בג"ץ 5932/01 יצחק מינא ,עו"ד נ. בית המשפט העליון בשתו כבית משפט לערעורים

השופטת מ' נאור :

1.העותר עו"ד יצחק מינא מבקש שבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק יבטל פסק דין של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים.

2.על העותר הוטל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, במסגרת הליך של בזיון בית משפט, קנס של 10,000 ש"ח ליום החל מיום 23.12.98, וכל עוד נמנע הוא מלקיים שתי הוראות הכלולות בפסק דין שניתן נגדו ביום 2.4.98. פסק הדין מיום 2.4.98 ייקרא להלן "פסק הדין המקורי". ההחלטה מיום 23.11.98 תיקרא להלן "ההחלטה בהליך הבזיון".

3.המשיבים 5 ו6- בעתירה הנוכחית היו לקוחותיו לשעבר של עו"ד מינא, והתנהלו בינו לבינם הליכים משפטיים שונים. אחת ההוראות שניתנו בפסק הדין המקורי, ששימשה עילה לקנוס את העותר בגין בזיון בית המשפט, הטילה על עו"ד מינא ליתן דין וחשבון מלא ומפורט מלווה באסמכתאות בכתב, בדבר הכספים שקיבל מהמשיבים 5 ו6-. עוד הורה פסק הדין המקורי שבדין וחשבון האמור ייכלל פירוט של הוצאות שהוצאו על ידי עו"ד מינא שהוא מייחסם למשיבים 5 ו6-. הדו"ח שעו"ד מינא אמור היה להגישו על פי פסק הדין המקורי אמור היה להיות בחתימת עו"ד מינא עצמו, או על ידי מנהל חשבונות מטעמו.

4.עו"ד מינא הגיש למשיבים 5-6 דו"ח שאיננו בחתימת ידו או בחתימת מנהלת חשבונות מטעמו, אלא בחתימת עובדת משרדו. במסגרת ההחלטה בהליך הבזיון נקבע גם שאין בדו"ח פירוט כנדרש בפסק הדין המקורי.

5.במהלך בירור הערעור על ההחלטה בהליך הבזיון הוחלט, בהסכמת בעלי הדין, שעו"ד מינא יגיש דו"ח נוסף מדויק וחתום על ידי רואה חשבון מוסמך. לאחר הליכים שונים שאין צורך לפרטם, קבע בית המשפט העליון בערעור הפלילי כי ביום 7.5.2000 מילא עו"ד מינא את הוראות פסק הדין המקורי בנושא הדו"ח. עד מועד זה - כך נקבע בערעור - לא קויים פסק הדין המקורי בשלמותו.

6.הקנס שהוטל בבית המשפט המחוזי לתקופה בין יום 23.12.1998 ועד יום 7.5.2000 עמד על 5 מליון ש"ח. בערעור הקטין בית המשפט העליון את הקנס. הקנס בגין אי מתן הדו"ח הכספי במועד הועמד על 40,000 ש"ח בלבד.

7.העותר מבקש שבית משפט זה, כבית משפט גבוה לצדק, יקבע כי מעולם לא ביזה הוא את בית המשפט, כפי שנקבע בערעור. בית המשפט הגבוה לצדק מתבקש לתקן את מה שלדעת העותר הוא עוול כבד שנעשה לו בקביעה שהוא, עורך דין בישראל, ביזה פסק דין של בית המשפט המחוזי.

8.טענתו של העותר היא, בקליפת האגוז, שבית המשפט העליון עיכב את ביצועה של ההחלטה בהליך הבזיון טרם נכנס צו הבזיון לתוקף, כך שלמעשה לא היה, ולו יום אחד, בו ביזה העותר את פסק הדין, ובית המשפט העליון שגה בקביעתו.

9.טענותיו אלה של העותר המועלות בעתירה זו נדונו כבר על ידי בית המשפט העליון בערעור האמור, והוא דחה אותן. בית המשפט הבחין בין הקנס (שאכן עוכב) לבין חובת המערער על פי פסק הדין המקורי. החובה על פי פסק הדין המקורי - לא עוכבה.

10.העותר פותח את עתירתו באמירה כי "עתירה זו אינה מתיימרת להיות 'תחליף ערעור', ואין עניינה טעויות משפטיות שנפלו בפסק הדין". ואולם, עיון בעתירה מעלה כי אין היא אלא "תחליף ערעור" ובקשה לתקן טעות הקיימת בפסק הדין, לטענת העותר. אפילו נניח, כטענת העותר, (ואין זו הנחתנו) כי בית המשפט העליון שגה, אין הדבר מצדיק התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק. העותר אינו טוען שבית המשפט העליון חרג מסמכותו (ראה בג"ץ 8744/96 חוזה נ' מגדלי בך בע"מ (לא פורסם) ודנג"ץ 917/97 חוזה נ' בית המשפט העליון ואח' (לא פורסם)). בבג"ץ 8744/96 הנ"ל נאמר "... הטענות אשר העותרים מעלים בעתירה (נגד פסק דין שניתן בבית המשפט העליון בענין אזרחי), גם אילו היו נכונות באופן מוחלט, רחוקות מרחק רב מחוסר סמכות. לבית משפט העליון נתונה הסמכות לדון בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, ואפילו אם הוא טועה אגב הדיון בערעור כזה, אין הוא חורג מן הסמכות".

כוחם של דברים אלה יפה אף לענייננו ואין עילה להתערבותו של בית משפט זה. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין שניתנו על ידו בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים.

11.העתירה נדחית.