דנ"א 5689-23 דנ"א 5689-23

לפניי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה בע"א 1872/22 (השופטים י' עמית, ד' מינץ וי' וילנר) מיום 10.7.2023 (להלן גם: פסק הדין).

1.הרקע לענייננו פורט בהרחבה בפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף, ומשכך אעמוד רק על עיקרי הדברים שנדרשים לצורך הכרעה בבקשה שלפניי. המבקש התיר לעובד שמועסק אצלו, המשיב 4 (להלן: המשיב), לעשות שימוש ברכבו לצרכי עבודה ולצרכים אישיים של המשיב. ביום 7.3.2015 נהג המשיב את רכבו של המבקש ללא רישיון נהיגה תקף וכשעמו נסעו ברכב אחיו של המשיב שישב במושב הקדמי, וזוג חברים של המשיב (המשיבה 2 ובן זוגה) שישבו במושב האחורי. במהלך הנסיעה איבד המשיב שליטה על הרכב והתנגש בעוצמה במעקה בטון בשולי הכביש. כתוצאה מההתנגשות האמורה, נפצעה המשיבה 2, ובן זוגה נפצע באורח אנוש ובהמשך מת מפצעיו בבית החולים (להלן: המנוח; יוער כי המשיבות 1 ו-3 הן בנותיהן של המשיבה 2 והמנוח). עוד יצוין, כי לאחר ההתנגשות האמורה המשיב ואחיו חילצו עצמם מהרכב שהחל לעלות באש ונמלטו מזירת התאונה. בשל מעשיו אלה הוגש נגד המשיב כתב אישום והוא הורשע בעבירות של הריגה, הפקרה אחרי פגיעה, גרימת חבלה חמורה ונהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח; ונגזרו עליו 11 שנות מאסר בפועל לצד עונשים נלווים.

2.המשיבות 3-1 הגישו תביעה נגד המבקש, המשיב וקרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית) בעילות מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד או החוק), וקרנית הגישה הודעת צד שלישי נגד המבקש כבעל הרכב ונגד המשיב לפי סעיף 9(א) לחוק. ביום 29.12.2021 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא א' בכר; יוער כי בשל טעות סופר בפסק הדין, ביום 17.1.2022 ניתן פסק דין מתוקן) את התביעה ואת הודעת צד שלישי וקבע, בעיקרם של דברים, כי קרנית מחויבת לפצות את המשיבות 3-1 בגין הנזקים שנגרמו להן כתוצאה מהתאונה ומפטירת המנוח. עוד נפסק כי לקרנית זכות חזרה כלפי המשיב, אשר נהג ברכב ללא רישיון נהיגה, וכלפי המבקש, שהתיר למשיב לעשות שימוש ברכב אף שלא היה לו רישיון תקף. לעניין זה, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש כי לא התיר למשיב לעשות שימוש ברכב ולא ידע שלמשיב אין רישיון נהיגה תקף. נקבע כי בין המבקש לבין המשיב התקיימו יחסי עובד-מעביד ושבנסיבות העניין היו "נורות אזהרה" שצריכות היו להוביל את המבקש לברר באופן אקטיבי האם המשיב אחז ברישיון נהיגה תקף. בית המשפט המחוזי קבע שהמבקש עצם את עיניו בנוגע לשאלת רישיון הנהיגה של המשיב באופן שמטיל אשם בהתנהגותו, ומשכך התגבשה זכותה של קרנית לחזרה כלפיו לפי הוראות סעיף 9(א) לחוק. על בסיס ממצאים אלה נקבעה חלוקת האחריות בין המבקש והמשיב על 20% ו-80% בהתאמה. בצד האמור, נפסק כי חלוקת אחריות זו אינה רלוונטית לזכות החזרה של קרנית כלפי המבקש והמשיב, שחייבים כלפיה ביחד ולחוד.

3.המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וביום 10.7.2023 דחה בית משפט זה, פה אחד, את הערעור (מפי השופטת י' וילנר ובהסכמת השופטים י' עמית וד' מינץ). בפסק דינה קבעה השופטת וילנר כי לפי הוראות סעיף 9(א) לחוק הפלת"ד עומדת לקרנית זכות חזרה הן כלפי מי שנהג ברכב ללא כיסוי ביטוחי, הן כלפי מי שהתיר לאחר לנהוג ברכב ללא כיסוי ביטוחי; ושזכות זו מותנית בקיומו של אשם בהתנהגות הנהג או מתיר השימוש. עוד נקבע כי אשם כאמור יתקיים כאשר הנהג או מתיר השימוש ידעו או היה עליהם לדעת על אודות היעדר הכיסוי הביטוחי, ושהמענה על השאלה האם מתיר שימוש ברכב צריך היה לדעת שלנהג אין רישיון נהיגה תקף מוכרעת לפי נסיבות המקרה הפרטני. לעניין זה ציינה השופטת וילנר אינדיקציות שבעזרתן ניתן יהיה לבחון האם מתיר השימוש היה צריך לדעת על אודות היעדר הכיסוי הביטוחי ושטיבן של אינדיקציות אלו ייקבע, בין היתר, מאופי ההיכרות שבין מתיר השימוש ובין מקבל ההיתר; כך, ככל שרמת הקרבה והאמון בין המתיר לבין הנהג נמוכה, מצופה ממתיר השימוש לדרוש מהנהג להציג רישיון נהיגה לפני השימוש ברכב. במסגרת פסק הדין נקבעו אינדיקציות אפשריות כאמור, ובהן מקום שבו הנהג הועסק בעבר בחברת הסעות או שהוא איש ישר והגון בראי החוק. בצד האמור, קבעה השופטת וילנר כי בחינת השאלה האם מתן ההיתר לנהג לעשות שימוש ברכב הוא סביר צריכה להיבחן בהתאם לנסיבותיו של המקרה הספציפי.

4.אשר לנסיבות הפרטניות שעמדו לדיון בפסק הדין נקבע כי אין מקום להתערב בממצאי העובדה שקבע בית המשפט המחוזי או במסקנותיו ביחס לממצאים אלה. בהתאם נקבע כי במערכת היחסים שבין המבקש לבין המשיב ניתן למצוא "נורות אזהרה" שצריכות היו להוביל את המבקש לדרוש מהמשיב להציג לפניו רישיון נהיגה בתוקף. עוד נפסק כי דין טענות המבקש בעניין חלוקת האחריות בינו לבין המשיב להידחות. השופטת וילנר קבעה שאף שעלולים להתעורר קשיים כתוצאה מחיוב ביחד ולחוד, ובפרט במקרים שבהם מעורבת קרנית, הפסיקה דחתה בעבר את הטענה שבנסיבות כבעניינו של המבקש מוצדק להטיל את נטל הפיצוי על קרנית כגורם שמפזר את הנזק על הציבור בכללותו, ומשכך דחתה את הטענה האמורה.

5.מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוען המבקש, בעיקרם של דברים, כי הקביעות בפסק הדין בעניין זכות החזרה יוצרות סטנדרט התנהגות מחמיר כלפי מתירי שימוש ברכב. לעניין זה נטען כי פסיקה קודמת בעניין שאלת האשם של אדם שהתיר לאחר את השימוש ברכב, ביכרה את נסיבות מערכת היחסים בין מתיר השימוש לבין מקבל ההיתר כשיקול מרכזי לבחינת שאלת האשם, ומשכך פסק הדין עומד בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה. לטענת המבקש, בפסק הדין נקבע למעשה שלצורך בחינת שאלת האשם כאמור, אינדיקציות לגבי עברו הפלילי של מקבל ההיתר הן בעלות משקל משמעותי יותר מאשר קיומה של מערכת יחסים קרובה בין המתיר ומקבל ההיתר. המבקש טוען כי יש קושי בקביעה זו, ושפסק הדין יוצר סטנדרט התנהגות מחמיר שאינו הולם את אופן ההתנהלות היומיומי שבשגרה. בנוסף, נטען כי חיוב המבקש והמשיב ביחד ולחוד כלפי קרנית לא עולה בקנה אחד עם תכליות חוק הפלת"ד ועם תכליתה של קרנית לשמש כמפזרת נזק על הציבור בכללותו. עוד טוען המבקש, כי נוכח נסיבות חייו, ובהן גילו המבוגר, תוצאות פסק הדין שלפיהן הוא חייב במלוא הסכום כלפי קרנית, הן קשות עבורו; זאת, משום שהתוצאה המעשית של פסק הדין היא חיוב המבקש במלוא סכום הפיצויים, משהמשיב מרצה עונש מאסר בפועל ולטענת המבקש ספק אם יוכל לעמוד בתשלום חובו לקרנית.

6.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובבקשה לדיון נוסף, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הדיון הנוסף הוא הליך חריג ונדיר, ששמור למקרים שבהם נקבעה הלכה חדשה שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984; דנ"א 4786/23 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 5 (31.8.2023); דנ"א 4770/23 פלונית נ' רשות הספנות והנמלים, פסקה 5 (19.7.2023); דנ"א 2485/23 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (12.6.2023)). כפי שיפורט להלן, אני סבור שתנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו.

7.סעיף 9(א) לחוק הפלת"ד קובע כי, ככלל, למשלם פיצויים מכוח חוק הפלת"ד אין זכות חזרה כלפי אדם אחר שחייב בפיצויים לפי החוק. בצד כלל זה קובע הסעיף שלושה חריגים שמזכים את משלם הפיצויים בזכות חזרה כלפי חייב אחר לפי החוק, ובהם החריג שבסעיף 9(א)(1) שלפיו ניתן לחזור על מי שלפי סעיף 7 לחוק אינו זכאי לפיצויים. בנוסף, הוראות סעיף 7(6) לחוק קובעות כי "בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה" אינו זכאי לפיצויים מכוח חוק הפלת"ד. במסגרת פסק הדין נושא הדיון הנוסף, עמד בית המשפט על האופן שבו פירשה הפסיקה את הוראות סעיף 7(6) לחוק כך שזכותו של מתיר השימוש לפיצויים מכוח חוק הפלת"ד תישלל רק בתנאי שהתנהלותו נגועה באשם (רע"א 2853/96 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680 (1999); ע"א 7580/03 "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות-דרכים נ' צורדקר, פסקה 11 (18.1.2007) (להלן: עניין צורדקר)), וכן על פרשנותו של סעיף 9(א) לחוק כך שגם זכות החזרה כלפי מתיר שימוש ברכב מותנית בקיומו של אשם בהתנהגותו שלו. עוד יצוין, כי כפי שנפסק בעבר, אשם כאמור יכול להתבטא בידיעה בפועל, בפזיזות, בעצימת עיניים או אם מתיר השימוש צריך היה לדעת שהנהג לא היה מבוטח (רע"א 3221/09 רוזנברג נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 9 (21.7.2010) (להלן: עניין רוזנברג); עניין צורדקר, פסקה 11; יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 379 (מהדורה חמישית 2022); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 510-508 (מהדורה חמישית 2020)).

8.כפי שצוין לעיל, הפסיקה לא קבעה כללים קשיחים לגבי אופן ההתנהלות שמצופה ממתיר שימוש ברכבו, ותחת זאת נקבע סטנדרט של אשם שבמסגרתו נבחנת השאלה האם בנסיבות העניין הפרטני מתיר השימוש ידע או צריך היה לדעת שלנהג אין רישיון נהיגה תקף (עניין רוזנברג, פסקה 9). בהקשר זה טוען המבקש כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה לגבי סטנדרט ההתנהגות שנדרש ממתיר שימוש ברכב ושמוצדק לקיים דיון נוסף בה נוכח היותה סותרת הלכות קודמות וכן מפאת קשיותה. ואולם, עיון בפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף מעלה כי בית המשפט החיל את ההלכה הפסוקה בעניין פרשנות סעיף 9(א) לחוק הפלת"ד על נסיבות עניינו הפרטני של המקרה בהתאם לממצאי עובדה קונקרטיים, כאשר השאלה המרכזית שעמדה להכרעה היא האם בנסיבות העניין דבק אשם בהתנהלות המבקש כך שידע או שצריך היה לדעת שלמשיב אין רישיון נהיגה תקף. קביעת בית המשפט התבססה על ממצאים עובדתיים בעניין מערכת יחסי העבודה ששררה בין המבקש לבין המשיב, וכן בעניין מודעותו לגבי קשיים בהתנהלות המשיב. מדובר אפוא ביישום נסיבות העניין בהתאם לסטנדרט של אשם ולא בהחמרת סטנדרט ההתנהגות המצופה ממתיר שימוש ברכב, ואף לא מן הנמנע שבעתיד ועל סמך תשתית עובדתית אחרת יגיע בית המשפט למסקנה שונה לגבי קיומו של אשם בהתנהלות מתיר שימוש ברכב. על כן, לא ראיתי לקבל את טענת המבקש כי פסק הדין שינה את סטנדרט ההתנהגות הנדרש ממתיר שימוש ברכב. חרף ניסיונות המבקש לשוות לטענותיו נופך עקרוני, הטענות שלפיהן פסק הדין שינה את ההלכה הקיימת מכוונות למעשה ליישומו של הדין הקיים על נסיבותיו הפרטניות של המבקש. משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי כי יש בפסק הדין הלכה חדשה, לא כל שכן כזו שעומדת בתנאים המחמירים שמצדיקים דיון נוסף (דנ"א 1812/21 פלוני נ' מדינת ישראל – המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל", פסקה 9 (1.6.2021); דנ"א 9107/11 נויברג נ' בנק הפועלים בע"מ – בנק משכן, פסקה 5 (16.2.2012)).

9.גם טענותיו של המבקש בעניין חיוביו ביחד ולחוד עם המשיב כלפי קרנית אינן מקימות עילה לקיום דיון נוסף. כפי שציין בית המשפט בפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף, בית משפט זה דן והכריע בעבר בטענות דומות לטענות המבקש נגד חיובו ביחד ולחוד עם המשיב כלפי קרנית (ע"א 483/84 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם, פ"ד מא(4) 754, 765-762 (1987) (להלן: עניין אברהם)). הכרעת בית המשפט בטענות המבקש בעניין חלוקת האחריות בינו לבין המשיב כלפי קרנית היא למעשה יישום ההלכה שנקבעה בעניין אברהם; ברי שגם בהקשר זה לא נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה כלשהי. נוכח האמור, אין הצדקה לקיים דיון נוסף בקביעות אלו שבפסק הדין (השוו: דנ"א 5154/22 אופיר נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ, פסקה 20 (13.11.2022)).

10.לבסוף, טענותיו של המבקש לעניין ההשלכות הכלכליות של פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף על חייו לא מצדיקות את קיומו של דיון נוסף. טענות אלו הן בעלות אופי ערעורי וכידוע הליך הדיון הנוסף אינו האכסניה המתאימה לבירורן (דנ"א 5046/23 פרץ נ' כהן, פסקה 12 (17.7.2023); דנ"א 2504/22 שליידר נ' קיבוץ נאות מרדכי, פסקה 18 (10.8.2022)). עוד יצוין כי פסק הדין ניתן פה אחד, וגם בכך יש כדי להטות את הכף לדחיית הבקשה לקיום דיון נוסף (דנ"א 2485/23 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 8 (12.6.2023); דנ"א 5653/22 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פסקה 16 (15.2.2023)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.