דנ"מ 2229/20 רומן ברג ואח' נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ע' פוגלמן , מ' מזוז ו י' אלרון ) מיום 10.3.2020 בבר"מ 5898/16 ובבר"מ 7019/16 (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין נדונה השאלה האם במסגרת פרשנותו של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק ) ניתן להעניק פיצויים בגין ירידת ערך מצטברת בשווי מקרקעין, שנגרמה מכמה תכניות מתאר ארציות ומחוזיות, וזאת במסגרת תביעה המוגשת בגין פגיעתה של התכנית המאוחרת בשרשרת, שעה שהתכניות הקודמות לה לא הקימו כשלעצמן זכות תביעה לפי סעיף 197.

רקע ותמצית ההליכים הקודמים

1.

המבקשים הם בעליהן של חלקות מקרקעין הממוקמות לאורך תוואי דרך מס' 431. ביום 26.9.2000 פורסם צו הפקעה שבמסגרתו אישר שר התחבורה הפקעת קרקעות, שכללו חלק ממקרקעי המבקשים, וזאת לצורך יישום תכנית מתאר מחוזית ברמה מפורטת 6/3א "תוואי משותף לדרך פרברית מהירה מס' 431 (קטע מערבי) למסילת ברזל ולמעבר קווי חשמל ראשיים (חלק)" (להלן: תמ"מ 6/3א או התכנית הפוגעת ). התכנית הפוגעת הניחה את התשתית הקונקרטית לסלילת כביש 431 ולהנחת מסילות ברזל ותשתית חשמל בקרבתו, והיא אושרה ביום 14.12.2000. התכנית הפוגעת שינתה את ייעודי הקרקע הנדרשים בתחומה לייעוד דרך, למעבר קווי חשמל ראשיים ולשטח משותף של אלה.

2.

במרוצת השנים, עוד לפני שאושרה התכנית הפוגעת, הוחלו על המקרקעין תכניות מתאר ארציות ומחוזיות שבהן סומנו תוואי כביש 431, תוואי מסילת הברזל ותשתית החשמל נושא התכנית הפוגעת (להלן: תכניות העבר ). תכניות העבר תוכננו בקנה מידה רחב ובאופן כוללני שאיפשר מרחב פעולה עתידי לקביעת המיקום המדויק שבו יעבור כביש 431 בתכנון מפורט .

3.

עם אישורה של התכנית הפוגעת הגישו המבקשים תביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק לוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון. התביעות נדחו והמבקשים הגישו ערר לוועדת הערר של הוועדה המחוזית אשר קבעה כי בניגוד לתכניות העבר, שלא הקימו זכות לפיצוי בשל היותן כוללניות, תמ"מ 6/3א פגעה במקרקעי המבקשים משום שכללה תוספת תכנונית קונקרטית, שלא הייתה קיימת במצב התכנוני של המקרקעין לפי תכניות העבר. בהחלטה נקבע כי תוספת זו כוננה את הפגיעה במקרקעין כמשמעותה בסעיף 197 לחוק וכי יש להעביר את התביעות לבחינה שמאית לצורך הערכת היקף הפגיעה. השמאית המכריעה שנבחרה על ידי הוועדה, הונחתה לערוך השוואה של מחיר השוק של המקרקעין לפני כניסת התכנית הפוגעת לתוקף ולאחריה. בתוך כך, לצורך קביעת ערך הקרקע במצב הקודם לאישור התכנית הפוגעת, הובאה בחשבון השפעתן הכלכלית המשוערת של תכניות העבר על המקרקעין (להלן: העננה התכנונית ) . שווי הקרקע חושב בסופו של דבר בהתאם לייעודי הקרקע ולמגבלות הבנייה כפי שהשתקפו מהתכניות במדרגים השונים, תוך שהובאה בחשבון ההסתברות כי הכביש יעבור בתחומה של חלקה מסוימת. על רקע זה חושבו לבסוף שיעורי ירידת הערך בעקבות התכנית הפוגעת.

4.

המבקשים, שלא השלימו עם השומה, הגישו ערר נוסף במסגרתו תקפו את המתודולוגיה שבה נקטה השמאית ובכלל זאת את התחשבותה של השמאית ב"עננה התכנונית" בקביעת ערך המקרקעין. משנדחה הערר הנוסף הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים (עמ"נ (מרכז-לוד) 41055-09-13; השופט י' שינמן ). ביום 23.6.2016 דחה בית המשפט קמא את ערעור המבקשים וקבע כי אין לקבל את טענתם לפיה יש לראות בתכניות העבר ובתכנית הפוגעת משום "רצף תכנוני" שמאפשר לתבוע את מלוא ירידת הערך שנגרמה למקרקעין משילוב תכנית העבר והתכנית הפוגעת.

5.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים בקשות רשות ערעור שהדיון בהן אוחד ונדון כבערעור מתוקף תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 . המבקשים טענו כי המועד הראשון שבו יכלו להגיש תביעה בגין ירידת ערך המקרקעין היה לאחר אישור תכנית תמ"מ 6/3א, שכן זהו המועד שהתגבשה תכנית קונקרטית שאפשרה לזהות פגיעה במקרקעין. לטענתם, במועד זה, וכפועל יוצא של חוסר האפשרות לתבוע פיצוי בגין נזקי תכניות העבר במועד מוקדם יותר, היה מקום להתיר להם לתבוע פיצוי גם בגין נזקי תכניות העבר, כך שבסך הכל ישולם להם פיצוי בגין ירידת הערך הכוללת שגרמו אלו ותמ"מ 6/3א גם יחד. לטענתם, החישוב שנכון היה לערוך במקרה דנן צריך היה להתמקד בשווי הקרקע במועד שקדם לתכנית הראשונה בשרשרת התכנונית, תוך ניטרול העננה התכנונית. לעומת זאת, החישוב שבו נקטה השמאית המכריעה שיקלל את העננה התכנונית בקביעת ערכי הקרקע במצב הקודם, באופן שהקטין את הפער בין שווי הקרקע ערב אישור התכנית הפוגעת ובין ערכה לאחר מכן. כפועל יוצא מכך, סברו המבקשים כי נפסקו פיצויים נמוכים מאלו שהם זכאים להם מכוח הדין.

6.

נוכח אופייה העקרוני של הסוגיה שעמדה במוקד הערעורים, ביקש בית המשפט את עמדת היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועץ ). היועץ סבר כי במקרים שבהם ההליך התכנוני מורכב ממספר שלבים, וראשיתו בתכנון כוללני שעבר לאורך השנים תהליכי קונקרטיזציה עד שהגיע לשלב התכנון המפורט, כבענייננו, יש להשקיף על ירידת הערך שגרם המהלך התכנוני בכללותו (להלן: "דוקטרינת ההליך התכנוני הכולל" ). בהקשר זה הבהיר היועץ כי יש להבחין בין שני מצבים עובדתיים: האחד – שבו בעל הזכות במקרקעין יכול היה להגיש תביעה לפי סעיף 197 לחוק בגין ירידת הערך שגרמו תכניות העבר בשל פגיעה קונקרטית בת זיהוי; והשני – שבו בעל הזכות במקרקעין לא יכול היה לתבוע פיצוי לפי סעיף 197 לחוק משום שתכניות העבר היו כוללניות ולא ניתן היה לזהות פגיעה קונקרטית שנגרמה מהן. לשיטת היועץ, במצב השני ורק בו יש לאפשר לתובע לקבל פיצוי בגין ירידת הערך שגרמו תכניות העבר אגב תביעתו לפיצוי בגין פגיעתה של התכנית המפורטת המאוחרת.

7.

בפסק הדין, אשר נכתב על ידי השופט ע' פוגלמן בהסכמת השופט מ' מזוז כנגד דעתו החולקת של השופט י' אלרון , נדחו ערעורי המבקשים. דעת הרוב ציינה כי בהתאם לאופן שבו פורש סעיף 197 לחוק בפסיקתו הענפה של בית משפט זה, על מנת לזכות בפיצוי לפי הסעיף יש להוכיח התקיימותם של שלושה יסודות: יסוד התכנית, יסוד הפגיעה ויסוד הקשר הסיבתי. לשיטת השופט פוגלמן , אף שכל אחת מהתכניות לבדה היא "תכנית" כמשמעותה בחוק, ועל כן היא באה בגדרו של סעיף 197, בענייננו הקושי נעוץ בשאלה האם ניתן לפרש את סעיף 197 כחל גם במקרה של ריבוי תכניות, ובאופן ספציפי האם ניתן להשקיף על הנזק שגרמו כמה תכניות באותם המקרקעין כנזק יחיד לצורך תביעה לפי סעיף 197 לחוק. זאת, בשים לב לנקודת המוצא הפרשנית שעוגנה בפסיקה ולפיה, ככלל, יש להתייחס לתכניות מתאר שונות, הבאות זו אחר זו, כתכניות נפרדות לעניין תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק תכנון והבנייה. השופט פוגלמן הוסיף והתייחס בהקשר לזה לפסק הדין שניתן בעניין בר"ם 3781/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה נ' הר (7.8.2006) (להלן: עניין הר ) שם נקבע כי בנסיבות שבהן מתקיים "רצף תכנוני" בין שתי תכניות מתאר, ניתן לפרש את יסוד התכנית כמתייחס ליותר מתכנית אחת, באופן שמאפשר להעניק פיצוי לפי סעיף 197 לחוק בגין נזקן המצטבר של התכניות, ולמנות את מרוץ ההתיישנות מיום תחילתה של התכנית המאוחרת. צוין, כי בעניין הר

נקבע שהנטייה להשקיף על שתי התכניות ככאלו המקיימות ביניהן "רצף תכנוני", תגדל ככל שניתן יהיה להצביע על קיומה של זיקה תכנונית "הדוקה ומשמעותית" בין התכניות; על קיומה של זיקה פורמאלית בין התכניות, למשל בדרך שתקנונה של התכנית הראשונה צופה את דבר קיומה של התכנית המאוחרת; וכן כאשר פרק הזמן שצפוי לחלוף בין מועד אישורן של התכניות הוא קצר יחסית. לשיטת השופט פוגלמן , מאפיינים אלו לא התקיימו בענייננו ומשכך לא ניתן ליישם את דוקטרינת הרצף התכנוני על נסיבות העניין דנן.

8.

אשר ליסוד הפגיעה, ציין השופט פוגלמן , בהתבסס על פסיקה קודמת של בית משפט זה, כי פגיעה המזכה בפיצוי לפי סעיף 197 לחוק היא פגיעה מסוימת וקונקרטית "בתכונות המקרקעיות של המקרקעין", ולא פגיעה באדם המחזיק אותו זמן במקרקעין. עוד צוין כי על הפגיעה בתכונות המקרקעין לקיים קשר סיבתי עם ירידת ערכם של המקרקעין בשוק החופשי, וזאת בהשוואה למצב הדברים שקדם לאישור התכנית. יישום העקרונות המנחים שהותוו בפסיקה בענייננו, הוליכו את דעת הרוב לקבוע כי השפעתן של תכניות העבר על מקרקעי המבקשים לא חצתה את רף ה"פגיעה" הנדרש לצורך גיבוש זכותם לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק. אשר על כן נקבע כי אף שאין חולק שתכניות העבר השפיעו על ערך המקרקעין, "נקודת המפנה" שגיבשה לראשונה "פגיעה" במקרקעי המבקשים חלה רק עם אישור התכנית הפוגעת ולא לפני כן.

9.

באשר לעמדת היועץ כי יש להכיר בנסיבות העניין בדוקטרינת "המהלך התכנוני הכולל", ציין השופט פוגלמן כי אף שיש טעם רב בהגיון המונח בבסיס הדוקטרינה, אין לה עוגן חוקי בהוראת סעיף 197 לחוק ויישומה מחייב תיקון חקיקה מתאים. בנוסף, נקבע כי אימוץ הדוקטרינה יעורר קושי בכל הנוגע למגבלת ההתיישנות הקבועה בסעיף 197(ב) לחוק, ועוד הוטעם כי יישומה יביא להפרת האיזון הפנימי שקובע הסעיף באופן שעלול להגדיל את נטל הפיצויים המוטל על הוועדות המקומיות ולהשפיע באורח מהותי על התנהלותן השוטפת.

10.

השופט י' אלרון , בדעת מיעוט, סבר כי יש לקבל את הערעורים. לגישתו, יש לראות בתכניות העבר שלב מוקדם של מהלך תכנוני כולל המקים זכות פיצוי הן בגין הפגיעה המאוחרת והן בגין ירידת הערך של המקרקעין שהתגבשה עם אישור תכניות העבר. לשיטתו, אין לראות בתנאי דוקטרינת "הרצף התכנוני" שהותוו בפסק הדין בעניין הר כתנאים מצטברים, והתנאי החשוב שבהם

– קיומה של זיקה משמעותית בין התכניות – התקיים בענייננו, על פי תפיסתו.

הבקשה לדיון נוסף

11.

המבקשים טוענים כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה אשר סותרת הלכות קודמות שיצאו מלפני בית משפט זה וכי תוצאותיו גורמות לפגיעה קשה בזכויות קנייניות של הפרט ובעקרונות הצדק החלוקתי. לטענתם, הקביעה כי לצורך חישוב הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק ניתן היה להתחשב בהשפעת העננה התכנונית על שווי הקרקע במצב הקודם אף שתכניות העבר לא היו קונקרטיות ולא ניתן היה להגיש בעטיין תביעות לתשלום פיצויים, מנוגדת לשורה ארוכה של פסקי דין, ובכללם לפסק הדין בעניין ע"א 664/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן נ' נמדר

(10.8.2003) (להלן: עניין נמדר ), שבהם נקבע כי רק תכנית מסוימת וקונקרטית מקימה זכות לפיצוי מכוח סעיף 197 לחוק. החידוש ההלכתי שנקבע בפסק הדין, כך לפי המבקשים, אף מנוגד להלכות שנפסקו בעת האחרונה על ידי בית משפט זה, מהן עולה כי לצורך חישוב גובה הפיצוי לפי סעיף 197 אין להתחשב בסיכויי פגיעה עתידיים של תכניות כוללניות שאינן מסוימות דיין. לטענתם, הקביעה החדשה בפסק הדין גורמת לפגיעה כפולה בזכויותיהם של בעלי מקרקעין: פעם אחת, משום שלא יוכלו להגיש תביעת פיצויים בגין תכניות מתאר ארציות ומחוזיות בשל היותן כוללניות ופעם נוספת משום שבעת הערכת שווי המקרקעין במצב הקודם ניתן יהיה להפחית משווי המקרקעין את אותה "עננה תכנונית" שיצרו תכניות המתאר הכוללניות. עוד נטען כי פסק הדין מעורר קושי במישור המעשי שכן, לשיטתם, הוא יתמרץ בעלי זכויות במקרקעין להציף את ועדות התכנון והבניה בתביעות בגין תכניות שאינן מסוימות וקונקרטיות, מתוך חשש שהימנעות מהגשת תביעה בשלב מוקדם תיזקף לרעת בעלי הקרקע במקרה שבו תאושר בשלב מאוחר יותר תכנית מסוימת וקונקרטית. לבסוף טוענים המבקשים, כי העובדה ששופטי ההרכב נחלקו בדעותיהם באשר לתוצאות ההליך מעידה אף היא כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין מוקשית ומוצדק לקיים בה דיון נוסף.

12.

המשיבות 4-1 טוענות, מצדן, כי דין הבקשה להידחות באשר לשיטתן בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה חדשה. בתמצית, נטען כי בית המשפט יישם הלכות קודמות לפיהן סעיף 197 לחוק מקים זכות לפיצוי בגין פגיעתה של תכנית מסוימת במקרקעין, וכי במקרה של רצף תכניות פוגעות יש להגיש תביעה נפרדת בגין פגיעתה של כל תכנית. עוד נטען כי לפי ההלכה הנוהגת, פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק אינם פיצויים מוחלטים המפצים על כל פגיעה בקניינו של הפרט, כי אם פיצויים יחסיים המאזנים בין זכויות הפרט ובין האינטרסים הציבוריים החשובים שעומדים בבסיס הליכי התכנון. אשר לטענת המבקשים כי פסק הדין צפוי לגרום להצפת מוסדות התכנון ובתי המשפט בתביעות, טוענות המשיבות כי טענה זו היא ספקולטיבית באופייה ואין לה על מה שתסמוך בשים לב לכך שפסק הדין לא שינה את הדין הנוהג. לבסוף, נטען כי אין ממש בטענת המבקשים לפיה המחלוקת שנתגלעה בין שופטי ההרכב מצדיקה, כשלעצמה, לקיים בפסק הדין דיון נוסף שכן הלכה היא כי דעת מיעוט בפסק דין אינה מקימה עילה עצמאית לדיון נוסף.

13.

היועץ, לעומת זאת, ציין בתגובתו כי פסק הדין כולל קביעות מוקשות אשר עשויות להתפרש כהלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף. לטענתו, בפסק הדין נקבע שתכניות העבר לא קיימו את דרישות הפגיעה והקשר הסיבתי הקבועות בסעיף 197 לחוק וזאת משום ששופטי ההרכב הניחו שלא חל שינוי בשימושים המותרים במקרקעין ומשכך לא נפגעו תכונות המקרקעין. בהקשר זה, היועץ טוען כי מפסק הדין משתמעת הלכה ולפיה תכנית מתארית אשר לא קובעת במדויק את מיקומי הייעודים והשימושים השונים במקרקעין, ומכאן שלא ניתן להוציא מכוחה היתרים, ככלל לא תקיים את דרישת ה"פגיעה" כמובנה בסעיף 197 לחוק ואינה מקימה זכות לפיצוי. לגישת היועץ, עמדה זו מוקשית משום שהיא עלולה להוביל לפיצוי חסר באותם מקרים נדירים שבהם מהלכי תכנון רב שלביים לא יאפשרו לבעלי זכויות במקרקעין להגיש תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק. עוד סבור היועץ כי קביעתו של בית המשפט בעניין זה אינה מתיישבת עם הדין הקיים אשר מורה כי גם במקרים שבהם תכנית מתארית מתאפיינת ב"הוראות גמישות", כל אימת שמדובר בתכנית שכוללת שינוי ייעוד של המקרקעין שמוביל לירידת ערך, מדובר בפגיעה בתכונות המקרקעין, ומכאן שניתן ורצוי להגיש תביעה לפי סעיף 197 בהתאם למועדים הקבועים בחוק.

דיון והכרעה

לאחר עיון בפסק הדין, בבקשה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

14.

כידוע, תנאי סף לקיומו של דיון נוסף הוא כי בפסק הדין נושא הבקשה נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 1654/20 מובילי עטיה שבתאי בע"מ נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 5 (8.6.2020)). עוד נקבע כי כדי להצדיק קבלת בקשה לקיום דיון נוסף "נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר , פסקה 6 (11.10.2005)).

תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו.

15.

עיון בפסק הדין מלמד כי שופטי ההרכב לא ביקשו לקבוע הלכה חדשה ואך יישמו את הוראת סעיף 197 על נסיבות המקרה דנן, בהתאם לאופן שבו פורש הסעיף לאורך השנים בפסיקת בית המשפט העליון. בית המשפט סקר בהרחבה את ציוני הדרך המרכזיים בפרשנות שניתנה לסעיף 197 (פסקאות 48-34 לפסק דינו של השופט פוגלמן ), וחלק מרכזי בדיון הוקדש לעניין הר שבו נדונה שאלה דומה בעיקרה לזו שנדונה בענייננו, קרי מתי ניתן יהיה לפצות מכוח סעיף 197 לחוק בגין נזקן המצטבר של מספר תכניות שמקיימות ביניהן "רצף תכנוני". יישום אמות המידה שנקבעו בעניין הר על נסיבות המקרה דנן, הוביל את דעת הרוב למסקנה כי לא ניתן להחיל את דוקטרינת הרצף התכנוני בענייננו. אף השופט אלרון שהיה בדעת מיעוט, ביקש לפסוע בגדרי הלכת הר , אלא שלשיטתו, יישום העקרונות שהותוו בעניין הר ובהלכות נוספות מוליך למסקנה אחרת ולפיה המבקשים היו רשאים לתבוע פיצוי גם בגין ירידת הערך שגרמו תכניות העבר במועד מוקדם למועד אישורה של התכנית הפוגעת. משעניין לנו ב יישום הדין החל, והגם שהדבר עורר מחלוקת בין שופטי ההרכב, אין הצדקה לקיים דיון נוסף (ראו לעניין זה, למשל: דנג"ץ 2630/14 ריינר נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב , פסקה 15 (23.10.2014)).

16.

אין לקבל את טענת המבקשים לפיה חישוב הפיצויים והאפשרות להתחשב ב"עננה התכנונית" שגרמה תכנית כוללנית מוקדמת בזמן, נוגדים הלכות קודמות שיצאו תחת ידיו של בית משפט זה, ובהם פסק הדין בעניין נמדר (סעיפים 7 ו-14 לתגובת המבקשים בבקשה לדיון נוסף). בניגוד לטענת המבקשים, הסוגיה המרכזית שנדונה בעניין נמדר נגעה לשאלה איזו מבין שתי תכניות – תכנית מתאר ארצית כוללנית ותכנית מתאר מקומית ספציפית – היא תכנית "פוגעת" כמשמעה בסעיף 197 לחוק. בשונה מענייננו, בעניין נמדר

בית המשפט לא נדרש לשאלת חישוב הפיצוי שגרמו התכניות או לשאלה האם יש לחשב את נזקן המצטבר של התכניות. כמו כן, נקבע בעניין

נמדר

כי "מבחינה עקרונית גם תכנית מתאר ארצית יכולה להיות תכנית פוגעת" (פסקה 6 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ), ודברים ברוח דומה צוינו מפורשות מפי דעת הרוב גם בענייננו, ונקבע כי "הלכה מושרשת היא כי כל תכנית מתאר – יהיה תוארה אשר יהיה, בכל מדרג שהוא, ולרבות תכנית מתאר ארצית – יכולה להיחשב כ"תכנית" לצורך סעיף 197(א), ובלבד שהתכנית מסוימת וברורה במידה המאפשרת לזהות פגיעה קונקרטית במקרקעין" (פסקה 33 בפסק הדין). בית המשפט הוסיף וציין בהקשר זה כי המבקשים בענייננו כלל לא חלקו על כך שתכניות העבר לא קיימו את דרישת הפגיעה הקבועה בסעיף 197 לחוק, (פסקה 64 בפסק הדין).

מהטעמים הללו אף אין בידי לקבל את טענת היועץ כי מפסק הדין משתמעת הלכה ולפיה תכנית מתארית שלא ניתן להוציא מכוחה היתרים, ככלל לא תקיים את דרישת ה"פגיעה" כמובנה בסעיף 197 לחוק, ולא תקיים זכות לפיצוי. יתרה מכך, הצדקה לקיים דיון נוסף אינה יכולה להתבסס על "הלכה משתמעת" ולא אחת נקבע, שתנאי לקיומו של דיון נוסף הוא כי ההלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון היא גלויה וברורה "וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" ( דנ"א 4804/02

רביזדה נ' גודלמן (19.8.2002)).

17.

המבקשים הוסיפו וטענו כי פסק הדין מוליך לתוצאה בלתי צודקת מבחינה חלוקתית וכי הוא עלול לגרום לתוצאה בעייתית של ריבוי תביעות בפני מוסדות התכנון ובתי המשפט. אכן, כפי שצוין בפסק הדין, ההסדרים הקבועים בחוק התכנון והבנייה לעניין זכאות לפיצויים בגין פגיעה עקב הליך תכנוני, כרוכים במלאכת איזון מורכבת שאינה תמיד מיטבית (פסקה 75 לפסק הדין). עם זאת מקובלת עלי עמדת בית המשפט כמפורט בפסק הדין, כי על מנת שניתן יהיה להכיר באפשרות לפיצוי רחב יותר בהתאם לדוקטרינת "ההליך התכנוני הכולל" שהציע היועץ, שיתפרש גם על מצבים שבהם נגרמה ירידת ערך מתמשכת כתוצאה ממהלך תכנוני רב שלבי, נדרש תיקון חקיקה מתאים. כפי שצויין בפסק הדין, אימוץ הפרשנות שהוצעה בהקשר זה על ידי המבקשים ועל ידי היועץ, בלא תיקון חקיקה, יש בו משום חידוש הלכה המשנה את נקודת האיזון שבסעיף 197 לחוק, והוא עלול להוביל לאי וודאות במערך התכנון ובחיוב הפיצויים הנוהג (פסקה 75 לפסק דינו של השופט פוגלמן ; פסקאות 5-3 לחוות דעתו של השופט מזוז ).

18.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו, יחד, בהוצאות המשיבות 4-1 בסך 30,000 ש"ח .