דנג"ץ 7815/16 אדוה רביב נ. המוסד לביטוח לאומי

לפניי בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 5666/15 מיום 25.9.2016, שניתן מפי השופט נ' הנדל

ובהסכמת השופטים נ' סולברג ו - א' שהם . בפסק הדין נדחתה עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל (ארצי) 36063-06-14 רביב נ' המוסד לביטוח לאומי (23.6.2015)), שניתן מפי הנשיא י' פליטמן , השופטות

ר' רוזנפלד ו - נ' רות ’ ונציגי הציבור ש' חבשוש

ו- ע' שטרייט . פסק הדין והבקשה עוסקים בשאלה האם המבקשת זכאית לתשלומי ריבית על גמלה ששולמה לה באיחור.

רקע עובדתי

1.

בעלה של המבקשת נפטר ביום 31.12.1995. בשנת 1996 הגישה המבקשת תביעה לקצבת תלויים נגד המשיב – המוסד לביטוח לאומי. המשיב דחה את התביעה וקבע כי מות המנוח לא היה בעקבות פגיעה בעבודה. המבקשת ערערה על החלטה זו לבית דין האזורי לעבודה תל אביב-יפו, ובשנת 2007 ניתן פסק דין הצהרתי בו נקבע כי מות המנוח הוא בגדר תאונת עבודה (ב"ל (ת"א) 1439/98). לאור פסק הדין החל המשיב לשלם לתובעת קצבת תלויים כפי שנקבע. הקצבה שולמה החל מיום 31.12.1995, בתוספת הצמדה רטרואקטיבית

למדד בלבד – ללא ריבית.

2.

ביום 1.8.2010 הגישה המבקשת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. המבקשת טענה כי על המשיב לשלם לה ריבית , בנוסף לתוספת ההצמדה, על החוב הכספי ששולם רטרואקטיבית מיום מותו של בעלה המנוח.

ביום 19.5 .2014 דחה בית הדין האזורי לעבודה את התביעה וקבע כי קצבת התלויים ששולמה למבקשת

רטרואקטיבית היא בגדר גמלה המשולמת באיחור, ועל כן היא אינה חייבת בתשלום ריבית. כך על פי הדין הקודם בחוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984, וכך גם על פי הדין החדש לפי סעיפים 297א(ב)-(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי ):

(ב) גמלה, המשולמת במועד תשלום שחל לאחר שחלף חודש קלנדרי מלא מהחודש לתשלום, תעודכן בשיעור שבו עלה המדד שפורסם לאחרונה לפני מועד התשלום, לעומת המדד שפורסם בחודש לתשלום.

(ג) חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961, לא יחול על גמלה המשולמת לפי חוק זה.

ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה נדחה אף הוא ביום 23.6.2015

מאותם הטעמים.

3.

ביום 20.8.2015 הגישה המבקשת עתירה בעניין לבית משפט זה. המבקשת טענה כי התשלומים ששולמו לה רטרואקטיבית מיום מותו של בעלה המנוח הם בגדר חוב פסוק מכוח פסק דין כמובנו בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית ), ועל כן חובה לשלמו בתוספת ריבית. המבקשת טענה כי סוגיית סיווג תשלומים שנויה במחלוקת בין שופטי בית הדין הארצי לעבודה וכי בעבר ניתנו פסקי דין סותרים בעניין. אי לכך, טענה המבקשת, קיימת הצדקה להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. עוד הוסיפה המבקשת כי ככל שההסדר החוקי שולל את תשלום הריבית, הרי שיש להכריז על בטלותו מטעמים חוקתיים.

פסק הדין מושא הבקשה

4.

בית משפט זה דחה את העתירה על הסף. בפסק הדין הודגש כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו ערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה. התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות בית הדין הארצי לעבודה שמורה למקרים חריגים בהם נפלה בהחלטה טעות משפטית מהותית או שההתערבות נדרשת מטעמי צדק. בית המשפט קבע כי המקרה דנן אינו נמנה על מקרים אלו.

5.

בפסק הדין קבע השופט נ' הנדל כי אין בפסק דין הצהרתי המכיר בזכאותו של פלוני לתשלום גמלה על פי חוק, גם כאשר זה ניתן לאחר סירוב ראשוני של המשיב להכיר בזכאות שכזו, להפוך תשלומים אלו לחוב פסוק מכוח פסק דין - כמובנם בחוק פסיקת ריבית. בית המשפט הוסיף כי פסק דין הצהרתי חסר מטבעו מימד אופרטיבי המורה על ביצוע התשלומים, הוא רק מכיר בעובדה שקיימת זכות שכזו. הוראת התשלום נקבעת רק מאוחר יותר על-ידי המשיב עצמו, ומכאן שלא ניתן לדבר על "חוב פסוק" המתגבש לאחר קבלת פסק דין הצהרתי. עוד קבע בית המשפט כי החלטת בית הדין הארצי לעבודה עולה בקנה אחד עם פסיקותיו הקודמות ועם לשון החוק.

6.

כאמור, גם הטענה החוקתית של המבקשת נדחתה. בעניין זה קבע בית המשפט כי כבר נפסק בעבר על-ידי בית המשפט העליון, כי עצם החרגת תשלומים כגמלה או קצבה מחוק פסיקת ריבית אינה מקימה עילה לביטול החוק (השופט נ' הנדל מצטט לעניין זה מבג"ץ 4769/90 זידאן נ' שר העבודה והרווחה ,

פ"ד מז(2) 147 (1993). בית המשפט חזר על כך כי החוק מאזן בין צורכי הקופה הציבורית מחד לזכויות הזכאים מאידך. כאמור החוק מעניק במקרים אלו תשלומי הצמדה למדד, אך לא ריבית.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפניי.

הבקשה לדיון נוסף

7.

לטענת המבקשת יש להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק הדין מושא הבקשה מאחר שזה מעלה שאלות חוקתיות ומשפטיות, עליהן ראוי לדון בהרכב מורחב של שופטים. ראשית טענה המבקשת כי הגם שלפי התקנות לא הייתה חובה לזמנה לדיון כדי לאפשר לה לטעון את טענותיה, הרי שבעתירה המעלה סוגיות חוקתיות מן הראוי היה לעשות זאת.

8.

עוד טענה המבקשת כי פסק הדין סותר הלכה קודמת של בית משפט זה בבג"ץ 9165/06 בולגנים נ' המוסד לביטוח לאומי – מחלקה משפטית (11.2.2008) (להלן: עניין בולגנים ). לטענת המבקשת, בעניין בולגנים – בו נידונה תביעה לקבלת ריבית על קצבת נכות ששולמה באיחור של מספר שנים – שופטי ההרכב של בית משפט זה הביאו את נטייתם לקבל את העתירה, ועל כן ניאות המשיב לשלם לעותר את הריבית שתבע תמורת מחיקת העתירה. המבקשת טענה כי תוצאת פסק הדין מושא הבקשה מייצרת חוסר שוויון בין העתירות – זאת כאשר נסיבות המקרה שלה חמורות בהרבה לשיטתה מעניין בולגנים

– וכל זאת ללא הסבר או הצדקה.

9.

לבסוף הוסיפה המבקשת כי טענתה המרכזית היא כי בית המשפט שגה כאשר קבע שאין לראות בגמלה ששולמה לה באיחור כחוב פסוק מכוח פסק דין - עליו חל חוק פסיקת ריבית. לשיטת המבקשת, היות ומדובר בקצבת תלויים - שסכומה קצוב ואינו מחייב ועדה אלא ניתן לפי קריטריונים קבועים מראש - יש לראות בפסק הדין ההצהרתי כפסק דין הקובע חוב פסוק. במקרים אלו סכום התשלום למעשה קבוע מרגע מתן פסק הדין ההצהרתי, היות שהפרמטרים ידועים. לשיטת המבקשת, במקרים כגון דא – בהם המשיב סירב בתחילה להכיר בזכותו של הנפגע - אין להטיל על האחרון את עלויות היגררות ההליך המשפטי שבסופו הוא הוכר כזכאי. זאת להבדיל ממקום בו האיחור נובע ממשך הזמן בין יום הגשת התביעה למשיב ואישור התביעה על ידו. במקרים אלו התהליך מתארך לרוב באופן סביר כתלות בזמן שלוקח לנפגע להמציא האישורים הנדרשים ועבודתו השגרתית של המשיב. במקום כזה נכון שיחול חוק הביטוח הלאומי ואין צורך או הצדקה בתשלום ריבית. כאמור לטענת המבקשת מדובר בהלכה חדשה, קשה ובעלת השלכות רוחב, הסותרת לכאורה הלכות קודמות של בית משפט זה, ועל כן מצדיקה קיום דיון נוסף.

דיון

10.

לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הבקשה ובטענות המבקש, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, דיון נוסף יינתן רק מקום בו ההלכה שנפסקה סותרת הלכה קודמת של בית משפט זה או שיש בפסק הדין קשיות, חשיבות או חידוש משמעותיים. מכאן שדיון נוסף הוא הליך השמור למקרים יוצאי דופן וחריגים מבחינה משפטית (דנג"ץ 5019/13 בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית , פסקה 7 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (14.8.2013)), שמקרה זה אינו נמנה עליהם.

11.

תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) קובעות במפורש כי לבית משפט זה נתון שיקול דעת האם לזמן את העותר לדיון בעתירתו. כך קובע סעיף 5 לתקנות:

שמיעת העותר

תק' תשמ"ח-1988

5.העתירה תובא לפני שופט של בית המשפט העליון והוא רשאי ליתן את הצו או להורות על הזמנת העותר לפניו או להעביר את העתירה להרכב של שלושה; הועברה העתירה להרכב של שלושה, רשאי ההרכב ליתן את הצו או להורות על הזמנת העותר לפניו, ואם היה סבור שהעתירה אינה מראה על פניה עילה רשאי הוא לדחותה על יסוד האמור בה, ללא הזמנת העותר; [...].

ברי כי החלטה שבית המשפט קיבל לפי סמכות הנתונה לו באופן מפורש בחוק אינה יכולה להוות עילה לקיומו של דיון נוסף. עניין זה אף נקבע בעבר בפסיקה (ראו בג"ץ 4894/96 פרבר

נ' משטרת ישראל, המטה הארצי ירושלים , פ"ד נ(4) 21, 28-26 (1996)).

12.

לא מצאתי ממש בטענת המבקשת כי פסק הדין מושא הבקשה סותר הלכה קודמת שנקבעה בבית משפט זה בעניין בולגנים . הלכה של בית המשפט העליון צריכה להיות ברורה, מפורשת ולגלות את עצמה על פני פסק הדין; כלומר י ש להראות כי בית המשפט ביקש במודע ובמכוון לקבוע הלכה

(דנ"פ 6866/12 גולד נ' מדינת ישראל , פסקה 20 לפסק דיני (9.4.2013)). פסק הדין בבג"ץ 9165/06 – עליו נסמכת המבקשת – אינו מלמד על כוונה כזו. מדובר בפסק דין בן שלוש שורות הנותן תוקף להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים. לא ניתן ללמוד על הלכה רחבה בעניין דנן מפסק דין זה, וממילא לא ניתן לומר כי פסק הדין מושא הבקשה סותר הלכה זו. ואחרי ככלות הכל: משנדחית עתירה על הסף, קשה לראות בפסק הדין הלכה.

13.

לבסוף, לעניין טענתה של המבקשת לגבי אופן סיווג הגמלה ששולמה לה באיחור, הרי שמדובר בטענה ערעורית באופייה. טענות שכאלו אינן מקימות עילה לקיומו של דיון נוסף. מטרתו של דיון נוסף היא לדון בהלכות חדשות בעלות חשיבות מיוחדת, לא להוות ערכאת ערעור על החלטות בית המשפט העליון ( דנג"ץ 2630/14 ריינר נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב , פס' 15 לפסק דיני (23.10.2014)) .

14.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.