בג"ץ 8117/05 חנניה אזולאי נ. בית משפט העליון בירושלים (כב' השופטת העליון)

השופטת ד' ביניש :

בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי בית-משפט זה, בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק, יכריז על ביטולה ו/או על בטלותה של החלטה שניתנה על-ידי בית-משפט זה בערר על מעצר.

1.כנגד העותר ונאשמים אחרים הוגש ביום 3.5.2005 כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי, אשר ייחס לעותר עבירות של ניהול ארגון פשיעה, סחיטה באיומים, הלבנת הון ועבירות מס. בית-המשפט המחוזי הורה על מעצרם של העותר ושל חלק מן הנאשמים האחרים, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. יתר הנאשמים שוחררו לחלופת מעצר בהסכמת המדינה. על החלטת המעצר הוגש ערר לבית-המשפט העליון, אשר נדחה ביום 21.8.2005 בהחלטתה של השופטת מ' נאור. בדחותה את הערר ציינה השופטת נאור, בין היתר, כי:

"די באישום 14, שהוא אישום חמור, כדי להקים עילת מעצר עד לתום ההליכים גם לגבי נאשמים 2 [העותר - ד.ב.] ו- 4. משהגעתי למסקנה זו, אין אני נדרשת לטענת המדינה כי קיימת עילת מעצר בעניינו של נאשם 2 מכוח עבירת רכוש, שכן די בענייננו בקיומה של עילת מעצר מכוח עבירת אלימות. בנסיבות אלה, אין מקום לטענתם של הנאשמים 2 ו- 4 בדבר אפליה לרעה ביחס לנאשמים האחרים בפרשה, שכן קמו בעניינם נסיבות חמורות יותר של אלימות מאלה של נאשמים 6 - 10, ששוחררו לחלופת מעצר בהסכמת המדינה".

כנגד החלטת בית-המשפט העליון מופנית העתירה שלפנינו. לטענת העותר, קביעת בית-המשפט כי קמו בעניינו "נסיבות חמורות יותר של אלימות מאלה של נאשמים 6 - 10" הנה בבחינת טעות עובדתית גרידא, ומשביסס בית-המשפט החלטתו על טעות זו, חרג מסמכותו ועל-כן דין החלטתו על כל רבדיה לבטלות מעיקרא. לחלופין טוען העותר, כי יש להורות על ביטול ההחלטה בשל פגיעה חמורה ובולטת בעיקרי הצדק הטבעי, זאת מחמת הפלייתו אל מול הנאשמים האחרים ששוחררו לחלופת מעצר, אשר מואשמים בעבירות חמורות מאלה שיוחסו לו ועברם הפלילי מכביד בהרבה מזה של העותר.

2.דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, לפי סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה, בית-המשפט הגבוה לצדק אינו נותן סעד נגד בתי-משפט שחוק היסוד דן בהם, ובכללם גם בית-המשפט העליון. כאמור, העותר ביסס עתירתו על עילת החריגה מסמכות ולחלופין על עילת הפגיעה בכללי הצדק הטבעי. לא מצאנו ממש בטענות העותר בדבר חריגה מסמכות. טענותיו של העותר הן בבחינת ערעור על החלטת בית משפט זה לגופה. בית המשפט פעל ללא ספק בתחום סמכותו ושאלת הערכת הראיות לכאורה אינה יורדת לשורש הסמכות. אין גם ממש בטענת העותר בדבר פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי עקב הטענה להפליה כביכול בין הנאשמים בפרשה, שאף היא טענה ערעורית מובהקת.

אשר על כן, העתירה נדחית.