דנ"א 3120/22 גדליה קושניר נ. בוריס קומיסרוק

בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ד' ברק-ארז , ע' ברון ו ד' מינץ ) בע"א 7391/20 מיום 25.4.2022 (להלן: פסק הדין ), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטה ועל פסק דין חלקי שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 18.6.2020 וביום 3.9.2020 (ת"א 66253-03-18).

1.

ביום 29.3.2018 הגיש המבקש תביעה למתן חשבונות נגד המשיבים ונגד אדם נוסף, שאינו בעל דין בהליך דנן. ביום 10.6.2018 ביקשו המשיבים מבית המשפט לחייב את המבקש בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאותיהם. לאחר דיון שהתקיים בבקשה זו ולאחר שהצדדים הגישו סיכומים בנושא, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבים ביום 18.6.2020 והורה למבקש להפקיד ערובה בסך 150,000 ש"ח. בית המשפט הבהיר כי על המבקש להפקיד את הערובה עד יום 1.9.2020, שאם לא כן – תידחה תביעתו.

משהמבקש לא הפקיד את הערובה במועד, נתן בית המשפט המחוזי ביום 3.9.2020 פסק דין המורה על דחיית תביעתו נגד המשיבים, תוך חיובו בהוצאותיהם בסך כולל של 15,000 ש"ח.

2.

על רקע זה הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, שהדיון בו התקיים ביום 25.4.2022 בפני השופטים ברק-ארז , ברון ו מינץ (ע"א 7391/20). בהמשך אותו היום ניתן בהליך פסק דין תמציתי שבו נקבע כי דין הערעור להידחות, "בעיקרו של דבר מטעמיו של בית המשפט המחוזי". נקבע כי יש מקום לאמץ את טעמיו ואת מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 460(ב) ). כמו כן צוינה בפסק הדין ההערה הבאה:

"נוסיף בקצרה כי התביעה לסעד של מתן חשבונות אינה עניין קל ערך, כפי שנטה להניח [המבקש], שאינו מיוצג, אלא כרוכה בהכבדה, ולכן הדרישה להפקדה אינה חסרת טעם. לא כל שכן שברקע לה מצויה תביעה קודמת – שהגיש [המבקש] ונמחקה בקשר עם אותה פרשה – שאותה העריך [המבקש] בסך של כ-45 מיליון שקל ולצרכי אגרה לדבריו העמידה על סך 24 מיליון שקל. העובדה ש[המבקש] טוען לקושי כלכלי אין בה כדי להכריע את הכף, אולי להיפך בנסיבות המקרה, ומכל מקום טענה זו לא הוכחה כדבעי לשיטתו של בית המשפט המחוזי."

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש, שאינו מיוצג, טוען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוסס על "טעויות בחוק", "טעויות עובדתיות" וכן "טעויות בהסקת המסקנות", ומשכך לא התקיימו התנאים הנדרשים לדחיית ערעורו בהתאם לתקנה 460(ב). כמו כן מפנה המבקש להחלטה שנתנה הרשמת ש' עבדיאן ביום 4.4.2022 במסגרת הערעור, שבעקבותיה הוצאו מוצגים מסוימים מתיק המוצגים של המשיבים; לעמדת המבקש, מהחלטה זו ניתן ללמוד שבית המשפט המחוזי שגה בעת שהסתמך על המוצגים הללו, ויש טעם לפגם בכך שפסק דינו של בית המשפט העליון התעלם מהחלטה זו. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי אין בסיס לקביעה שתביעתו "כרוכה בהכבדה"; כי לא היה מקום להתייחס בפסק הדין לתביעה הקודמת שנמחקה; וכי עלה בידו להוכיח הצדקה לאי-חיובו בהפקדת ערובה.

4.

המשיבים הגישו תגובה מטעמם ביום 20.6.2022, ולגישתם יש לדחות את הבקשה מכיוון שאינה עומדת באמות המידה לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. לצד זאת מבקרים המשיבים את התנהלות המבקש במסגרת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים, ומבקשים לחייבו בהוצאות בגין בקשתו לדיון נוסף.

5.

דין הבקשה להידחות. כפי שנקבע בפסיקה, תנאי סף לקיום דיון נוסף הוא שבפסק הדין נושא הבקשה נקבעה הלכה חדשה, אשר עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש הצדקה לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 3876/21 הוך נ' בריכטא , פסקה 5 (20.6.2021)). בענייננו, בפסק הדין כלל לא נקבעה הלכה חדשה, ודומה כי המבקש אף אינו טוען לכך: בקשתו ממוקדת בהשגות על החלטותיו השונות של בית המשפט המחוזי, וכן על פסק דינו של בית המשפט העליון אשר אימץ את נימוקיו וקביעותיו של בית המשפט המחוזי. אולם, השגות אלו – לרבות הטענה כי בית המשפט העליון שגה באופן היישום של תקנה 460(ב) – הן "ערעוריות" במהותן ואין בהן כדי להצדיק דיון נוסף בפסק הדין (דנ"א 1654/20 מובילי עטיה שבתאי בע"מ נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 6 (8.6.2020); דנ"א 5453/18 הראל נ' פקיד שומה גוש דן , פסקה 4 (9.8.2018)). כפי שפסקנו לא אחת, דיון נוסף הוא הליך השמור למקרים נדירים והוא מותנה בקיום תנאי הסף המפורטים לעיל.

אין זה המקרה שלפניי.

6.

הבקשה נדחית, אפוא. המשיבים הגישו תגובה לבקשה מבלי שנתבקשו לעשות כן ולפיכך, לא ייעשה צו להוצאות לטובתם.