בג"ץ 9101/08 פלוני נ. פלוני

השופט ח' מלצר:

1.

לפנינו עתירה להכרזה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כב' השופט י' כהן ) מתאריך 4.9.2008 במסגרת תמ"ש 2710/08 כבטל, ולחילופין – כניתן לביטול ומבוטל.

2.

העותר והמשיבה 1 היו נשואים, והתגרשו בשנת 1981. במסגרת גירושיהם, חתמו הצדדים על הסכם גירושין שבגדרו התחייב הבעל, הוא העותר שלפנינו, בתשלום דמי מזונות ילדים עבור שני ילדיהם של בני הזוג, שהיו אז קטינים, בסך 600 דולר לחודש בשוויים בשקלים, כשהם צמודים לדולר ארה"ב. זמן קצר לאחר גירושיהם, עזב העותר את הארץ, ושב אליה רק בשנת 1997. אז הגישה גרושתו, היא המשיבה 1, תביעת חוב לתשלום המזונות מכוחו של הסכם הגירושין בעבור שנות קטינותם של ילדי הזוג, בטענה שהעותר לא שילם כלל, או כמעט בכלל, את המזונות שנקבעו בהסכם. טענת "פרעתי" שהעלה העותר במענה לתביעה זו נדחתה, שכן הבנק בו ניהל העותר את חשבונותיו נסגר מאז, ולא עלה בידו להוכיח כי העביר את תשלומי המזונות לגרושתו. בסופו של יום, נמצא העותר חייב למשיבה 1 קרן בסכום של 40,500 דולר.

3.

המחלוקת שלפנינו נסובה על שאלת תשלום הריבית על חיוב זה. בהחלטתו מתאריך 24.8.2003 קבע ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא דאז (כב' הרשם א' באומגרט ) כי: "חישוב ריבית אינו בסמכות ראש ההוצל"פ, ובהעדר הודעה מוסכמת, יפנה ראש ההוצאה לפועל לבית הדין הרבני שבתל אביב בבקשת הבהרה מתאימה". בקשת הבהרה כאמור אכן נשלחה ביום 3.4.2005, בזו הלשון: "השאלה אותה מבוקש להבהיר היא האם כאשר המזונות נקבעו במטבע זר יש לחייב בריבית, ואם כן מה שיעורה".

4.

בתאריך 22.6.2005, הוציא בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (כב' הדיינים

א' שיינפלד , א' ריגר ו- ד' דומב ) החלטת הבהרה, בה פסק כי אין מקום לחייב את העותר בתשלום ריבית, אלא בתשלום הצמדה בלבד, כקבוע בהסכם הגירושין. ערעור על החלטת-הבהרה זו לבית הדין הרבני הגדול (כב' הנשיא הרב

מ' עמאר וכב' הדיינים ש' דיכובסקי ו- ע' בר שלום ) נדחה גם הוא בתאריך 22.2.2006. המשיבה 1 עתרה גם לבית משפט זה כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (בג"צ 3791/06), ואולם עתירתה נדחתה ביום 3.6.2007 ונפסק כדלקמן:

"לא מצאנו כי בית הדין חרג מגדר סמכותו בהיענותו לראש ההוצאה לפועל ובתוכן ההבהרה אותה ראה לנכון להציע. מאידך גיסא, לא מצאנו גם בהחלטת בית הדין הנכבד משום קביעת עמדה באשר לדינים החלים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.

החיובים הכספיים הנוגעים להליכים אלה ייקבעו בלשכת ההוצאה לפועל וההשגות על קביעות אלה צריך שתובאנה בפני ערכאת הערעור המתאימה".

5.

בעקבות פסיקה זו, דחה ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא (כב' הרשם ב' יזרעאלי ) בתאריך 20.12.2007 את בקשת המשיבה 1 לקציבת הריבית והפרשי ההצמדה או הפרשי השער. על החלטתו זו של ראש ההוצאה לפועל ערערה המשיבה 1 לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט י' כהן ) ניתח את לשונו של הסכם הגירושין, ומצא כי חובת התשלום על פיו היא בשקלים, הגם שמדובר בסכום הצמוד לדולר. משכך, סבר בית המשפט כי שאלת ההבהרה שהפנה ראש ההוצאה לפועל לבית הדין הרבני היתה שלא במקומה, שהרי לא התייחסה כלל למצב העובדתי הנכון הקיים בין הצדדים, ואף התשובה שניתנה היתה בלתי רלבנטית לעובדות המקרה. במצב דברים זה, מצא בית המשפט הנכבד כי על העניין חל סעיף 11(ב) ל חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 , המחייב תשלום ריבית על התשלום שבפיגור, וזאת בנוסף לחיוב בהצמדה, הקבוע בחוזה. לפיכך, בית המשפט לענייני משפחה פסק, בין השאר, כדלקמן:

"הערעור מתקבל לפיכך. בלשכת ההוצאה לפועל יבוצע חישוב של הפרשי הצמדה וריבית כחוק, כפי שנעשה לגבי חובות שקליים בעבור התקופה שתחילתה ביום בו אמורים היו דמי המזונות להשתלם ועד ליום התשלום בפועל. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ...".

6.

על פסק דינו זה של בית המשפט לענייני משפחה נסובה העתירה שלפנינו. עיקר טענתו של העותר הינה כי בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא חרג מסמכותו, שכן פסק דינו הנזכר מבטל, לשיטת העותר, החלטות חלוטות של ארבע ערכאות משפטיות קודמות, הלוא הן החלטותיהם: של ראש ההוצאה לפועל, של בית הדין הרבני האזורי, של בית הדין הרבני הגדול ושל בית משפט זה. בכך, טוען העותר, עומד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בניגוד למבנה ההיררכי של מערכת המשפט הישראלית ובניגוד לעיקרון הכבוד ההדדי בין הערכאות, ועל כן דינו בטלות או ביטול. יצויין כי במקביל לעתירה לבית משפט זה, פנה העותר גם בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי-מרכז. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בתאריך 4.1.2009 ולפיכך הגישה המשיבה בקשה לדחיית העתירה על הסף. לשיטת העותר, שהתבקש להבהיר כיצד דחיית בקשת רשות הערעור משליכה על העתירה שלפנינו, אין בכך כדי להשליך על הדיון בעתירה, שכן לשיטתו שתי הערכאות שדנו בעניינו חרגו מסמכותן.

7.

דינה של עתירה זו להידחות על הסף . בית משפט זה איננו נדרש ככלל להתערב בהחלטות של ערכאות השיפוט המוסמכות (ראו: בג"ץ 5090/06 פלוני נ' בית המשפט לענייני משפחה באילת (לא פורסם, 30.7.2006); בג"ץ 7971/08 פלונית נ' מדינת ישראל, הנהלת בתי המשפט (לא פורסם, 22.9.2008)). יתכנו אמנם מקרים חריגים ונדירים לכלל האמור , בהם יידרש סעד למען הצדק על פי סעיף 15(ג) ל חוק יסוד: השפיטה ואולם אלה מוגבלים לסיטואציות של חוסר סמכות זועקת, או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי (ראו: בג"ץ 8117/05 אזולאי נ' בית המשפט העליון בירושלים (לא פורסם, 28.9.2005); בג"ץ 1530/08 גנור נ' בית המשפט העליון (לא פורסם, 25.2.2008)). במקרה שלפנינו טענת חוסר סמכות איננה מבוססת, שכן אין חולק כי ראש ההוצאה לפועל היה מוסמך לפסוק כפי שפסק בהחלטתו האחרונה, מתאריך 20.12.2007. משניתנה החלטה זו, היא ניתנה לתקיפה לגופה על דרך של ערעור לבית המשפט לענייני משפחה, וזאת מכוחו של סעיף 80(ב1) ל חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 ובית משפט זה, במסגרת בג"ץ 3791/06 הנ"ל, הפנה את הצדדים למסלול האמור, כמבואר בפיסקה 4 שבכאן . בית המשפט לענייני משפחה מוסמך היה להותיר את החלטת ראש ההוצאה לפועל על כנה, או להופכה, קרי – לקבל את הערעור לגופו, או לדחותו. מסתבר כי בית המשפט לענייני משפחה הנכבד בחר לקבל את הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל. בלא קשר לצדקת החלטתו לגופה , הרי שבית המשפט בוודאי לא חרג

מסמכותו על פי המבחן הפונקציונאלי (ראו: בג"ץ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים, תשי"ג – 1952 פ"ד יב 1668 (1958) (עיינו: ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל פ"ד מח (1) 581 (1994); דנג"ץ 917/97

חוזה נ' בית המשפט העליון (לא פורסם, 4.6.1997)).

מסקנה זו עולה גם מן האמור בהחלטתו הקודמת של בית משפט זה, בבג"צ 3791/06 הנ"ל, שם הובהר כדלקמן: "החיובים הכספיים הנוגעים להליכים אלה ייקבעו בלשכת ההוצאה לפועל וההשגות על קביעות אלה צריך שתובאנה בפני ערכאת הערעור המתאימה". הנה כי כן, הן ראש ההוצאה לפועל, הן בית המשפט לענייני משפחה והן בית המשפט המחוזי מרכז פעלו על פי סמכותם ומכאן שאין כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק כנגד הערכאות הנ"ל.

8.

נוכח כל האמור לעיל – העתירה נדחית על הסף. העותר יישא בשכר טרחת עו"ד של המשיבה 1 בסך 5,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט א' גרוניס :

אני מסכים

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין :

מסכים אני בנסיבות לפסק דינו של חברי השופט מלצר.

דחיית העתירה באה, אל נכון, על רקע דיוני, כמתואר בפסקה 7 לפסק הדין; אין מקום כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק יהפוך, בדרך אחורית, ערכאת ערעור על בתי המשפט האזרחיים, והדברים נושנים וידועים. עם זאת לא אוכל להימנע מאמור, כי הסוגיה שברקע העתירה, במתח שבין גישת בתי דין רבניים שעל פי ההלכה אינם פוסקים ריבית (אלא הצמדה בלבד) ובין גישת בתי המשפט האזרחיים, הפועלים מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, אינה פשוטה כשלעצמה. נוצר מעין "עולם כפול", הבא לביטוי בפסק דינו של בית הדין הגדול מיום כ"ד שבט תשס"ו (22.2.06) ובתוכו הערת הדיין הרב דיכובסקי:

"ואם תשאלו, הרי כל פסיקה ממונית של בית דין רבני עלולה להגיע להוצאה לפועל, והם פוסקים ריבית, כיצד מסייעים בתי הדין לדבר עבירה? התשובה היא שאין אנו אדונים לכל. בית הדין פוסק לפי ההלכה. אם הזוכה עושה בפסק הדין שימוש לא ראוי, אין זה באחריותנו. אבל שבי"ד רבני יפסוק בעצמו ריבית זהו מעשה שלא ייעשה".

האם התוצאה היא שבית הדין הרבני "את נפשו הציל" בפסקו לפי המשפט העברי, ובית המשפט יעשה את מלאכת הריבית, שהמחוקק האזרחי קבע, כדין אם לא כדת? התשובה לכך אינה מובנת מאליה; ברי כי בית משפט זה לא נדרש לכך בעתירה הקודמת (בג"ץ 3791/06), והותיר על כנה הן את הבהרת בתי הדין הרבניים והן את סמכות ההוצאה לפועל ללכת בדרכה שלה. קביעה זו, ובעקבותיה עמדתם השונה של הרשם מזה ובית המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי מזה, שתיאר חברי, מצביעות על העמימות המאפיינת תחום זה. האם שני קוים מקבילים הם, ולא ייפגשו? חוששני שבמציאות המורכבת, המשפטית והערכית, ניאלץ להמשיך לפי שעה באותה מקביליות, שבצידה האחד בתי הדין בדרכם, דרך ההלכה, ומאידך גיסא מה שמחסירה גישתם מן הזוכה יבוא לידי ביטוי בהוצאה לפועל, הפועלת לפי החוק האזרחי.

ועם זאת, ישנו מרווח של שיקול דעת, החקוק בסעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה – "רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף....רשאית, לפי שיקול דעתה (הדגשה הוספה – א"ר), לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו". על כן –

במקרים המתאימים ובפרשנות הכרוכה בהם – אפשר גם בבית המשפט האזרחי ליתן ביטוי לרוח המשפט העברי, לעניין ריבית; ראו רע"א 777/04 מרנץ נ' רודריגז , פ"ד נט(1)420, 422, ואידך זיל גמור.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.