דנג"ץ 917/97 חוזה עמוס נ. בית משפט העליון

השופט א' גולדברג:

1.בפני בקשה לדיון נוסף על פסק הדין שניתן בבג"צ 8744/96 (כב' המשנה לנשיא ש' לוין וכב' השופטים י' זמיר וט' שטרסברג-כהן), ואשר בו נדחתה בקשתם של העותרים לבטל פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (ע"א 6276/95).

2.העובדות העומדות ברקע בקשה זו תוארו בפסק הדין נשוא הבקשה:

"בין העותרים לבין המשיבה 5 נערך חוזה למכירת מקרקעין. לא עבר זמן רב ובין הצדדים התגלע סכסוך. הסכסוך התגלגל אל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.א. 413/91). העותרים תבעו מן המשיבים 8-5 סכום כסף ואילו המשיבה 5 תבעה את אכיפת החוזה וכן פיצויים על הפרת החוזה. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת העותרים ודחה את תביעת המשיבה 5. המשיבים 8-5 הגישו ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון (כב' הנשיא א' ברק וכב' השופטות ד' דורנר וד' ביניש) קיבל את הערעור. הוא ביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, החליט לאכוף על העותרים לקיים את חיוביהם על פי החוזה וחייב את העותרים לשלם למשיבה 5 פיצויים מוסכמים לפי החוזה (ע"א 6276/95). העותרים ביקשו דיון נוסף. אך בית המשפט (כב' השופט אור) דחה את בקשתם (דנ"א 6438/96)".

כאן המקום לציין כי הסכסוך בעיקרו היה בין העותרים ובין המשיבה 5 (להלן: המשיבה), וכי המשיבים 8-6 נתבעו כערבים.

3.כאמור, בעתירתם לבית המשפט הגבוה לצדק ביקשו העותרים מבית המשפט לבטל את פסק הדין שניתן בע"א 6276/95 ולהשיב על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענתם היתה - בקצירת האומר - שפסק הדין בערעור ניתן בחוסר סמכות , על שום שבית המשפט פסק למשיבה פיצויים מוסכמים למרות שלא ביקשה סעד זה בתביעתה, ועל שום שבית המשפט הניח כי המשיבה הסכימה לשלם את סכום הכסף אשר נתבעה לשלם, הנחה שלדבריהם איננה נכונה.

לדברי העותרים "התעלם בית המשפט העליון, התעלמות מוחלטת, הן מכתבי הטענות והעדויות, הן מפסה"ד קמא, ופסה"ד בערעור נכתב כאילו לא קדם לו בירור הסכסוך בערכאה דיונית" (סעיף 4 לעתירה). טענתם היא כי "התעלמות" זו היא שהביאה את בית המשפט העליון למסקנותיו השגויות כביכול; כי "פסק הדין בע"א 6276/95 ניתן תוך חריגה מובהקת ממושכלות ראשונים של דיון והכרעה בערכאת ערעור בכלל, ובבית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעורים אחרונה, בפרט" (סעיף 6 לעתירה); וכי הליך כזה מהווה "חריגה מנורמת השיפוט המקנה לפסה"ד את תוקפו" עד כדי כך שדינו של פסק הדין להתבטל (סעיף 7 לעתירה).

4.עתירתם של העותרים לבג"צ נדחתה, כאמור. וכך נכתב בפסק הדין:

"כידוע, לפי סעיף 15(ד)(3) לחוק-יסוד: השפיטה, בית המשפט הגבוה לצדק אינו נותן סעד נגד בתי המשפט שחוק בתי המשפט דן בהם. אמנם, לפי סעיף 15(ג) לחוק-היסוד בית המשפט הגבוה לצדק רואה עצמו מוסמך לבקר גם פסקי דין והחלטות של בתי משפט. אך, וגם זה ידוע, אין הוא מפעיל סמכות זאת אלא לעתים נדירות. אכן, חריגה מן הסמכות יכולה לשמש עילה לביטול פסק דין של בית משפט, אם אין דרך של ערעור או דרך אחרת בה ניתן לקבל סעד. ואף כי העותרים אינם מסתמכים על סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, ואף לא על ההלכה הפסוקה, מסתמא שהם מבקשים ללכת בדרך זאת.

אלא שהטענות אשר העותרים מעלים בעתירה, גם אילו היו נכונות באופן מוחלט, רחוקות מרחק רב מחוסר סמכות. לבית המשפט העליון נתונה הסמכות לדון בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, ואפילו אם הוא טועה אגב הדיון בערעור כזה, אין הוא חורג מן הסמכות.

העתירה, המתעטפת בעילה של חוסר סמכות, בפועל אינה אלא ערעור פשוט. ואין צורך לומר שבית המשפט העליון אינו יושב בערעור על בית המשפט העליון".

על כך מבקשים העותרים לקיים דיון נוסף.

5.בית המשפט העליון הבהיר לא אחת את התנאים לעריכת דיון נוסף, כפי שנקבעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. בסעיף זה נאמר כי "נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף". כלומר, תנאי מוקדם לבקשת דיון נוסף הוא, שבפסק הדין נשוא הבקשה נפסקה הלכה משפטית (השווה ד"נ 25/84 ציון כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); דנג"צ 751/94 "לשכה אחרת" נ' שר החוץ, פ"ד מח(5) 543, 548). מעבר לכך, הלכה זו צריכה לעמוד בשני תנאים מצטברים: עליה לעמוד בסתירה להלכה קודמת, או שיהיו בה משום חשיבות, קושי או חידוש; וכן עליה לעבור את סף הסינון והבחירה שמפעיל נשיא בית המשפט העליון או השופט הדן בבקשה, במסגרת שיקול הדעת המסור להם בסעיף 30(ב) (וראה על כך ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל, פ"ד לו(3) 99, 102-101; דנ"א 516/91 בנדרלי נ' קרן גימלאות של חברי אגד, פ"ד מה(3) 356, 360; דנג"צ 4742/93 פרייברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(5) 359, 365-364; דנג"צ 751/94 הנ"ל, בעמ' 548).

6.בהקשר זה שב בית המשפט והבהיר כי "הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף מבחינת מגמתו כי במרכזו אינה עומדת השאלה אם בית המשפט נהג כהלכה, אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת" (ד"נ 6/82 הנ"ל בעמ' 101). דיון נוסף "סב סביב ציר אחד בלבד, הוא ציר ההלכה שנפסקה... הדיון הנוסף אינו בא לאפשר למבקש להשיג על תוצאות הערעור, על ידי דיון מחודש, בו יעבור פסק הדין שבערעור, תחת שבט ביקורתו של הרכב מורחב" (ד"נ 3379/91 עו"ד רם כספי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עוד ידוע, כי כאשר במרכז הכובד של הדיון עומדות הנסיבות העובדתיות של הסכסוך או אופן יישומו עליהן של דבר הלכה ידוע ומקובל, אין עילה לדיון נוסף, אפילו היו טעויות בקביעת הממצאים העובדתיים בערכאות הקודמות (השווה דנ"א 516/91 הנ"ל, בעמ' 363; דנג"צ 751/94 הנ"ל, בעמ' 548; דנג"צ 4742/93 הנ"ל, בעמ' 367).

7.על בעל דין המבקש לקיים דיון נוסף מוטל להראות מהי ההלכה נגדה הוא יוצא, ומהם מאפייניה המיוחדים העושים אותה ראויה לדיון נוסף (ראה גם סעיף 5 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984-).

העותרים לא עמדו בחובתם זו. העותרים מנסים להתלות בדברים שצוטטו לעיל מפסק הדין נשוא הבקשה, ולהסיק ממנו הלכה. וכך כתבו בבקשתם לדיון נוסף (סעיפים 11,9 לבקשה):

"כאן, בבג"צ 8744/96, קבע למעשה בית המשפט כי לעולם לא יעמוד פסק דין של בית המשפט העליון לביקורת הבג"צ.

מחד גיסא קבע ביהמ"ש כי רק פס"ד שניתן ללא סמכות יכול שיעמוד לביקורת, ומאידך גיסא פירש את העדר הסמכות בפירוש המצמצם ביותר, פירוש המרוקן מתוכן את הוראת סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, לפחות באשר לבתי המשפט.

...

לעולם ערעור לבית המשפט העליון יהיה על פס"ד של בית משפט מחוזי, וממילא לעולם בית-המשפט העליון מוסמך לדון בערעור על פסק דין של בימ"ש מחוזי.

...

ההלכה שנקבעה בפסה"ד בבג"צ 8744/96 כאילו פסק דין של בית המשפט העליון אינו שפיט למעשה בבג"צ היא קשה במיוחד ויש בה העמדה בפועל של מלאכת השיפוט הנעשית ע"י בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מעל לכל ביקורת, קרי מעל לביקורתו של אותו בית משפט בשבתו כבג"צ".

העותרים גורסים, אם כן, שבפסק הדין נשוא בקשתם נפסקה הלכה אשר לפיה פסק דין של בית המשפט העליון אינו יכול לעמוד לביקורת בית המשפט הגבוה לצדק. אולם בפסק הדין נשוא העתירה נאמר כי "בית המשפט הגבוה לצדק רואה עצמו מוסמך לבקר גם פסקי דין והחלטות של בתי משפט", וכי "חריגה מן הסמכות יכולה לשמש עילה לביטול פסק דין של בית משפט...". בפסק הדין לא נאמר כי כלל זה אינו חל על פסק דין של בית המשפט העליון, ואף לא ניתן ללמוד זאת על דרך של היסק. כל שנאמר בפסק הדין הוא שטעות אגב הדיון איננה בגדר חריגה מסמכות. דברים אלה אינם אלא חזרה על הלכת רובינסקי (בג"צ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים, פ"ד יב(2) 1668), אשר בית המשפט שב וחזר עליה בפסקי דין רבים.

נמצא, כי בפסק הדין נשוא הבקשה לא רק שלא נפסקה הלכה אשר נופלת לתחומו של סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, אלא שלא נפסקה בו הלכה

כלל .

8.מוסיפים העותרים וטוענים כי " למצער

ראוי לדון ולהכריע בטענה כי כאשר פסה"ד ניתן, למשל, בשרירות לב, או במנותק לחלוטין מכתבי הטענות והראיות וההודאות שבערכאה הראשונה, או תוך פגיעה קשה אחרת בזכותו של בעל הדין למשפט הוגן, כגון שמעולם לא נדרש להתגונן מפני עילת תביעה שאך בפסה"ד שבערעור 'נולדה', - במקרים כגון אלה חשוף גם פס"ד של בית משפט לביקורת הבג"צ, אם וכאשר תוצאת פסה"ד הינה גרימת עוול של ממש" (סעיף 11 לתגובת העותרים על תגובת המשיבים).

איני מוצא יסוד לטענות העותרים בדבר העוול שלכאורה נגרם להם.

9.העותרים מצביעים על שתי "טעויות קשות" בהן לקה, לטענתם, פסק הדין בע"א 6276/95. האחת - מה שעמד ביסודו של פסק הדין היה הכרה בנכונות המשיבה לשלם את סכום הכסף שנתבעה לשלם. סכום זה היה יתרת התמורה שהתחייבה המשיבה לשלם בעבור המקרקעין, לאחר שאת רובה שילמה לעותרים עובר לפרוץ הסכסוך. לדברי העותרים, נכונות זו לשלם את יתרת המחיר לא היתה ולא נבראה. השנייה - סעד הפיצויים המוסכמים שנפסק לטובת המשיבה לא התבקש על ידה (סעיף 13 לבקשה). כאמור, לטענת העותרת מלמדות "טעויות" אלה של שופטי הערעור על התעלמות מההליך בערכאה הדיונית ומכתבי הטענות של הצדדים.

אתייחס בקצרה לטענות אלה כסדרן.

10.בית משפט התייחס בפסק דינו בערעור לשאלת נכונותה של המשיבה לשלם לעותרים את יתרת המחיר, על-מנת לבחון אם היתה המשיבה רשאית לדחות את ביצוע התשלום מבלי שתחשב למפרת החוזה. כמבואר בסעיף 10 לפסק הדין, ההצדקה שנתן בית המשפט לדחיית התשלום התבססה על הכרה בתשלום זה ובחובת העותרים להעביר את הבעלות במגרש כחיובים שלובים, לאמור, ככאלה שיש לקיימם בד בבד; ומשהוכרו החיובים כשלובים, חל עליהם הדין הקבוע בסעיף 43(א)(3) לחוק החוזים

(חלק כללי), תשל"ג1973-. על-פי דין זה כאשר החיובים הם שלובים, הרי שאם צד אחד נכון לקיים את חיובו וצד אחר אינו נכון לקיים את חיובו ההדדי, רשאי הראשון לדחות את קיום חיובו עד שיגלה האחרון נכונות לקיים. למעשה, מקנה הסעיף לחייב שלא קיים את חיובו, הגנה מפני טענת הפרה (ראה ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 469-466).

11.העותרים קובלים על כך שבהליכים בפני בית המשפט המחוזי לא היתה המשיבה נכונה לשלם את יתרת המחיר. הם הצביעו על בקשת הרשות להתגונן שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי, שם הוזכרה הודעה שנשלחה מטעמה ובה קוזז החיוב שבמחלוקת כנגד נזקים שנגרמו לה לטענתה על-ידי העותרים. לדברי העותרים, נכונות המשיבה לשלם את יתרת המחיר הובעה רק לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. במילים אחרות, טוענים הם כי לא היה מקום להחיל את סעיף 43(א)(3) הנ"ל.

אלא שהמועד הקובע, אשר בו צריכה להבחן נכונות הקיום של החייב הטוען את טענת ההגנה האמורה, הוא המועד בו מיוחסת לו ההפרה , דהיינו, מועד הקיום שנקבע בחוזה. למקרא פסק הדין בערעור עולה בבירור כי בית המשפט התייחס לנכונות המשיבה לשלם את יתרת המחיר במועד שבו היתה צריכה לעשות זאת על-פי החוזה. שופטי הערעור הגיעו למסקנה כי העותרים הפרו את חיוביהם, וקיבלו את טענת המשיבה שהפרות אלה הן שהביאו אותה לעכב את ביצוע התשלום. בכל טענותיהם בדבר "התעלמותו" של בית המשפט מהחומר שבתיק, לא הצביעו העותרים על דבר שיש בכוחו להפריך מסקנה זו. מבקשת הרשות להתגונן עולה כי את הודעת הקיזוז שלחה המשיבה בתאריך 17.3.91, וזאת לאחר מועד התשלום המתוכנן, הוא המועד בו נבחנת ההפרה. לפיכך, הודעה זו אינה מעלה ואינה מורידה לעניין ההכרעה בשאלת הפרת החוזה. כל זאת אמרנו בהתעלם מהשאלה אם לא היה בקיזוז משום קיום החיוב, שכן סוגיית הקיזוז לא נדונה כלל בשתי הערכאות.

12.בעתירתם לבג"צ גם טענו העותרים שפסק הדין שבערעור לא התנה את אכיפת החוזה בתשלום יתרת המחיר החוזי על-ידי המשיבה. לא ברור אם טענה זו הינה חלופית ל"טענת ההתעלמות" שהביאה את העותרים לאמר שפסק הדין ניתן בחוסר סמכות (שהרי ברור כי מדובר בטענות שונות בתכלית). אולם אתייחס בקצרה גם אליה.

אומנם, פסק הדין שניתן בערעור לא התייחס במפורש לתשלום יתרת המחיר. ברם, יש לצאת מן ההנחה כי זוהי התוצאה המתבקשת ממנו. הואיל ומדובר בחיובים שלובים הרי, שחזקה על צו האכיפה כי נובעת ממנו חובתם של שני הצדדים לקיים את החיובים ההדדיים המוטלים עליהם בחוזה. על כך יש להוסיף שבתגובתם לעתירה הביעו המשיבים במפורש נכונות לשלם את יתרת המחיר (ראה העמוד האחרון לתגובה), וגם מעיני העותרים לא נתעלם הדבר (סעיף 9 לתגובת העותרים לתגובת המשיבים). מכל מקום, גם לו כפרו המשיבים בחובתם לשלם את יתרת המחיר, אין בקשה לדיון נוסף הדרך הנאותה לנקוט בה.

להשלמת התמונה לעניין תשלום יתרת המחיר, אזכיר כי לכאורה קיים קושי בכך שהמשיבה קיזזה אותו בהודעת הקיזוז ששלחה. עם זאת, לדעתי קושי זה מדומה הוא, כשמהחומר המונח לפנינו עולה כי המשיבה זנחה את טענת הקיזוז, וממילא לא נדונה טענה זו לגופה.

13.אשר לסעד הפיצויים המוסכמים. כאמור, טוענים העותרים שבית המשפט "לא היה מוסמך לפוסקו באשר מעולם לא נתבע

..." (סעיף 2 לתגובת העותרים לתגובת המשיבים) וכי " מעולם לא ניתנה להם הזדמנות להתגונן מפניו " (סעיף 12 לתגובת העותרים לתגובת המשיבים, כל ההדגשות במקור-א.ג.). אולם כבר נאמר בשורת פסקי דין כי מבחינת סמכותו, אין בית משפט שלערעור מנוע מלפסוק סעד שלא נתבקש בערכאה הדיונית (ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 715; ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18; ולעניין פיצויים מוסכמים - רע"א 196/88 טומשובסקי נ' אופנהיימר, פ"ד מב(4) 365, 372). מה גם שהפיצויים המוסכמים נתבעו במפורש בהודעת הערעור של המשיבים (סעיף 9.2 להודעת הערעור), והם אף חזרו על כך בעיקרי הטיעון.

התשתית העובדתית שהיתה נחוצה לצורך פסיקת הפיצויים המוסכמים היתה מונחת בפני בית המשפט בערעור: לנגד עיניו עמדה המסקנה כי העותרים הפרו את החוזה, ולצדה של מסקנה זו היתה תניית הפיצויים המוסכמים שבחוזה. על פי נתונים אלה נתן את פסק דינו, כפי שמוסמך היה, כאמור, לעשות.

14.המסקנה העולה מכל האמור היא כי דין הבקשה להדחות. העותרים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 5000.- ש"ח.