דנג"ץ 2630/14 תמר ריינר נ. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב

לפני בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דין שנתן בית משפט זה (השופטים ס' ג'ובראן ,

י' דנציגר ו נ' הנדל ) בשני תיקים שאוחדו – ע"א 3020/10 וינברג נ' קרמר

ובג"ץ 9030/11 וינברג נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב (26.3.2014). פסק הדין דחה הן את הערעור והן את העתירה. נקבע כי הכרעתו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים לפיה בית הדין מוסמך לדון בשאלת ביטולם של הסכמי פשרה אשר קיבלו תוקף של פסק דין בבית משפט זה – נעשתה בסמכות.

רקע

1.

מושאה העיקרי של בקשה זו הוא הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות המצטיינים בלימודיהם (להלן: ההקדש ). המבקשים 1 ו-2 הם נכדיו של מר גבריאלוביץ (להלן: המנוח ). המשיב 3 הוא ההקדש, המשיבים 10-4 שימשו או משמשים כנאמני ההקדש ואילו המשיב 11 הוא נכדו של המנוח ובן דודתם של המבקשים 1 ו-2.

2.

ההקדש, אשר בבסיסו נכס ברחוב מזא"ה 69 תל-אביב, נוצר על ידי אשתו ובנותיו של המנוח בשנת 1955, על-פי שטר הקדש לצורכי צדקה שנחתם בפני בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו. בהתאם לאמור בשטר מונו להקדש חמישה נאמנים, שניים מתוכם קרובי משפחתו של המנוח. בחלוף השנים נפטרו חלק מהנאמנים ותחתם מונו נאמנים חדשים וביניהם המשיבים 6-4 (להלן: הנאמנים ), עד שנוצר מצב בו איש מחמשת הנאמנים לא השתייך למשפחתו של המנוח. עובדה זו היוותה פתח ומניע למספר לא מבוטל של סכסוכים ושל הליכים משפטיים. להלן יתוארו רק אותם ההליכים אליהם התייחס בית משפט זה שעל הכרעתו נסובה הבקשה לדיון נוסף, אחרים – אינם רלבנטיים להכרעה בשאלה אם להורות על קיומו של דיון נוסף.

3.

בשנת 1978 פתחו כמה מקרובי משפחתו של המנוח (להלן: משפחת המנוח ), לרבות בתו (ואמם של העותרים) אהובה ויינברג ז"ל בהליך. משפחת המנוח פנתה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במטרה שיורה על פיטורי נאמני ההקדש באותה העת שכן כאמור איש מהם לא השתייך למשפחה. בית המשפט (השופט א' חלימה ) דחה את המרצת הפתיחה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית, מן הטעם שהסמכות לדון בתובענה שעניינה ניהולו של הקדש דתי מוקנית באופן ייחודי לבית הדין הרבני (ה"פ (מחוזי ת"א) 587/78 עזריאלי נ' וינברג (13.3.1981)). על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה. במסגרת הליכי הערעור הגיעו הצדדים להסכמה, שניתן לה תוקף של פסק דין (ע"א 240/81 וינברג נ' עזריאלי (26.8.1984) (להלן: הסכם הפשרה הראשון )). ההסכם קבע כי:

"1. המערערים [...] מסכימים כי פסק הדין בערכאה קמא יישאר בעינו וכי הסמכות היחידה בכל ענין הנוגע לניהול [ההקדש – מ. נ.] תהיה נתונה לבית הדין הרבני בתל אביב-יפו.

2.לנאמני ההקדש [...] יצורפו שני נאמנים נוספים ומספר נאמני ההקדש יעמוד על שבעה. בעקבות השינוי האמור יכהן ד"ר יהושע וינברג [אביהם של המבקשים בהליך זה, להלן: ד"ר וינברג – מ. נ.] בתפקיד של נאמן כפול וכוחו יהיה ככוח של שני נאמנים. לאחר איו"ש של ד"ר יהושע וינברג ימונו שניים מתוך שבעת נאמני ההקדש על ידי המערערים או יורשיהם, באישור בית הדין הרבני בתל-אביב יפו, כפי שנעשה בעבר.

3.הנאמנים [...] יעשו את כל הפעולות הדרושות לאישור הסדר זה ומינויו של ד"ר יהושע וינברג [...] בביה"ד הרבני בתל-אביב-יפו [...].

4.הצדדים כולם מתחייבים לשמור על מטרות ההקדש ולעבוד בשיתוף פעולה למימושו ולא יעשו כל פעולה במטרה לסכל מטרות ההקדש או להפריע במימושן. "

4.

הסכם הפשרה הראשון לא סיים את הסכסוך בין הצדדים. בשנת 1994, במסגרת הליך נוסף, הגיעו הצדדים לפשרה שניה אשר גם לה ניתן תוקף של פסק דין (ע"א 3262/94 וינברג נ' הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל (13.2.1996) (להלן: הסכם הפשרה השני )). במסגרת ההסכם נקבע כי:

"בעלי הדין מודיעים שהסכימו ביניהם שההסכם אליו הגיעו [...] יעמוד בעינו בשינויים הבאים:

(1) מספר הנאמנים יהיה תשעה תחת שבעה.

(2) כוחו של ד"ר יהושע וינברג יהיה ככוח שלושה נאמנים.

(3) המינוי יעשה על-ידי בית הדין הרבני (כאשר בעלי הדין מסכימים שהמינוי יעשה לפי הסכם זה)."

ההליכים מושא העתירה

ההליך בבית הדין הרבני הגדול

5.

בנובמבר 2002 פנו הנאמנים לבית הדין הרבני בבקשה שיכריז על ביטול הסכמי הפשרה בטענה "שנעשו מתוך טעות והטעייה ומקח טעות" וכפועל יוצא מכך יורה על ביטול מינויו של ד"ר ויינברג כנאמן (לרבות כוחו ה"משולש"), על ביטול זכות יורשיו להתמנות לנאמנים אחריו ועל כך שההקדש ינוהל על ידי הנאמנים בלבד (נספח 1 לתשובת המשיבים 5-4 לעתירה בבג"ץ 9030/11). למרות התנגדות המבקשים בהליך הנוכחי, פסק בית הדין (הדיין נ' בן שמעון ) כי הוא בעל סמכות עניינית לדון בבקשה (תיק (אזורי ת"א) 900002101-44-3 גבריאלוביץ נ' גבריאלוביץ (16.9.2009)). בתגובה ערערו המבקשים לבית הדין הרבני הגדול בירושלים אשר דחה את הערעור (תיק (גדול) 811907/1 וינברג נ' הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל לחלוקת פרסים (30.11.2011)). בפסק דינו (הנשיא י' מצגר והדיינים א' שרמן ו ח' איזירר ) התייחס בית הדין הרבני הגדול לבקשת הנאמנים בדבר ביטול הסכמי הפשרה ככזו המכוונת למעשה לביטול מינויו של ד"ר ויינברג כנאמן ואף ראה את הסברם בעניין במהלך הדיון משום תיקון מותר לכתב התביעה המקורי. על סמך זאת קבע בית הדין הרבני הגדול כי סמכות בית הדין הרבני לדון במינויים ובפיטורים של נאמני ההקדש נובעת מכך שזה האחרון נוצר טרם חקיקתו של חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 ולכן חל עליו סעיף 53( III ) לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 1947 (להלן: דבר המלך במועצה ). סעיף זה מעניק סמכות שיפוט ייחודית לבית הדין הרבני "בכל ענין הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף או הקדש דתי שנוצרו לפני בית הדין הרבני לפי הדין היהודי". בית הדין הרבני הגדול אף התייחס לכך שמדובר בבקשה לביטול הסכמי פשרה שקיבלו תוקף בפסק דין של בית המשפט העליון וקבע כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, הדרך לביטול פסקי הדין (וההסכמים להם נתנו תוקף) היא באמצעות הגשת תובענה לערכאה הדיונית המוסמכת. מאחר שכאמור לשיטת בית הדין הבקשה עוסקת למעשה בביטול מינויו של נאמן, נקבע כי הערכאה הדיונית המתאימה היא בית הדין הרבני. על הכרעה זו הגישו המבקשים עתירה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ אשר הכרעתו היא מושא הבקשה הנמצאת לפני. כזכור, מדובר באיחודם של שני תיקים ולכן אפנה תחילה לתאר את ההליך שהתנהל במקביל בבית המשפט המחוזי.

ההליך בבית המשפט המחוזי

6.

בדצמבר 2006 נפטר ד"ר וינברג. כשנתיים לאחר מכן פנו המבקשים בהליך זה לנאמנים בבקשה שאלו יפנו לבית הדין הרבני ויביאו למינויים של בנו של ד"ר וינברג - המבקש 2 - ושני בניו (נכדיו של ד"ר וינברג) לנאמנים במקומו, כל זאת בהתאם להסכם הפשרה השני. משסירבו הנאמנים לעשות כן, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה למתן סעד הצהרתי שלפיו "הימנעותם של המשיבים מלפנות לביהד"ר לאישור מינוי הנאמנים המחליפים הינו הפרה של פסקי הדין [הסכמי הפשרה הראשון והשני – מ. נ.] והפרה של חובתם לשיתוף פעולה בניהול ההקדש מכוח פסקי הדין ומכוח חוק הנאמנות".

7.

בפסק דינו דחה בית המשפט (השופטת ע' ברון ) את הבקשה משני טעמים עיקריים (ה"פ (מחוזי ת"א) 622/08 ריינר נ' קרמר (8.3.2010)). ראשית קבע, בהתאם לטענת המשיבים, כי אין לו סמכות עניינית לדון בבקשה שכן מדובר בעניין הנתון לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. בית המשפט ביאר כי מדובר בהקדש דתי שנוסד טרם חקיקת חוק הנאמנות ועל כן חוק זה אינו חל עליו, וזאת כפי שנקבע בע"א 5407/91 אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף נ' שאולוף , פ"ד מז(3) 265 (1993). יתרה מכך נקבע כי על ההקדש חל סעיף 53( III ) לדבר המלך במועצה שכן עניינה של הבקשה הוא במינוי נאמנים להקדש, נושא אשר על פניו נופל בגדר ניהולו הפנימי כפי שקובע סעיף 53( III ) האמור, ולכן הסמכות לדון בתובענה נתונה לבית הדין הרבני. שנית קבע בית המשפט כי הסעד ההצהרתי המבוקש הוא חסר נפקות אופרטיבית שכן אין בו כדי לקדם את פתרון הסכסוך בין הצדדים וכי למעשה הוא משמש מסווה לרצונם האמתי של המבקשים – מינויים בדין של נאמנים חדשים להקדש – דבר שכאמור אינו בסמכות בית המשפט. מעבר לדרוש להכרעתו הוסיף בית המשפט כי אין מקום להיענות לבקשה וזאת לאור העובדה כי ההליך העיקרי בדבר ביטול הסכמי הפשרה מתנהל בבית הדין הרבני משנת 2002 ולנוכח הרצון להימנע מניהול הליכים מקבילים בשתי ערכאות. כאמור, על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה.

פסק הדין מושא הבקשה

8.

את העתירה לבג"ץ דחה בית המשפט. בנימוקיו הדגיש בית המשפט כי הוא אינו מהווה ערכאת ערעור להכרעות בית הדין הרבני הגדול וכי הביקורת על החלטותיו היא מצומצמת מטבעה. עוד נקבע כי בית הדין הרבני הגדול לא חרג מסמכותו בהחלטתו כי הוא מוסמך לדון בביטולם של הסכמי הפשרה, בשים לב לכך ש"תוכנם של הסכמים אלה עוסק בין היתר במינוי נאמנים – דבר אשר נכלל בסמכותו החוקית של בית הדין הרבני, כחלק מניהולו הפנימי של ההקדש" (פסקה 19 לפסק דינו של השופט ג'ובראן , ההדגשה הוספה – מ. נ. ).

9.

את הערעור האזרחי דחה בית המשפט בהסתמך על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט ציין בין היתר שהוא סומך ידיו על מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי הסעד ההצהרתי המבוקש אינו יכול לסייע לעותרים (המבקשים בהליך זה) בהשגת מבוקשם וכי אין מקום להעניק את הסעד האמור בנסיבות שבהן הליך זהה במהותו תלוי ועומד בבית הדין הרבני.

הבקשה לקיום דיון נוסף

10.

הבקשה לקיום דיון נוסף עסקה בעיקרה בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני להכריע בעניין ביטולם של הסכמי הפשרה אשר קיבלו תוקף בשני פסקי דין של בית משפט זה. לטענת המבקשים בפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה חדשה, שלפיה לבית הדין הרבני, או לכל ערכאה דיונית ייחודית אחרת, יש סמכות לבטל הסכמי פשרה שקיבלו תוקף כאמור, גם אם ההסכמים כוללים הסכמות שסמכות הדיון בהן אינה של בית הדין. המבקשים טענו כי ההלכה שנקבעה מעוררת קושי ובעלת חשיבות ציבורית. לשיטתם היא מעניקה לכל ערכאה שיפוטית ייחודית, כגון בית הדין הרבני, בית המשפט לענייני משפחה, בית הדין לעבודה וכדומה, את האפשרות להקיש מסמכותה העניינית לדון בעניין אחד הנמצא במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין לסמכותה לדון בביטולו של כלל ההסכם, וזאת "על בסיס דין השונה מזה שעמד בבסיס הסכם הפשרה ופסה"ד שנתן לו תוקף" (פסקה 68 לבקשה לדיון נוסף).

עוד טענו המבקשים כי הלכה זו עומדת בסתירה להלכה הקיימת בעניין כפי שנקבעה בב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי , פ"ד לז(2) 181 (1983) (להלן: עניין ספטי ) והורחבה לאחר מכן בע"א 9344/04 אנגל נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ (10.9.2006) (להלן: עניין אנגל ). הלכה זו קובעת כי הסמכות העניינית לדון בבקשה לביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון מחמת עילה חוזית כגון טעות, הטעייה או שינוי קיצוני בנסיבות שייכת ל"בית המשפט המוסמך בערכאה הדיונית" (עניין ספטי , עמוד 186; עניין אנגל , פסקאות 17-15 לפסק דיני). לשיטת המבקשים, במקרה דנן הסעד המבוקש על ידי הנאמנים (המשיבים בבקשה זו) – וזהו לטענת המבקשים המבחן הרלוונטי לקביעת הסמכות – הוא ביטול הסכמי הפשרה. לדידם הסכמים אלו – אף שהם עוסקים בין היתר במינוי נאמנים, קרי בניהולו הפנימי של ההקדש – מהווים "מסמך מכונן" בין הצדדים, הטומן בחובו שורה של הסכמות נוספות (להלן: ההסכמות הנוספות ). הסכמות אלו – כגון התחייבות הצדדים לשמור על מטרות ההקדש, לעבוד בשיתוף פעולה למימושו, להימנע מביצוע פעולות שנועדו לסכל את מטרותיו וכדומה – אינן יכולות להיחשב בגדר "הנהלתו הפנימית של ההקדש", ולכן ההכרעה בהן אינה בגדר סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין הרבני כפי שהוענקה לו בסעיף 53( III ) לדבר המלך במועצה. משכך טענו המבקשים כי הסמכות העניינית שייכת לבית המשפט המחוזי, וזאת מתוקף סמכותו השיורית כפי שהוגדרה בסעיף 40(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

לבסוף טענו המבקשים כי בניגוד לקביעתו של בית משפט זה, פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במסגרת אחד מן ההליכים הקודמים בין הצדדים (ה"פ (מחוזי ת"א) 1092/90 וינברג נ' עזריאלי ז"ל , פ"מ תשנ"ג(3) 235 (1993)) אושר ברובו בערעור ובכך יצר מעשה בית דין לעניין הסמכות העניינית של בית הדין הרבני לדון "אך ורק בענייני ניהול ההקדש, ותו לאו" (פסקה 55 לבקשה לדיון נוסף).

תגובת המשיבים

11.

כאמור, המשיבים 10-3 שימשו או משמשים כנאמני ההקדש. בתשובתם לבקשה טענו הנאמנים בראש ובראשונה כי לא נקבעה בפסק דינו של בית משפט זה הלכה חדשה המצדיקה היענות לבקשה לקיום דיון נוסף. לשיטתם, באישורו את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול יישם בית משפט זה הלכות קיימות בדבר סמכותו העניינית של בית הדין הרבני לדון בענייני הניהול הפנימי של הקדש שחוק הנאמנות אינו חל עליו. על מנת לבסס את התנגדותם לבקשה הציגו הנאמנים שתי טענות חלופיות. ראשית נטען כי מאחר שהסכמי הפשרה המדוברים ופסקי הדין שנתנו להם תוקף הם הסכמים "בעניין של מינוי נאמנים" (פסקה ג.1 לתגובת המשיבים), אשר נכלל בגדר הנהלתו הפנימית של הקדש, הערכאה המוסמכת לדון בביטולם מתוקף סעיף 53( III ) לדבר המלך במועצה היא בית הדין הרבני. לחילופין טענו הנאמנים כי הסמכות לדון בבקשה לביטול הסכמי הפשרה שייכת לבית הדין הרבני הואיל והם אושרו גם בפסק דין שלו שניתן לאחר פסק הדין בבית המשפט העליון.

12.

המשיב 11, שהוא כאמור נכדו של המנוח, צורף כמשיב בערעור שעליו נסובה בקשה זו כמשיב חליף של אמו – חיה גלמונד ז"ל – אשר לבקשתה צורפה להליכים כבר בשלב הדיון בבית המשפט המחוזי, במטרה להביע את תמיכתה בביטול הסכמי הפשרה ואת התנגדותה למהלכיהם של המבקשים. לשיטתו של המשיב 11 פסק הדין מושא הבקשה לא יצר הלכה חדשה כי אם קבע כי "הסמכות לדון בתביעה לביטול הסכמי פשרה הנוגעים למינוי נאמנים בהקדש דתי היא על פי הדין האזרחי בידי בית הדין הדתי" (פסקה 14 לתגובת המשיב 11). עוד ביקש המשיב 11 להדגיש כי המבקשים אינם מייצגים את רצון משפחת המנוח וכי דווקא שימור סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני לדון בכל עניין הנוגע להקדש יעלה בקנה אחד עם רצונה המקורי של המשפחה - ליצור הקדש דתי.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשה לדיון נוסף, בתשובות לה ובפסק דינו של בית משפט זה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה עומדת בתנאים הקבועים בדין לקיומו של דיון נוסף.

14.

בפסק הדין מושא בקשה זו לא נקבעה הלכה חדשה. ראשית, בהחלטתו לדחות את הערעור על סמך תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ודאי שלא קבע בית המשפט הלכה חדשה. בהקשר זה אף נקבע כי כאשר נדחה ערעור על סמך תקנה זו אין הצדקה לקיים על פסק הדין דיון נוסף (ראו דנ"א 920/14 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה 5 להחלטתי וההפניות שם (18.8.2014)). שנית, בהחלטתו לדחות את העתירה, בית המשפט הכיר בכך שתוכנם של הסכמי הפשרה עוסק בין היתר בשאלת מינויים של נאמנים להקדש – שאלה שהסמכות העניינית הייחודית לדון בה שייכת לבית הדין הרבני. משכך, קבע כי בית הדין הרבני הגדול לא חרג מסמכותו כאשר קבע כי הבקשה לביטולם תידון בבית הדין הרבני האזורי. במילים אחרות, כל שקבע בית משפט זה הוא כי בית הדין הרבני הוא "בית המשפט המוסמך בערכאה הדיונית" לדון בביטול הסכמי הפשרה ובסעד העיקרי הנובע מכך – שינוי הרכב חבר הנאמנים שבהקדש. למעשה, ההכרעה בפסק הדין מושא הבקשה, וכך גם נאמר במפורש בראשיתו, מצטמצמת לשאלת הערכאה המוסמכת להכריע בדבר רצונו של המבקש 2 ושני בניו להתמנות לנאמנים מזה ושל הנאמנים הנוכחיים למנוע את המינוי ואף לבטל את מינויו של ד"ר וינברג מזה. כאמור, גם בית הדין הרבני הגדול התייחס לסוגיה מנקודת מבט זו. המבקשים ניסו להיתלות בדבריו של בית המשפט כי ההסכמים עוסקים "בין היתר" במינוי נאמנים וטענו כי דברים אלה מצביעים על הלכה חדשה, בעלת השלכות משפטיות גורפות. אין בידי לקבל טענה זו. המבקשים מנסים לקרוא בפסק הדין מושא הבקשה את מה שאין בו. לא ניתן לומר כי בהכרעתו הקצרה בשאלה הקונקרטית בדבר סמכות מינוי הנאמנים להקדש ביקש בית משפט זה לקבוע הלכה חדשה המגלה עצמה על פני פסק הדין ומצביעה על כוונה מפורשת של בית המשפט לעשות כן (ראו דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (19.8.2002)). משכך, טענות המבקשים בדבר הקושי והחשיבות הציבורית שבהלכה החדשה אינן יכולות להתקבל שכן בהעדר הלכה לא מתעורר קושי.

15.

קיומה של הלכה חדשה הוא תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, להיענות לבקשה לדיון נוסף (ראו סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט). לאור זאת, משנקבע שבפסק הדין מושא הבקשה לא נפסקה הלכה חדשה, מתייתר הדיון בשאר טענות המבקשים. למעלה מן הצורך אוסיף כי עושה רושם שגם לשיטת המבקשים אין בפסק הדין מושא הבקשה משום סתירה להלכה קיימת. למעשה, דומה כי המבקשים חולקים על אופן יישומו

במקרה הקונקרטי של הכלל שנקבע בעניין ספטי ובעניין אנגל לפיו בקשה לביטולו של הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין בבית משפט זה תידון ב"בבית המשפט המוסמך בערכאה הדיונית".

זאת, לאור עמדתם באשר למהותן של ההסכמות הנוספות שבהסכמי הפשרה. ככלל, אופן היישום של הלכה קיימת במקרה קונקרטי אינו יכול להיחשב כהלכה חדשה ולכן אינו מצדיק קיום דיון נוסף (ראו למשל לאחרונה החלטתי בדנ"א 1075/14

קרן היסוד המגבית המאוחדת לארץ ישראל נ' קרן קיימת לישראל באמצעות מנהל מקרקעי ישראל , פסקה 14 (15.7.2014)). יתרה מכך, אפילו היה מתברר כי עמדת המבקשים בדבר הערכאה המוסמכת במקרה דנן הייתה נכונה, לאמור שבית המשפט טעה באופן שבו יישם את ההלכה הקיימת, לא תהיה בכך כדי לסייע להם שכן במקרה זה יש לראות את טענתם כערעורית באופייה. מטרתו של הליך זה היא לדון בהלכות חדשות בעלות חשיבות יוצאת דופן ולא להוות ערכאת ערעור על החלטות בית המשפט העליון (ראו דנג"ץ 5386/07 מדינת ישראל נ' ווסר , פסקה 7 לפסק דינו של השופט ריבלין (19.7.2007)).

16.

סוף דבר: דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף. אין מקום לדון גם בטענות אחרות שהן בעלות אופי ערעורי. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך של 20,000 ש"ח למשיבים 10-3 ו-1,000 ש"ח למשיב 11.