דנ"א 6193/17 חברה קדישא גחש"א שעל ידי הרבנות הראשית וההמועצה הד נ. קל בנין בע"מ (בהסדר נושים)

לפניי בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (מפי השופט ע' פוגלמן ובהסכמת השופטים ע' ברון ו- ג' קרא ) בע"א 516/17 מיום 23.7.2017. בפסק הדין מושא הבקשה נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' טאובר ) בפר"ק

51003-11-12 מיום 8.1.2017, שניתן על דרך הפשרה מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ).

1.

במוקד הפרשה סכסוך כספי שעניינו מספר הסכמים שנחתמו בשנת 2011 בין המבקשת לבין המשיבה 1 (להלן:

החברה ). על פי ההסכמים החברה התחייבה לבנות עבור המבקשת, עמותה האמונה על קיום מצוות הקבורה על פי ההלכה היהודית בתחומי תל אביב-יפו ,

כ-24,000 מקומות קבורה בבית העלמין "ירקון" בשיטת הקבורה הרוויה. בין הצדדים נוצרה מחלוקת ובשנת 2015 הם פנו לבית המשפט קמא (יוער כי בשנת 2012 ניתן צו הקפאת הליכים בעניינה של החברה וכל המגעים מאז נוהלו מול הנאמן שמונה לה (המשיב 7)). כל אחד מהצדדים טען שהצד שכנגד חייב לו סכומי כסף משמעותיים. בתום התפתחויות רבות הוסכם בין הצדדים כי בית המשפט קמא יכריע בהליך על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ואכן ביום 8.1.2017 ניתנה החלטה לפיה המבקשת תשלם לחברה סך של 27 מיליון ש"ח. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה שנידון בפסק הדין מושא הבקשה דנן. לעניינו חשובה רק טענתה של המבקשת לפיה החלטת בית המשפט קמא הייתה צריכה להיות מנומקת ולמצער מפורטת יותר. זאת בפרט נוכח מורכבות התיק לשיטת המבקשת והיקף הסכומים שעמדו על הפרק. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט אשר קבע כי:

"...בית משפט זה ציין לא אחת כי חובת ההנמקה הקבועה בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אינה חלה על פסקי דין והחלטות שניתנים על דרך הפשרה [...] . בהינתן האמור, ובנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפנינו, אין מקום להתערבותנו אך בשל אי הנמקת ההחלטה נושא דיוננו. גם טענת המערערת לפיה היה מקום לציין אבני דרך בהכרעתו של בית המשפט היא בפועל וריאציה אחרת של הטענה בדבר הצורך בהנמקה." ( שם , פיסקה 10 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן )

על פסק דין זה הוגשה ביום 2.8.2017 הבקשה שבפניי.

2.

בבקשתה טענה המבקשת כי להבדיל מחובת ההנמקה, אשר אף לשיטתה אינה קיימת בפסקי דין והחלטות הניתנים על דרך הפשרה, הרי שהחובה לתאר את המסד העובדתי עליו מתבססת ההחלטה קיימת גם בהליכים אלו. המבקשת טענה כי חובה זו קבועה בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ואין בנמצא פסיקה הקובעת אחרת. לשיטת המבקשת פסק הדין מושא הבקשה חידש הלכה לפיה אין חובה לכלול בפסקי דין והחלטות הניתנים על דרך הפשרה אף את "ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות". המבקשת טענה כי ממצאים אלו אינם חלק מההנמקה המשפטית וכי הכללתם בהחלטות ופסקי דין, כולל כאלו הניתנים על דרך הפשרה ובפרט כאלו המתאפיינים במורכבות רבה, מהווה זכות בסיסית של בעל דין.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה לדיון נוסף ובפסק הדין מושא הבקשה, הגעתי לידי מסקנה שדין הבקשה להידחות. דיון נוסף שמור למקרים חריגים ונדירים בהם נקבעה הלכה חדשה המעלה שאלות משפטיות מהותיות (דנ"א 602/05 כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ , פיסקה 3 לפסק דינה של השופטת ד' ביניש

(5.5.2005)). במקרה דנן לא נקבעה כל הלכה חדשה. הלכה שקובע בית המשפט העליון חייבת להיות ברורה, מפורשת ולגלות את עצמה על פני פסק הדין (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן , פסקה 2 לפסק דינו של השופט מ' חשין (19.8.2002)). פסק הדין מושא הבקשה אינו מלמד על כוונה לקבוע הלכה חדשה כלשהי בסוגיה דנן. פסק הדין אך צועד בתלם שנקבע זה מכבר בפסיקה, לפיו אין חובת הנמקה מפורטת בפסקי דין והחלטות הניתנים על דרך הפשרה (רע"א 3876/01

שי פלסט בע"מ נ' שטרית , פיסקה 3 לפסק דינו של השופט י' טירקל (20.11.2001)). המבקשת ניסתה להבדיל בין חובת ההנמקה לבין החובה לפרט את "ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות", אולם טענתה זו בדיוק נדחתה בפסק הדין מושא הבקשה בו נקבע כי מדובר ב" וריאציה אחרת של הטענה בדבר הצורך בהנמקה "

( שם , פיסקה 10 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן ). כידוע, דיון נוסף אינו נועד להוות ערכאת ערעור נוספת (דנג"ץ 2630/14 ריינר נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב , פס' 15 לפסק דיני (23.10.2014)), וניכר שעיקר טענותיה של המבקשת מופנות למעשה כלפי התוצאה אליה הגיעו בית המשפט קמא ובית משפט זה בפסק הדין מושא הבקשה. משהגעתי למסקנה כי דין הבקשה לדיון נוסף להידחות, ממילא שהתייתר הדיון בבקשה לעיכוב הליכים אשר הוגשה יחד איתה.

4.

סוף דבר, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.