דנ"א 5046-23 דנ"א 5046-23

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ד' מינץ, י' אלרון וא' שטיין) בע"א 6460/21 מיום 18.6.2023 (להלן: פסק הדין), בו נדחה ערעור המבקש והתקבל ערעור שכנגד שהגישו המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בנוגע לזכויות בדירת מגורים בראשון לציון, הידועה כחלק מחלקה 616 בגוש 3926 (להלן: הדירה).

רקע הדברים

1.העובדות הצריכות לענייננו פורטו בפסק הדין נושא הבקשה דנן וזו תמציתן: בשנת 2007 נכרת הסכם תמ"א 38 בין המשיבה 3, עתיד החברה לחיזוק והשבחת נכסים בע"מ (להלן: החברה), ובין בעלי הזכויות בדירות בבניין מגורים בראשון לציון (להלן: הבניין). בהסכם התחייבה החברה לשפץ את הבניין וזאת בתמורה לקבלת מספר דירות בו, שאת זכויותיה בהן מכרה בהמשך לצדדים שלישיים. ביום 17.11.2010 חתמו המבקש והחברה על הסכם לרכישת הדירה שבמוקד ההליך דנן תמורת סך של מיליון ש"ח (להלן: החוזה הראשון), ובשנת 2012 נרשמה הערת אזהרה לטובת המבקש על הדירה. בהמשך נקלעה החברה לקשיים כלכליים, ובשנת 2013 חתם המבקש על בקשה לביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובתו, וכן על "תצהיר על ביטול מכירה/פעולה באיגוד" למיסוי מקרקעין שמטרתו קבלת החזר מס בגין עסקת מקרקעין שבוטלה (להלן יחד: מסמכי הביטול).

2.בהמשך, ביום 11.11.2014 חתמו המשיבים והחברה על הסכם לרכישת אותה הדירה (להלן: החוזה השני), זאת חרף העובדה שבאותה העת הייתה רשומה בקשר אליה הערת אזהרה לטובת המבקש. עם זאת, כמתואר בפסק הדין, בעת החתימה על החוזה האמור נמסר למשיבים כי החוזה הראשון בוטל וכי למבקש אין עוד זכויות בדירה. בחודש אפריל 2015 נמסרה החזקה בדירה לידי המשיבים, ובסמוך לכך הם ביקשו להירשם כבעליה. במסגרת הניסיון לרשום את זכויותיהם של המשיבים בלשכת רישום המקרקעין, התברר כי לא ניתן למחוק את הערת האזהרה הרשומה לטובת המבקש, וזאת נוכח צו האוסר על כל דיספוזיציה בדירה אשר נרשם כחלק מחילוט נכסיו של המבקש במסגרת הליך פלילי שהתנהל נגדו.

3.על רקע זה, בחודש יוני 2016 הגישו המשיבים תביעה נגד המבקש והחברה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ובה עתרו למתן סעד הצהרתי שיקבע כי הם בעליה הבלעדיים של הדירה (ת"א 58203-06-16). בהמשך לכך, הגיש המבקש תביעה למתן סעד הצהרתי שיקבע כי הוא בעל הזכות להירשם כבעל הדירה וכי המשיבים פלשו לדירה שלא כדין, וכן ביקש להורות למשיבים למסור את החזקה בדירה לידיו (ת"א 36023-10-16).

4.ביום 9.6.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט א' פורג), בו נדחתה תביעת המשיבים והתקבלה תביעת המבקש בחלקה. בית המשפט קמא קבע כי התמונה העולה מחומר הראיות מעוררת ספקות לגבי התנהלות המבקש בכל הנוגע לזכויותיו בדירה, אולם נפסק כי לא הוכח שהמבקש ויתר על זכותו בה ועל כן החוזה הראשון שנכרת עמו עודנו תקף. בנסיבות אלו, נקבע כי עסקינן בתחרות בין שתי עסקאות נוגדות במקרקעין לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, וכי בנסיבות העניין זכותו של המבקש לפי החוזה הראשון גוברת על זכותם של המשיבים לפי החוזה השני, שכן בעת רכישת הדירה על ידי המשיבים הייתה רשומה לטובת המבקש הערת אזהרה, אך המשיבים לא נקטו את הזהירות המינימלית הנדרשת בהקשר זה. בצד זאת, נדחו טענות המבקש בעניין תשלום התמורה מצדו, ונקבע כי למבקש חוב לחברה בסך של כ-900,000 ש"ח לפי החוזה הראשון. נוכח האמור, קבע בית המשפט קמא כי על אף שזכותו של המבקש בדירה עדיפה על זכותם של המשיבים, הוא אינו זכאי לקבל חזקה בה או להירשם כבעליה עד להסדרת חובו כלפי החברה.

5.על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ערערו שני הצדדים. ביום 18.6.2023 ניתן פסק דינו של בית משפט זה (השופט שטיין, בהסכמת השופטים מינץ ואלרון), אשר דחה, פה אחד, את ערעור המבקש וקיבל את ערעור המשיבים. בפתח הדברים עמד השופט שטיין על נסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן, בו ״הנסתר עולה על הגלוי״ נוכח המסכת העובדתית החסרה שנפרשה בפני בית המשפט קמא. השופט שטיין ציין כי במקרים מעין אלו, שבהם שוררת אי-ודאות עובדתית, מן הראוי להכריע בסכסוך בעזרת דיני הראיות הנוגעים לחלוקת נטלי ההוכחה בהליך האזרחי ובהתבסס על כללי עזר הנלווים לדינים אלו. בהקשר זה הפנה השופט שטיין לפסק הדין שניתן בע"א 765/18 חיון נ' חיון (1.5.2019) (להלן: עניין חיון), בו עמד על מספר כללי עזר ראייתיים שפותחו בעניין זה: הכלל הראשון קובע חזקה ראייתית לפיה בעל דין המוסר, ביודעין, עדות שאינה אמת בנושא המצוי בליבת המחלוקת מושא ההתדיינות, משקר בכל עדותו והדבר ייזקף לחובתו; כלל נוסף נגזר מהוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), ולפיו במצב שבו עדות יחידה של בעל דין אינה אמינה על פניה באופן ברור ומובהק, יימנע בית המשפט מלקבוע ממצאים עובדתיים בהתבסס על עדות זו בהיעדר ראיה מסייעת; הכלל השלישי הוא האיסור החל על שימוש לרעה בהליכי משפט, האוסר על בעל דין לפתוח בהליך משפטי בהתבסס על טענה שקרית והסתרה מכוונת של עובדות רלוונטיות. השופט שטיין ציין כי המקרה דנן הוא מקרה מובהק שבו הנסתר עולה על הגלוי כאשר האחראי לאי-ודאות זו הוא המבקש. חרף האמור, כך נקבע, בית המשפט קמא לא הכריע את הדין לפי נטלי ההוכחה וכללי הראיות שפורטו לעיל, אלא "בחר להסיר את הערפל שחסם את דרכו ולהגיע לחקר האמת על בסיסן של ראיות בלתי שלמות בעליל ובהישען על מידע חסר" (פסקה 6 לפסק הדין). בנסיבות אלו, קבע השופט שטיין כי אין מנוס מהתערבות בחלק מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ובמסקנותיו.

6.השופט שטיין סבר כי הדרך "הקצרה" והראויה יותר, לדבריו, להכריע בנסיבות המקרה דנן מבוססת על חלוקת נטלי הראיה בהליך האזרחי. נקבע כי בהתאם לחלוקה זו, הנטל הראשוני להוכיח, במאזן הסתברויות, כי החוזה הראשון עם המבקש בוטל מוטל על כתפי המשיבים. השופט שטיין קבע כי המשיבים עמדו בנטל זה באמצעות הצגת שורה של ראיות, ובראשן מסמכי הביטול עליהם חתם המבקש, הכוללים הצהרה חתומה למיסוי מקרקעין בדבר ביטול החוזה הראשון שנכרת עמו בקשר לדירה. בנסיבות אלו, כך נקבע, עבר נטל הבאת הראיות לכתפי המבקש להוכיח כי החוזה הראשון עודנו בתוקף, אולם המבקש לא עמד בנטל זה. בתוך כך, צוין כי המבקש לא הציג כל מסמך כתוב מזמן אמת התומך בגרסתו וחלף זאת נסמך על עדותו ועל עדות עו"ד יעקב בר אל, ששימש כבא-כוחו בעת חתימת החוזה השני, אשר נמצאו על ידי בית המשפט קמא "רצופות סממנים של שקר, אם לא שקר בוטה" (פסקה 58 לפסק הדין). עוד נקבע כי עיון בתצהירו ובעדותו של המבקש בפני בית המשפט קמא מעלה כי עדותו "הכילה שקרים של ממש" ומעוררת סימני שאלה רבים, שכן המבקש נימק את חתימתו על אחד ממסמכי הביטול בכך שביקש למכור את הדירה נושא המחלוקת, אולם מכירת מקרקעין אינה מצדיקה בשום שלב הצהרה על ביטול רכישתם הקודמת על ידי המוכר. בנסיבות אלו, נקבע כי לא עלה בידי המבקש להרים את הנטל המוטל עליו, וכי המשיבים הוכיחו במאזן הסתברויות את ביטול החוזה הראשון בין המבקש לחברה. על כן, נקבע, אין מדובר במקרה של עסקאות נוגדות כפי שקבע בית המשפט קמא, שכן המבקש נעדר כל זכות בדירה.

7.השופט שטיין הוסיף וציין כי לתוצאה זהה ניתן להגיע אף באמצעות הפעלת הכללים הראייתיים שנקבעו בעניין חיון, אך זאת לדבריו ״במידה רבה, למעלה מן הנדרש״ (פסקה 44 לפסק הדין). בהקשר זה צוין כי חומר הראיות שנפרש בפני בית משפט קמא מותיר ספקות של ממש לגבי מהותה וכשרותה של העסקה שנרקמה בגדרי החוזה הראשון בין המבקש לחברה; וכי במקום מסירת עדות מלאה וסדורה, בא מפי המבקש "סיפור מעשה פתלתל ובלתי שגרתי" אשר לא לווה בכל מסמך אותנטי מזמן אמת המבסס את טענותיו. כן סבר השופט שטיין כי המבקש "אוצר בלבו תשובות ברורות" לשאלות העולות מגרסתו, וכי פעל ביודעין להסתרת מידע מהותי ביותר, ואולי אף מסמכים חשובים, מבית משפט קמא, באופן השקול למסירת עדות כוזבת בעניין מהותי המקימה את החזקה הראייתית שתוארה בעניין חיון. לפיכך, יישום הכללים שנקבעו בעניין חיון על נסיבות המקרה דנן הובילו את השופט שטיין לכלל מסקנה כי היה על בית משפט קמא לדחות את גרסתו של המבקש, ולקבוע כי החוזה הראשון והערת האזהרה שנרשמה לטובת המבקש נטולי תוקף משפטי וכי הדירה נושא המחלוקת שייכת למשיבים.

8.השופטים מינץ ואלרון הצטרפו, כאמור, לחוות דעתו של השופט שטיין, ולפיכך ניתן פסק דין הצהרתי הקובע כי המשיבים רכשו מהחברה את זכויות הבעלות בדירה. כן נקבע כי הערת האזהרה הרשומה לטובת המבקש בקשר לדירה תימחק, וכי המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 30,000 ש"ח.

9.מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש כי פסק הדין קובע הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה שנקבעה בעניין חיון ו"משנה את המצב המשפטי הקיים". לטענתו, בפסק הדין הרחיב בית המשפט את החזקה הראייתית שנקבעה בעניין חיון בנוגע לבעל דין ששיקר ביודעין בעדותו והחילה גם ביחס למקרים שבהם בעל-דין נמנע מלצרף מסמכים רלוונטיים התומכים בטענותיו, זאת מבלי להתחשב בסיבת אי צירוף המסמכים. לשיטת המבקש, מדובר בהרחבה משמעותית של הכללים הראייתיים שפורטו בעניין חיון העולה לכדי הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף. עוד נטען כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה לפיה ניתן לבטל ממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית מכוח הכללים שהותוו בעניין חיון. בהקשר זה סבור המבקש כי הכללים הראייתיים שפורטו בעניין חיון נועדו אך להקל על בית המשפט בבואו להכריע במקרים שבהם קיימת אי-ודאות ראייתית, וכי בענייננו לא הייתה הצדקה להפעילם שעה שבית המשפט קמא בחר לדון בראיות לגופן ולקבוע ממצאים בהתבסס עליהן. כן טוען המבקש כי פסק הדין בעניין חיון ניתן לאחר שהצדדים הגישו את תביעותיהם לבית המשפט קמא ועל כן לא היה מקום להחיל את הכללים שנקבעו בו בעניינם באופן רטרואקטיבי. בנוסף לכך, המבקש משיג על קביעתו של בית המשפט כי הוא "אינו מהסס מלשקר לרשויות המדינה" ומלין על קביעותיו בסוגיית ביטול החוזה הראשון ותשלום התמורה מצדו לחברה. לבסוף, עותר המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין, וזאת עד להכרעה בבקשה דנן.

דיון והכרעה

10.לאחר עיון בבקשה ובפסק הדין נושא הבקשה, באתי לידי מסקנה כי דינה להידחות. כפי שנפסק לא אחת, דיון נוסף יתקיים רק במקרים חריגים ונדירים, בהם נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; ראו: דנ"א 3288/22 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקה 12 (25.7.2022)). עוד נפסק לא אחת כי הלכה שעשויה להצדיק קיומו של דיון נוסף צריכה להיות גלויה ומפורשת על פני פסק הדין (ראו, למשל: דנ"א 8496/17 ישרוטל בע"מ נ' פקיד שומה אילת, פסקה 8 (31.5.2018)).

תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו.

11.טענותיו של המבקש במסגרת הבקשה לדיון נוסף מתמקדות בניתוח שערך השופט שטיין בנוגע ליישום הכללים הראייתיים שנקבעו בעניין חיון, אלא שתוצאתו של פסק הדין לא נסמכה על ניתוח זה: השופט שטיין ביסס את הכרעתו על כללי חלוקת נטלי הראיה בהליך האזרחי, ולאחר שבחן את התשתית הראייתית שעמדה בפני הערכאה הדיונית הגיע לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המבקש להרים את הנטל שהוטל עליו. נקבע כי המשיבים הוכיחו במאזן הסתברויות את ביטול החוזה הראשון בין המבקש לחברה ואילו המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי חוזה זה עדיין בתוקף. השופט שטיין הוסיף וציין כי לתוצאה זו ניתן היה להגיע אף באמצעות יישום הכללים הראייתיים שהותוו בעניין חיון, לנוכח השקרים שנמצאו בגרסת המבקש וסימני השאלה הרבים העולים ממנה, אולם הודגש כי קביעות אלו הן "במידה רבה, למעלה מן הנדרש" וכי הדרך הראויה והקצרה יותר, לדברי השופט שטיין, להכריע בנושא נסמכת על כללי חלוקת נטלי הראיה בהליך האזרחי (פסקאות 44 ו-49 לפסק הדין). ברי, אפוא, כי קביעות אלו אשר נוספו למעלה מן הצורך, אין בהן משום קביעת הלכה חדשה כלשהי, לא כל שכן הלכה העומדת באמות המידה המחמירות לקיום דיון נוסף (ראו: דנ"א 8266/22 שמול נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 24 (2.4.2023); דנ"א 2140/23 פלונית נ' אלמונית, פסקה 18 (8.5.5023); דנ"א 3367/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' סלע חברה למוצרי בטון בע"מ, פסקה 8 (30.7.2022)).

12.יתר טענות המבקש נושאות אופי ערעורי באשר הן תוקפות את נכונות ההכרעה ואת האופן שבו יישם בית המשפט את הדין הנוהג על המסכת העובדתית שהובאה בפניו. בהקשר זה כבר נפסק לא אחת, כי הליך הדיון הנוסף אינו האכסניה המתאימה לבירור טענות מסוג זה (ראו, מני רבים: דנ"א 1075/15 בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל – 1992) בע"מ, פסקה 18 (8.3.2015); דנ"א 2504/22 שליידר נ' קיבוץ נאות מרדכי, פסקה 18 (10.8.2022); דנ"א 8399/21 עבד אלחלים נ' זידאן, פסקה 13 (7.2.2022)).

13.לבסוף, העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד נושאת אף היא משקל מסוים ומצטרפת אל יתר הטעמים שמניתי לעיל, המצדיקים את דחיית הבקשה (דנ"א 315/22 פלוני נ' מדינת ישראל – כבוד השופטת רונית בש, פסקה 11 (1.3.2022); דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי, פסקה 9 (22.4.2012)).

14.אשר על כן, הבקשה לקיום דיון נוסף נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. משלא התבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.