דנ"א 1654/20 מובילי עטיה שבתאי בע"מ נ. מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 821/19 ובע"א 839/19 (השופטים ע' ברון, ג' קרא ו ד' מינץ ) שניתן ביום 16.1.2020 (להלן: פסק הדין ), ובו נדחו בעיקרם ערעורי הצדדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט י' קינר ) מיום 11.11.2018 בת"א 41074-12-09 (להלן: פסק הדין המחוזי ).

1.

המבקשות בהליך דנן הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו להן עקב מידע שגוי שנמסר להן על ידי המשיבה בעניין חוזה הרשאה לכריית חול אשר נחתם בין הצדדים במסגרת מכרז שפורסם על-ידי המשיבה. המשיבה מצדה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה שכנגד בגין נזקים שנגרמו לה בעקבות הפרת החוזה על ידי המבקשות. המשיבה ביססה את טענת ההפרה החוזית על שתי טענות עיקריות: האחת , כי המבקשות חרגו מהיתר הכריה שניתן להן בחולות;

השנייה , כי הן הפרו את חובתן להשיב את פני השטח למצבו הסטטוטורי.

2.

בית המשפט המחוזי קיבל כל אחת מהתביעות בחלקן. בהתייחס לתביעה שהוגשה על ידי המבקשות, נקבע כי המשיבה נהגה בחוסר תום לב בשלב המשא ומתן עם המבקשות והפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה משום שפרסמה במסמכי המכרזים מידע שגוי ביחס לכמות החול הקיימת באתרים. על רקע זה, קבע בית המשפט קמא כי המבקשת 1 זכאית למחצית פיצויי ההסתמכות (בשיעור של 5,584,322 ש"ח) ואילו תביעתה של המבקשת 2, שותפתה העסקית של המבקשת 1, נדחתה. אשר לתביעה שכנגד, בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבה לפיה המבקשות הפרו את החוזה והסבו לה נזקים, אך קבע כי משעה שהמשיבה חילטה את הערבויות שהופקדו על ידי המבקשות, יש לראות בכספים אלו כפיצויים מוסכמים מכוח סעיף מסוים בחוזה והמשיבה אינה רשאית עוד לתבוע "נזק ממשי" בגין הנזק שגרמו המבקשות כאשר חרגו מהיתר הכריה שניתן להן. בית המשפט קמא קיבל את טענתה השנייה של המשיבה לפיה היא זכאית לפיצוי בגין אי הסדרת השטח לאחר הכריה וקבע כי המבקשות וחברה נוספת ישאו בפיצויי המשיבה בשיעור של 9,324,775 ש"ח.

3.

הצדדים לא השלימו עם פסק הדין המחוזי וכל אחד מהם הגיש ערעור לבית משפט זה. בפסק הדין שניתן בערעורים נדחה ברובו ע"א 839/19 (להלן: ערעור המבקשות ) בהסתמך על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) שזו לשונה:

(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א)(1) עד (3), בית המשפט שהחליט לדחות ערעור רשאי לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים:

(1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה;

(2) הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית;

(3) אין לגלות בה טעות שבחוק.

עם זאת, בית המשפט מצא כי לא היה מקום לדחות את תביעת המבקשת 2, ובהתאם נקבע כי המשיבה תפצה את המבקשת 2 בסכום זהה לסכום שהושת על המשיבה כלפי המבקשת 1.

אשר לע"א 821/19 (להלן: ערעור המשיבה ), בית המשפט אימץ את ממצאי בית המשפט קמא ומסקנותיו בכל הנוגע לפיצויים שנפסקו למשיבה בגין אי הסדרת השטח שלאחר הכריה, וגם בסוגיה זו דחה את הערעור בהסתמך על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. לצד זאת נקבע כי לא היה מקום לראות בעצם חילוט הערבויות שניתנו על ידי המבקשות משום מיצוי תביעת הפיצויים המגיעים למשיבה בגין ההפרות של ההסכם על ידן. רכיב זה הוחזר על כן להמשך דיון בבית המשפט קמא לשם מתן פסק דין משלים.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענות המבקשות כי ההצדקה לקיים דיון נוסף בפסק הדין נעוצה בכך שבית המשפט חרג מסמכותו הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. בעיקרו של דבר, המבקשות טוענות לחריגה מסמכות משני טעמים: הטעם האחד , הוא כי בית המשפט פיצל את פסק הדין לחלקים שבהם הוא דוחה את הערעורים לפי תקנה 460(ב), ולחלקים שבהם הוא מקבל את הערעורים מבלי לנמק את הסיבה לכך. הטעם השני , הוא כי קיים פער בין העמדה שהביע הרכב השופטים במעמד הדיון ובין הנימוקים שעמדו בבסיס פסק הדין המחוזי לעניין סוג הפיצויים להן זכאיות המבקשות. לטענת המבקשות, פער זה מעיד על כך שבית המשפט לא ראה לנכון לאמץ במלואו את פסק הדין המחוזי, ועל כן יישום תקנה 460(ב) בנסיבות אלו מנוגד לתכלית העומדת בבסיסה. בהקשר זה נטען, כי רק כאשר ערכאת הערעור מוצאת לאמץ לחלוטין את פסק הדין של בית המשפט קמא ניתן לעשות שימוש בתקנה 460(ב), ולא כך הדבר בענייננו. במובן זה, כך נטען, שונה המקרה הנוכחי ממקרים אחרים שבהם מתבקש בית המשפט לקיים דיון נוסף על פסקי דין שבהם יושמה התקנה, והמבקשות סבורות כי בית המשפט לא היה מוסמך להחיל את תקנה 460(ב) ואינו פטור מחובת ההנמקה הקבועה בתקנה 460(א). נטען כי לו היה בית המשפט מנמק את תוצאת פסק הדין, לא הייתה נחסמת בפני המבקשות הדרך להגיש דיון נוסף בשל כך שנעשה שימוש בתקנה 460(ב). על רקע זה טוענות המבקשות כי הגם שבענייננו דיון נוסף אינו בהכרח הדרך הדיונית המתאימה למתן הסעד המבוקש על ידן, מן הראוי לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים שבו יתבררו שתי שאלות נפרדות ועקרוניות: האחת , האם ראוי להחריג את השימוש בתקנה 460(ב) מסוגיות מסויימות שבהן יש צורך במתן הנמקה מצד ערכאת הערעור. השנייה , האם רשאית ערכאת הערעור לפצל את פסק דינה לחלקים בהם היא בוחרת לדחות ערעור על יסוד תקנה 460(ב) ולחלקים אחרים בהם היא מקבלת את הערעור ללא כל הנמקה.

דיון והכרעה

5.

דין הבקשה להידחות. תנאי סף לקיומו של דיון נוסף הוא כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה ראוי לקיים בה דיון נוסף

(סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 5453/18 הראל

נ' פקיד שומה גוש דן , פסקה 4 (9.8.2018)). בהקשר זה שב בית המשפט והבהיר כי "הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף מבחינת מגמתו כי במרכזו אינה עומדת השאלה אם בית המשפט נהג כהלכה, אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת " (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101-100 (1982); דנג"ץ 917/97 חוזה נ' בית המשפט העליון

(1997)).

תנאי סף אלו אינם מתקיימים בפסק הדין מושא הבקשה שלפני.

6.

המבקשות אינן מצביעות על הלכה חדשה ומפורשת שנקבעה בפסק הדין ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. עיקר טענתן של המבקשות הוא כי בית המשפט חרג מסמכותו באופן שבו יישם את תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. ואולם, אפילו היה ממש בטענה זו של המבקשות, אין מקומה להתברר בהליך הדיון הנוסף (ראו ד"נ 2/64 קניגסהפר נ' הומפרט , פ"ד יח(3) 377 (1964)).

בפסק הדין נושא הבקשה לא נדונה שאלת הסמכות הנתונה לבית המשפט מכוח תקנה 460(ב) ולא נקבעה בו כל הלכה בעניין זה. מדובר בפסק דין קצר שבו דחה ב ית המשפט את הערעורים, בעיקרם, על יסוד התקנה האמורה וכבר נפסק לא פעם כי דחיית ערעור בהתבסס על תקנה זו משמעה אימוץ פסק-דינה של הערכאה קמא מטעמיה ומכאן שאין מדובר בהלכה חדשה

(ראו למשל: דנ"א 5053/19 שני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ , פסקה 4 (7.9.2018); דנ"א 8405/18 עזבון ו/או יורשי סבג חאג' עבדול ראזק ז"ל נ' ועד עדת הספרים בירושלים ואח',

פסקה 4 (10.1.2019)).

הוא הדין ביחס לקביעות בפסק הדין שלגביהן התקבלו הערעורים בחלקם. בית המשפט החריג את תחולת תקנה 460(ב) מרכיב אחד, שלגביו התקבל ערעור המבקשות, בקבעו כי לא היה מקום לדחות את תביעתה של המבקשת 2, ומשכך הורה על חיוב המשיבה גם כלפיה בשיעור זהה לחיוב שהושת עליה כלפי המבקשת 1. אשר לערעור המשיבה, בית המשפט מצא לנכון להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא על מנת שידון בסוגיית הפיצויים המגיעים למשיבה בגין הפרות ההסכם בסוברו כי חילוט הערבויות שהיו בידה לא היה בו כדי למצות רכיב זה של התביעה. קביעות אלו בפסק הדין, הגם שלטענת המבקשות אינן מקיימות את חובת ההנמקה הקבועה בתקנה 460(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אין בהן כל חידוש הלכה והן אינן מצדיקות דיון נוסף (ראו, למשל,

דנג"ץ 8236/00 מעלה – המרכז לציונות דתית נ' שר המדע, התרבות והספורט ואח' , פסקה 4 (15.4.2001) שם נפסק כי היעדר נימוק בגוף פסק הדין אינו מהווה עילה לקיום דיון נוסף) .

10.

למעלה מן הצורך, אעיר כי לא מצאתי ממש בטענה לפיה יישום תקנה 460(ב) כך שבית המשפט מאמץ חלק מפסק הדין מושא הערעור אך מקבל את הערעור לגבי חלק אחר, כמוהו כחריגה מסמכות. לשון התקנה אינה מחייבת כי לצורך החלתה ידחה בית המשפט את הערעור במלואו ואכן, הלכה למעשה, לא פעם דוחה בית המשפט ערעורים על יסוד התקנה, אך בו בזמן מקבלם באופן חלקי (ראו, למשל: ע"א 2461/16 מדינת ישראל נ' תחנת אוטובוסים מרכזית ירושלים בע"מ (10.4.2019); ע"א 3773/16

עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת רחל סופר נ' רחל סופר (3.10.2018); ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן (8.5.1994)). טענתן הנוספת של המבקשות כי היעדר הנמקה בפסק הדין בהתייחס לקביעות שבהן התקבלו הערעורים בחלקם, עולה כדי חריגה מסמכות, אף היא מוקשית בעיני ודומני כי זו מסקנה מרחיקת לכת שאין לקבלה.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.