דנ"א 3288/22 פלוני נ. קצין תגמולים-מדינת ישראל

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בי ת משפט זה (השופטים

נ' סולברג , א' שטיין ו ש' שוחט ) ברע"א 825/22 מיום 1.5.2022 (להלן: פסק הדין ), שבו קיבל בית המשפט את בקשת רשות הערעור של המשיב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, דן בה כבערעור וקיבל את הערעור – בקבעו כי הבקשה שהגיש המבקש להכרה בנכותו, בגין הפרעת דחק פוסט-טראומטית ( Post-Traumatic Stress Disorder ; להלן: הפרעה פוסט-טראומטית ) – התיישנה.

1.

ביום 14.12.1993 התגייס המבקש לצה"ל, אך ביום 19.10.1994 הופסק שירותו הפעיל והוא סופח ליחידת ר"מ 2. ביום 27.11.1994 הופנה המבקש לניתוח סינוסים, אשר נערך ביום 26.1.1995 תחת הרדמה כללית (להלן: הניתוח או

הניתוח משנת 1995 ). בשל דימום שהופיע לאחר הניתוח, הוחזר המבקש לטיפול משלים, אשר התבצע אף הוא בהרדמה כללית. במסגרת ביקורת שנערכה כחודש לאחר שחרורו מאשפוז, לא נמצאו אצל המבקש תסמינים כלשהם, למעט דימום באף וקרישי דם. בחודש אפריל 1995 השתחרר המבקש מצה"ל.

2.

כחודשיים לאחר הניתוח פנה המבקש למשיב בבקשה להכיר בהחמרה במחלת הסינוסיטיס שלו ובתוצאות הניתוח, כנכות שנגרמה לו תוך כדי ועקב שירותו הצבאי, בהתאם להוראות חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ). בחודש ספטמבר 1995 הכיר המשיב בנכויות להן טען המבקש, בגין צלקות ושינויים בצורת האף שנגרמו לו עקב הניתוח. כמו כן הוכרה למבקש נכות כתוצאה מההחמרה במחלת הסינוסיטיס שממנה סבל.

3.

בחלוף למעלה משני עשורים, ביום 31.10.2016, הגיש המבקש בקשה נוספת להכרה בנכותו – וזאת בגין הפרעה פוסט-טראומטית שבה לקה, לטענתו, כתוצאה מאירוע טראומטי שאירע בניתוח משנת 1995: החייאה במכות חשמל שעבר במהלך הניתוח (להלן: אירוע ההחייאה ).

ביום 25.6.2018 דחה המשיב את תביעת המבקש מחמת התיישנות – שכן תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 32(א) לחוק הנכים, העומדת על שלוש שנים, חלפה זה מכבר. כמו כן נקבע כי הבקשה לא עומדת בחלק מן התנאים הנדרשים לצורך הארכת תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הנכים, בין היתר, מן הטעם שהמבקש אינו סובל מ"חבלה רשומה" כמובנה בסעיף 32א(1) לחוק הנכים.

4.

המבקש הגיש ערר על החלטת המשיב לוועדת ערר לפי חוק הנכים, אשר נדחה ביום 23.5.2021 (ע"נ 48786-07-18). הוועדה קבעה כי בקשתו של המבקש התיישנה, וכי היא אינה עומדת בתנאים המצטברים שבסעיף 32א לחוק הנכים להארכת תקופת ההתיישנות. הוועדה הוסיפה וקבעה כי התסמינים שעליהם התלונן המבקש אינם תואמים לאלו המזוהים עם הפרעה פוסט-טראומטית.

5.

המבקש לא השלים עם פסק דינה של ועדת הערר, וביום 11.7.2021 הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי – אשר התקבל ביום 16.12.2021 (ע"ו 19668-07-21; השופטים ר' יעקובי , מ' בר-עם ו ח' מ' לומפ ). בית המשפט קבע כי על המשיב לבחון את טענות המבקש לגופן בשים לב לאופי הנכות הנטענת, לכך שהאירוע שבבסיס הבקשה מוכר למשיב, ולעובדה שמשמעות סילוק בקשתו על הסף היא כי טענותיו לא ייבחנו לגופן.

6.

ביום 2.2.2022 הגיש המשיב בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובה טען כי בקשת המבקש התיישנה וכי היא אינה עומדת, למצער, בשלושה מתוך ארבעת התנאים המצטברים להארכת תקופת ההתיישנות. בנוסף, המשיב טען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי נעדר הנמקה ואינו עולה בקנה אחד עם הצורך בייעול הליכים ומניעת תביעות סרק. נוסף על כך, המשיב טען כי אין חשש שמא המבקש יוותר ללא מענה לנזקיו, בשים לב לכך שהוא רשאי לפנות לוועדה רפואית בטענה לקיומה של נכות נפשית מוסבת שנגרמה מהניתוח משנת 1995, בהתאם לתקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות הנכים ).

7.

מנגד טען המבקש, בין היתר, כי יישום כללי ההתיישנות צריך להיעשות בצמצום כאשר עסקינן בפגיעות נפשיות, אשר עשויות להתגלות עשרות שנים לאחר תום השירות הצבאי.

לגופו של עניין, המבקש טען כי הוא עומד בתנאים הקבועים בדין להכרה בו כסובל מנכות נפשית, וכי בקשתו עומדת בתנאי סעיף 32א לחוק הנכים לעניין הארכת תקופת ההתיישנות. בהקשר זה טען המבקש כי בעניינו אכן קיימת "חבלה רשומה" –המוגדרת בסעיף 32א לחוק הנכים כ"חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לענין זה על ידי שר הבטחון". זאת, שכן יש בידיו אישור רפואי על אובדן כ-1,000 cc

דם במהלך הניתוח משנת 1995. עוד הלין המבקש על קביעת הוועדה כי תסמיניו אינם תואמים להפרעה פוסט-טראומטית.

8.

ביום 1.5.2022 ניתן פסק הדין נושא הבקשה דנן, בגדרו התקבלה בקשת רשות הערעור שהגיש המשיב ונדונה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. השופט שטיין , אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, סבר כי יש לקבל את ערעורו של המשיב ולקבוע כי בקשת המבקש התיישנה וכי בקשתו אינה עומדת בתנאים להארכת תקופת ההתיישנות הקבועים בסעיף 32א לחוק הנכים. ראשית , נקבע כי לא קיימת בעניינו של המבקש "חבלה רשומה" כנדרש לפי סעיף 32א(1) לחוק הנכים. זאת, משום שאין ולוּ ראשית ראיה לקיומו של האירוע

הטראומטי שלו הוא טוען, הנוגע להחייאה במהלך הניתוח משנת 1995, למעט עדותו של המבקש עצמו, אשר הועלתה למעלה מעשרים שנה לאחר הניתוח. כמו כן, נקבע כי המשיב היה רשאי לקבוע שאובדן הדם אינו מהווה "חבלה רשומה", וזאת משום שאובדן הדם אינו המאורע הטראומטי שלו טוען המבקש. השופט שטיין הוסיף כי לאורך השנים לא נמצא " כל תיעוד לקיומה של פגיעה נפשית מתמשכת [במבקש] כתוצאה מהאירוע הטראומתי הנטען, להבדיל מתיעוד של האירוע עצמו – היא ה'חבלה' עצמה " (פסקה 28).

השופט שטיין הוסיף וקבע כי עניינו של המבקש אינו עונה על דרישת סעיף 32א(2) לחוק הנכים, משום שההשהיה בהגשת הבקשה מקשה במידה ניכרת על הגשת הראיות הדרושות לשם בירורה.

שלישית , נקבע כי בקשת המבקש אינה עומדת בדרישת סעיף 32א(4) לחוק הנכים, משום שההשהיה בהגשת הבקשה פגעה קשות באפשרות המדינה לנסות להיפרע מצד שלישי שעשוי להימצא אחראי לנזקי המבקש.

עם זאת, השופט שטיין הבהיר כי המבקש רשאי לפנות לוועדה רפואית בהתאם לתקנה 9 לתקנות הנכים, לשם בחינת קיומה של נכות נפשית מוסבת.

9.

השופט

שוחט , מנגד, סבר כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, ולהותיר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו. ראשית, עמד השופט שוחט

על הפרשנות הרחבה שניתנה בפסיקה להוראות חוק הנכים, לרבות סעיף 32א. השופט שוחט הפנה לפסק הדין בע"א 3368/93 ונטורה נ' בולוטין , פ"ד נ(4) 542 (1997), שם נקבע כי "הביטוי 'חבלה' מתייחס לתוצאה המזיקה שנגרמה , אשר ביטויה בנזק או בליקוי פיזי, ולא לאירוע שבו נגרמה אותה תוצאה" (בעמ' 457; ההדגשות הוספו). על רקע זה סבר השופט שוחט כי ה"חבלה הרשומה" בענייננו היא הנזק הפיזי שנגרם למבקש כתוצאה מהניתוח – וכי שאלת קיומו של תיעוד באשר לפעולת ההחייאה הנטענת אינה מעלה או מורידה בהקשר זה, שכן ההחייאה אינה הנזק או הליקוי הפיזי הנטען. בהמשך ציין השופט שוחט כי התסמינים הפוסט-טראומטיים שעליהם הלין המבקש עשויים להתעורר גם שנים רבות לאחר האירוע, ואין בהופעתם המאוחרת כדי להוות עילה לדחיית בקשתו על הסף. לגישת השופט שוחט , "כל הפרוצדורה הרפואית" היוותה את הטראומה עבור המבקש, ולאו דווקא ההחייאה הנטענת; ומכל מקום אין לבוא חשבון עם המבקש, בשלב המקדמי של דחייה על הסף, בכל הנוגע לתפיסתו את האירועים הרלוונטיים.

10.

השופט סולברג הסכים עם התוצאה אליה הגיע השופט שטיין , אך הסכים עם עמדת השופט שוחט לפיה על מנת לעמוד בדרישת ה"חבלה הרשומה" יש להוכיח את רישומה של התוצאה המזיקה, ולא רישום באשר לאירוע שגרם לאותה חבלה. עם זאת, השופט סולברג

חָלַק על קביעת השופט שוחט לפיה די ברישום החבלה הפיזית מהאירוע, וקבע כי אף אם מאותו אירוע עלולות להיגרם שתי חבלות – האחת פיזית והשנייה נפשית – על מנת לתבוע תגמולים בגין החבלה הנפשית, יש צורך ברישום של החבלה הנפשית . ביישום לענייננו, השופט סולברג קבע כי היה על המבקש להוכיח שחיווי כלשהו להפרעה נפשית נרשם סמוך ליום האירוע הנטען. בנטל זה, כך נקבע, לא עמד המבקש. בהקשר זה התייחס השופט סולברג לקושי הנובע מתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הנכים ביחס לתביעות המבוססות על תסמינים פוסט-טראומטיים, שעלולים להתעורר לאחר שנים רבות. השופט סולברג ציין כי אף שמקרים אלו אכן מעוררים קושי רב, מדובר בקושי מוכר "מזה שנים ארוכות" וההכרעה בשאלה זו מסורה למחוקק.

לגופו של עניין, השופט סולברג קבע כי לא עלה בידי המבקש להוכיח את התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 32א לחוק הנכים, ועל כן תביעתו התיישנה.

11.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה טוען המבקש כי פסק הדין עשוי להביא לכך שכמעט כל הבקשות להכרה בנכותם של אנשים הסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית, יידחו על הסף מחמת התיישנות. זאת, לשיטת המבקש, בשל אופייה של התסמונת הפוסט-טראומטית, אשר במרבית המקרים מתעוררת בחלוף תום תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 32(א) לחוק הנכים. המבקש מוסיף וטוען כי ככל שהדבר נוגע להפרעה פוסט-טראומטית, יש לפרש את הוראות חוק הנכים באופן מרחיב, ובכלל זה את ההוראות בעניין הארכת תקופת ההתיישנות ואת הגדרת המונח "חבלה רשומה".

12.

לאחר עיון בפסק הדין ובבקשה לדיון נוסף, באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, תנאי לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון הוא שבפסק הדין נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או "שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" יש הצדקה לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט )). תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו.

המבקש לא הצביע על הלכה כלשהי שנקבעה בפסק הדין, ולמעשה כלל לא טען לקיומה – אלא הסתפק בטענות כלליות ועמומות בדבר ההשלכות האפשריות של תוצאת פסק הדין על בקשות עתידיות שיוגשו למשיב בגין נזקים הנובעים מהפרעה פוסט-טראומטית. משלא הוכח כי נפסקה הלכה חדשה בפסק הדין, ניתן לדחות את הבקשה מטעם זה בלבד (ראו והשוו: דנ"א 694/22 רפאלוב נ' מדינת ישראל , פסקה 17 (30.3.2022); דנ"א 2580/22 נחלת שמעון בע"מ נ' ג'אעוני , פסקה 21 (7.7.2022) (להלן: עניין ג'אעוני ); דנ"א 3120/22 קושניר נ' קומיסרוק , פסקה 5 (22.6.2022); ראו גם: דנ"א 898/21 עיריית כרמיאל נ' המשביר 365 החזקות בע"מ , פסקה 8 (19.5.2021)).

13.

מכל מקום, ואף שכאמור המבקש לא העלה כל טענה בהיבט זה, ראיתי להבהיר כי בפסק

הדין אכן לא נקבעה הלכה שהיה בה כדי להצדיק דיון נוסף בפסק הדין. כמפורט לעיל, השופטים

סולברג ו שטיין הסכימו כי המבקש לא הצליח להוכיח קיומה של "חבלה רשומה", אך נחלקו בנימוקיהם לכך, והשופטים

סולברג ו שוחט נחלקו בנוגע ל מהות הנזק שתיעודו נדרש לעמידה בתנאי ה"חבלה הרשומה". בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע כי בפסק הדין נקבעה הלכה ברורה ומפורשת כמובנה בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. לפיכך, אין עילה לקיים בו דיון נוסף (דנ"א 3367/20 רשות מקרקעי ישראל נ' סלע חברה למוצרי בטון בע"מ , פסקה 8 (30.7.2020); וכן ראו: עניין ג'אעוני , בפסקאות 21-20; דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ , פסקה 15 (19.4.2020); דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל מוחמד אסמעיל אחמד נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 10 (25.2.2020)).

14.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.