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי יש משום התערבות בהחלטות האסיפה הכללית של הקיבוץ, במסווה של פרשנות כללי השיוך. זאת, בניגוד לכלל לפיו התערבות בהחלטות האסיפה הכללית של הקיבוץ תיעשה במשורה.

8.

המבקשים, מנגד, סברו כי לא נפל פגם בפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. המבקשים טענו כי עמדתו הפרשנית של הקיבוץ מנוגדת ללשונם של כללי השיוך, סותרת את השכל הישר, וכי הקיבוץ פועל בחוסר תום לב על מנת לנשל את המבקשים מנכסיהם. עוד נטען כי עמדת הקיבוץ מפלה בין חברי הקיבוץ עצמם: בעוד שחבר קיבוץ אשר עלה בידו להשלים את הליך השיוך בעודו בחיים יוכל להוריש את דירתו יחד עם המגרש הצמוד לה, חבר קיבוץ שטרם השלים את הליך השיוך יוכל להוריש את הדירה עצמה ללא המגרש הצמוד. זאת, למעט מקרה שבו יאפשר הקיבוץ ליורשיו של חבר קיבוץ להיכנס בנעליו לשם השלמת הליך השיוך. על כן, נטען כי אין לפרש את כללי השיוך כך שיוענק לקיבוץ הכוח לקבוע את היקף הזכות שתוענק לחברי הקיבוץ.

פסק דינו של בית המשפט העליון

9.

ביום 27.3.2022 ניתן פסק דין נושא הבקשה דנן (השופט א' שטיין , בהסכמת השופטים ד' מינץ

ו ג' כנפי-שטייניץ ) . השופט שטיין קבע כי בשל השלכות הרוחב של הסכסוך יש מקום ליתן לקיבוץ רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולדון בבקשתו כבערעור. לגופו של עניין, נקבע כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ולקבוע כי כללי השיוך מקנים למבקשים את הזכות לקבל מהקיבוץ את ערך הדירה, ללא המגרש וללא עלויות הפיתוח והתשתיות.

ראשית, השופט שטיין ציין כי כללי השיוך מבחינים בין שתי אפשרויות שונות, הנוגעות להעברת הזכויות של חבר קיבוץ בבית מגורים שטרם נרשם על שמו ליורשיו: האחת – הענקת זכות בעין במקרקעין שבשטח הקיבוץ ליורשי החבר; והאחרת – הענקת סכום כסף בשווי "ערך דירת תקן" ליורשי החבר. בכל הנוגע להקצאה בעין נקבעה בכללי השיוך הגדרת "בית מגורים", הכוללת את המקרקעין במלואם, לרבות בית המגורים, המגרש והשטחים המוצמדים אליו. על כן, במקרים בהם נעשית הקצאה בעין המקרקעין מועברים במלואם לחבר הקיבוץ, וזאת בכפוף לחתימת הסכם מתאים עם רשות מקרקעי ישראל. לעומת זאת, הגדרת "ערך דירת תקן" והגדרת "ערך בית מגורים" נוגעות למקרים שבהם יש צורך לשום

את השווי הכספי של בית המגורים. כללי השיוך, כך נקבע, מורים כי במקרים אלו השווי הקובע הוא של בית המגורים בלבד, ללא המגרש וללא השטחים המוצמדים לו. על כן, הגדרתו של "בית מגורים" אינה רלוונטית לצירוף "ערך דירת תקן". עוד נקבע כי מסקנה זו מתיישבת עם הוראות נוספות הנכללות בכללי השיוך וכי השומות שנערכו בקיבוץ בהתאם לכללי השיוך מלמדות על אימוץ הפרשנות לפיה "ערך דירת תקן" מחושב בהתאם לממוצע שווי "ערך בית מגורים", כלומר שווי המבנה ללא שווי המגרש והשטחים המוצמדים. כמו כן, צוין כי מסקנה זו מתיישבת עם הוראות כללי השיוך המקוריים, מהם עלה בבירור כי זכאות היורשים במקרים כגון דא היא לשווי דירת המגורים בלבד. השופט שטיין ציין כי התיקונים שנערכו בכללי השיוך המקוריים, ושהובילו לנוסחם העדכני, לא מלמדים על כוונה לערוך רביזיה משמעותית בכללי הזכאות כפי שעולה מעמדתם הפרשנית של המבקשים.

בהמשך, הבהיר השופט שטיין כי אף אם הקיבוץ היה בוחר בחלופה השנייה הקבועה בכלל 6 לכללי השיוך, ומאפשר ליורשים להשלים את הליך השיוך לא היה בכך כדי להקנות ליורשים את המקרקעין ללא עלות מצדם. זאת, משום שהקצאת המקרקעין ליורשים דורשת חתימה על הסכם חכירה מתאים עם רשות מקרקעי ישראל, ובתוך כך גם תשלום דמי חכירה כנגד המקרקעין.

10.

בשולי פסק הדין, נדרש השופט שטיין למספר סוגיות נוספות הנוגעות לפרשנותם של כללי השיוך, וזאת בעקבות הערות שנכללו בפסק הדין של בית משפט השלום ובפסק הדין של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי. השופט שטיין הבהיר כי דיון זה נעשה "מעבר לנדרש" ולשם "העמדת הדברים על מכונם". כך, בהתייחסו לתחולת הכלל של פרשנות חוזה נגד המנסח בנסיבות העניין, ציין השופט שטיין כי אף אם כללי השיוך היו לוקים בחוסר בהירות, לא היה מקום לפרשם לרעת הקיבוץ. זאת, בעיקרו של דבר, משום שהקיבוץ לא ניסח כללים אלו, אלא האסיפה הכללית של הקיבוץ, ועל כן לא ניתן לומר כי לקיבוץ הייתה עדיפות כלשהי בעיצובם.

השופט שטיין הוסיף כי לא היה מקום גם לקביעותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ביחס לכפיפותם של כללי השיוך לדרישת השוויון. בהקשר זה צוין כי אין כל פגם בכך שחברי הקיבוץ יבכרו את האינטרסים של יורשים חברי קיבוץ על פני אינטרסים של יורשים שאינם חברי קיבוץ וכי קיים ספק גדול באשר לסמכות בתי המשפט להתערב בהחלטות קיבוצים באשר לאופן שיוך בתים ודירות לחברים ויורשיהם.

לבסוף הבהיר השופט שטיין כי "כללי השיוך מדברים בעד עצמם וממילא אינם זקוקים לפרשנות יצירתית כזאת או אחרת, וכי הדיון בכללי הפרשנות אשר חלים בכגון דא נערך מעבר לנדרש [...]" (פסקה 61 לפסק הדין).

11.

על כן, הציע השופט שטיין לקבל את הערעור; להורות כי על פי כללי השיוך המבקשים זכאים לקבל מהקיבוץ את ערך הדירה שבה התגוררה אמם, ללא המגרש וללא עלויות הפיתוח והתשתיות; ולחייב את המבקשים להשיב לקיבוץ את הכספים העודפים שקיבלו, בתוספת הצמדה וריבית כחוק.

השופט מינץ הצטרף לפסק דינו של השופט שטיין . השופטת כנפי-שטייניץ

הצטרפה אף היא לפסק דינו של השופט שטיין , אך העירה כי לא ראתה "צורך לנקוט עמדה בסוגיות החורגות מן הנדרש לצורך ההכרעה שבענייננו".

הבקשה דנן

12.

מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענים המבקשים כי יש להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין, וזאת משום שנקבעה בו הלכה חדשה בכל הנוגע לפרשנות תקנון קיבוץ לפיה "מקום שבו ניתן בחקירה לשונית להגיע למסקנה בדבר הפרשנות הראויה של תקנון הקיבוץ, יסתיים ההליך הפרשני בלשון בלבד". בהקשר זה טוענים המבקשים כי בפסק הדין נקבע כי לצורך הבחינה הפרשנית אין צורך להידרש לנסיבות "כריתת החוזה, לרבות הנורמות החלות על החוזה". קביעות אלו, כך נטען, מנוגדת לכללי הפרשנות החוזיים שנקבעו בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ , פ"ד מט(2) 265 (1995), ובפרט לכלל הפרשנות החד-שלבי שנקבע באותו עניין. עוד נטען כי סטייה זו מתחדדת בשים לב לכך שההלכה החדשה בפסק הדין נקבעה ביחס למסמך יסוד של גוף דו-מהותי מובהק כמו קיבוץ.

עוד נטען כי בפסק הדין נקבע כי "התכליות הציבוריות החולשות על הקצאת מקרקעין בקיבוצים ייסוגו מפני שרירות שיקול הדעת של חברי הקיבוץ". בהמשך לכך, נטען כי פסק הדין עומד בסתירה לפסק הדין בבג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל (9.6.2011) (להלן: עניין פורום הערים העצמאיות ), בפרט בכל הנוגע לקביעה כי יש לפרש את הסדרי השיוך בשים לב לעקרון השוויון, הזכות לקניין, ולאינטרס ההסתמכות של דור המייסדים במקרקעין הקיבוציים. בהקשר זה אף צוין כי בית המשפט יטה להתערב בהחלטות העומדות בסתירה לעקרונות אלו. על רקע זה טוענים המבקשים כי בית המשפט שגה משפסע בדרך של פרשנות כללי השיוך מבלי להוסיף ולבחון האם יש מקום להתערב בתוכנם בשל קיומה של אפליה ופגיעה בזכויות הקניין של חברי הקיבוץ.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי לפסק הדין השלכות רוחביות רבות, המצדיקות לקיים בו דיון נוסף. קיומן של השלכות רוחב כאמור נלמד לטענתם גם מבקשת רשות הערעור שהגיש הקיבוץ עצמו, ובה עמד על השלכות אלו, וכן מכך שבית משפט זה נתן רשות ערעור מטעם זה. בהקשר זה טוענים המבקשים כי פסק הדין יביא לפגיעה בזכויותיהם של רבים מקרב דור מייסדי הקיבוצים שנפטרו בטרם השלימו הליכי שיוך או שילכו לעולמם בעתיד בטרם יושלמו הליכים אלה. נטען כי השליטה על התקדמות הליכי השיוך מצויה בידי דור הממשיכים, שלהם אינטרס ישיר, בעקבות פסק הדין, לעכב את ההליכים האמורים.

13.

הקיבוץ, מצדו, סבור כי דין הבקשה להידחות. לטענתו, לא קמה הצדקה כלשהי לקיים דיון נוסף בפסק הדין, אשר ניתן פה אחד. לשיטת הקיבוץ, ובניגוד לטענת המבקשים, בפסק הדין לא נקבעה הלכה כלשהי, שלפיה פרשנות הסכם תתמצה בלשונו. בהקשר זה הקיבוץ מציין כי לצורך הכרעה בפרשנות כללי השיוך נדרש בית המשפט למקורות רבים, החורגים "הרבה מעבר ללשון כללי השיוך". לגופו של עניין, הקיבוץ סבור כי לא נפל פגם כלשהו בפרשנות שניתנה להחלטות הקיבוץ שעמדו בלב המחלוקת, וכי בית המשפט הסתייע בהקשר זה במסמכים שונים המלמדים על כוונת מנסחי ההחלטות, תוך שהדבר נעשה בשים לב לנורמות חיצוניות הרלוונטיות לעניין. עוד נטען כי בפסק הדין לא נקבעה הלכה כלשהי הנוגעת למידת התערבותו של בית המשפט בהחלטות המתקבלות בקיבוץ, וכי בית המשפט אך הבהיר את ההלכה הנוהגת לעניין זה. כן נטען בהקשר זה כי ממילא מדובר בקביעה אגבית, וכי המבקשים כלל לא ביקשו להתערב בהחלטות הקיבוץ וטענותיהם התמקדו בפרשנות כללי השיוך.

הקיבוץ מוסיף כי טענות מסוימות של המבקשים בבקשתם, ובכללן טענותיהם באשר להשפעות החלוקתיות של פסק הדין וכן טענות בדבר הצורך לקיים ביקורת שיפוטית על החלטת הקיבוץ – הן טענות שלא נדונו בפסק הדין ומהוות הרחבת חזית. כמו כן, הקיבוץ מציין כי בחלקו השני של פסק הדין עמד בית המשפט על סוגיות עקרוניות אשר נדונו בפסקי הדין של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי, "וכל זאת בקצרה, ' בבחינת מעבר לנדרש '" (ההדגשה במקור). קביעות אלו, כך נטען, נדרשו על מנת להבהיר ולחדד את ההלכה. עם זאת, נטען כי אין בקביעות אלו, כמו ביתר הקביעות בפסק הדין, כדי לגבש הלכה חדשה, ודאי לא הלכה שמצדיקה לקיים בה דיון נוסף.

דיון והכרעה

14.

לאחר עיון בפסק הדין ובעמדות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ההחלטה להורות על קיום דיון נוסף בפסק דין של בית משפט זה שמורה למקרים חריגים ונדירים, שבהם נפסקה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמוצדק לקיים דיון נוסף בהלכה שנפסקה "מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 3288/22 פלוני נ' קצין התגמולים , פסקה 12 (25.7.2022); דנ"א 694/22 רפאלוב נ' מדינת ישראל , פסקה 15 (30.3.2022)). בהקשר זה נפסק לא אחת כי הלכה שעשויה להצדיק קיומו של דיון נוסף צריכה להיות גלויה ומפורשת על פני פסק הדין, וכי בית המשפט קבע אותה בכוונת מכוון (ראו, למשל: דנ"א 315/22 פלוני נ' השופטת רונית בש , פסקה 10 (1.3.2022); דנ"א 8496/17 ישרוטל בע"מ נ' פקיד שומה אילת , פסקה 8 (31.5.2018)). עיון בפסק הדין מגלה כי תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו.

15.

בניגוד לטענות המבקשים, בפסק הדין לא נקבעה הלכה כלשהי לפיה "מקום שבו ניתן בחקירה לשונית להגיע למסקנה בדבר הפרשנות הראויה של תקנון הקיבוץ, יסתיים ההליך הפרשני בלשון בלבד". כפי שטוען הקיבוץ בצדק, בבואו לפרש את כלל 6 לכללי השיוך, נדרש בית המשפט למקורות שונים התומכים, כך נקבע, בפרשנות שהוצעה על ידי הקיבוץ. בכלל זאת, התייחס בית המשפט להוראות אחרות בכללי השיוך וכן ניתח את השינויים השונים שנערכו בכללי השיוך לאורך השנים. נוסף על כך, בית המשפט נדרש בפסק דינו להתנהגות הקיבוץ ושמאי הקיבוץ, ולאופן שבו התנהגותם מלמדת על עמדתם בזמן אמת באשר לכללי השיוך. בית המשפט אף הדגיש כי "מאחר שכללי השיוך הם בגדר חוזה, אזכיר ש'הלכה פסוקה היא כי התנהגותם של הצדדים לאחר כריתת החוזה מהווה כלי פרשני חשוב' [...]" (פסקה 40 לפסק הדין). מכאן שלא נקבעה הלכה כלשהי – אף לא במשתמע – בדבר האפשרות להסתפק בלשון בלבד לצורך פרשנות תקנון הקיבוץ. על רקע זה, הקביעה בפסק הדין לפיה "כללי השיוך מדברים בעד עצמם וממילא אינם זקוקים לפרשנות יצירתית כזאת או אחרת" (פסקה 61 לפסק הדין), אינה מגבשת הלכה כלשהי לעניין פרשנותם של כללי שיוך באופן כללי, ודאי שלא הלכה ברורה ומפורשת המהווה, כאמור, תנאי הכרחי לקיום דיון נוסף.

16.

כמו כן, אין בידי לקבל את טענת המבקשים לפיה בפסק הדין נקבעה הלכה באשר למקומן של הנורמות הציבוריות בהליכי הקצאת מקרקעין בקיבוצים. המבקשים מפנים בהקשר זה לאמירת בית המשפט לפיה "ספק גדול בעיניי אם בתי המשפט מוסמכים להכתיב לקיבוצים כיצד לשייך בתים ודירות לחברים וליורשיהם. דיני האגודות השיתופיות אשר חלים בכגון דא מגבילים עד מאד את סמכות ההתערבות של בתי המשפט בניהולו הפנימי-אוטונומי של קיבוץ ובהטבות שהקיבוץ בוחר להעניק ולא להעניק לחבריו וליורשיו" (פסקה 57 לפסק הדין). כפי שפורט לעיל, אמירה זו נאמרה למעלה מן מהצורך, תוך שבית המשפט ציין כי "טענות [המבקשים] בהליכים קמא נסמכו על כללי השיוך ועל פרשנותם, ועל כן לא אאריך בסוגיה שלא עלתה" (שם). משההתייחסות לסוגיה זו הייתה למעלה מן הצורך, ממילא אין מקום לקיים דיון נוסף בעניין זה ( דנ"א 3367/20 רשות מקרקעי ישראל נ' סלע חברה למוצרי בטון בע"מ , פסקה 8 (30.7.2020); דנ"א 5406/15 פריניר (הדס 1987) בע"מ נ' ברזילי , פסקה 13 (25.8.2015)).

17.

הטענות שהעלו המבקשים בדבר השלכות הרוחב של פסק הדין, אין בהן כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגעתי. טענות אלו ובפרט הטענה כי פסק הדין מייצר תמריץ לדור הממשיך בקיבוצים " להמתין לפטירתם של חברי הקיבוץ המבוגרים " (ההדגשה במקור) – הן ספקולטיביות, ואין בהן כשלעצמן כדי להצדיק קיום דיון נוסף ( ראו: דנ"א 898/21 עיריית כרמיאל נ' המשביר 365 החזקות בע"מ , פסקה 8 (19.5.2021); דנ"א 6149/12 Dexia credit Local

נ' שפירא , פסקה 16 (3.1.2013)). הטענה בדבר השפעת פסק הדין על מקרים עתידיים, אף אם יש בה ממש, אין בה כדי להצדיק דיון נוסף, וכבר נפסק לא אחת כי השפעת מעשה פרשנות פלוני על מקרים אחרים, היא כשלעצמה אינה מגבשת עילה לקיום דיון נוסף (ראו: דנ"א 7322/21 קלקודה נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 15 (7.3.2022); דנ"א 3016/14 לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים נ' התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל , פסקה 6 (30.6.2014)). בהקשר זה אדגיש כי בפסק דינו נדרש בית המשפט למערך חוזי הקשור לכללי השיוך הספציפיים של קיבוץ נאות מרדכי , ולגביהם הגיע למסקנות אשר הגיע. לא מן הנמנע כי במקרה אחר, ובהתבסס על תשתית עובדתית אחרת, עשוי בית המשפט להגיע למסקנה שונה (ראו והשוו: דנ"א 7639/12 עוגן נדל"ן מניב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 8 (3.12.2012)).

18.

הטענות האחרות של המבקשים הנוגעות, בין היתר, לכך שבית המשפט יישם בענייננו באופן שגוי את הכללים הפרשניים שנקבעו באשר למנגנון השיוך בעניין פורום הערים העצמאיות , ולכך שהוא נמנע שלא בצדק מהתערבות בתוכן כללי השיוך, הן טענות "ערעוריות" מובהקות שדיון נוסף איננו האכסניה המתאימה להעלותן ( ראו: דנ"א 2580/22 נחלת שמעון בע"מ נ' ג'אעוני , פסקה 22 (7.7.2022) ).

טרם סיום יצוין כי ביום 1.8.2022 הגישה "עמותת שיוך הוגן" בקשה להצטרף להליך כ"ידידת בית המשפט" , אך נוכח המסקנה שאליה הגעתי לא ראיתי מקום להיענות לבקשתה (ראו בהקשר זה: דנג"ץ 912/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר האוצר , פסקה 9 (21.4.2021)).

19.

מן הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה נדחית. מכיוון שהקיבוץ הגיש את תגובתו לבקשה דנן מבלי שנתבקש לעשות כן, לא ייעשה צו להוצאות לטובתו בבקשה.