דנ"מ 3387/22ג'ולייטה ביירחטריאן נ. נתיב - לשכת הקשר

בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ע'

פוגלמן , א' שטיין ו ש' שוחט ) בעע"מ 2065/21 מיום 29.3.2022 (להלן: פסק הדין ), שבו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, בגדרו נמחקה עתירה שהגישה נגד החלטת המשיב לדחות את בקשתה למתן אשרת עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות ).

רקע הדברים

1.

המבקשת, ילידת שנת 1946, פנתה לקונסוליה הישראלית במוסקבה ביום 8.9.2016 בבקשה לקבלת אשרת עולה לישראל מכוח חוק השבות. בשאלון שמולא על ידה ציינה בסעיף הלאום כי היא יהודייה ואילו בסעיף הדת ציינה כי היא נוצרייה. המבקשת התבקשה להסביר מדוע סימנה בסעיף הדת כי היא נוצרייה ולתמוך את עמדתה במסמכים מתאימים. לאחר שעשתה כן המתינה המבקשת להחלטה, אך זו בוששה להגיע. רק בחלוף כשנה וחודשיים, לאחר פניות מרובות מצד המבקשת ובא-כוחה, התבשרה המבקשת, בשיחה בעל פה שנערכה ביום 15.12.2017 בקונסוליה, כי בקשתה סורבה. משעה שההחלטה ניתנה ללא הנמקה מפורטת עתרה המבקשת לבית המשפט לעניינים מנהליים וביקשה לקבל לידיה, מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע ), את כל ההחלטות שהתקבלו בעניינה לרבות החומר שעליהן נסמכו, כדי להבין מדוע סורבה בקשתה. גם לאחר פניות חוזרות של המבקשת, בהן ביקשה להבהיר כי אינה נוצריה, נענתה באופן לקוני כי "התקבלה תשובה שלילית מרשות האוכלוסין וההגירה להכיר בדת האפקטיבית של הנדון". בהיעדר הנמקה, הגישה המבקשת עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, כנגד ההחלטה לדחות את בקשתה לאשרת עולה.

2.

לאחר שהוגשה העתירה המשיב הודיע כי הוא סבור שהבקשה נדחתה כדין, אך לפנים משורת הדין הוא יהיה נכון לשוב ולשקול את הבקשה, לקיים ראיון נוסף ולקבל החלטה חדשה ומנומקת בעניינה של המבקשת. לפיכך, ציין המשיב כי אין עוד צורך לדון בעתירה במתכונת שהוגשה ואילו המבקשת מצדה התנגדה לסילוק העתירה וביקשה לקיים בה דיון. בית המשפט קמא נעתר לבקשת המשיב, קבע כי בנסיבות העניין העתירה התייתרה והורה על מחיקתה תוך שמירת טענות המבקשת ביחס להחלטה החדשה שתינתן בעניינה.

3.

על החלטה זו של בית המשפט לעניינים מנהליים, נסוב הערעור נושא הבקשה לדיון נוסף. בעיקרו של דבר, המבקשת טענה כי העתירה במתוכנת שהוגשה לא התייתרה וזאת מהטעם שהחלטת המשיב ניתנה בהיעדר הנמקה ובניגוד לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958 (להלן: חוק ההנמקות ), ובמצב דברים זה, הנטל להראות כי ההחלטה המקורית ניתנה כדין רובץ לפתחו של המשיב. מנגד, המשיב עתר למחיקת הערעור על הסף ולחלופין לדחותו מהטעם שאינו אקטואלי עוד.

4.

ביום 25.4.2021, לאחר שהוגש הערעור, התקיים ראיון נוסף למבקשת בשגרירות ישראל במוסקבה ובהחלטה מנומקת מיום 25.5.2021, נקבע כי זו לא הרימה את נטל ההוכחה בדבר דתה האפקטיבית. נקבע כי לפנים משורת הדין למבקשת יינתן רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 למשך שנה ולאחר מכן יובא עניינה לבחינה נוספת בהתאם לנסיבות העדכניות. המבקשת לא הגישה ערר על ההחלטה החדשה, אף שהיה באפשרותה לעשות כן. המבקשת נכנסה לישראל ביום 6.10.2021 ויצאה ממנה ביום 5.11.2021, יום לאחר שרשות האוכלוסין וההגירה העניקה לה רישיון ישיבה מסוג א/5 בתוקף עד ליום 15.3.2022.

5.

בית המשפט העליון דחה את ערעור המבקשת בפסק דין תמציתי שניתן ביום 29.3.2022. המשנה לנשיאה, השופט ע' פוגלמן , שכתב את דעת הרוב, ציין כי משעה שהרשות המוסמכת הודיעה כי בכוונתה לזמן את המבקשת לראיון ולקבל החלטה חדשה בעניינה, ההחלטה המקורית שביחס אליה הוגשה העתירה נעדרת נפקות ומשכך אין מקום לקיים ביקורת שיפוטית על החלטה כאמור. המשנה לנשיאה פוגלמן הוסיף וציין כי אין בכך כדי לגרוע מן האפשרות לשוב ולעתור נגד ההחלטה החדשה, לאחר מיצוי הליך הערר הפנימי. בשולי חוות דעתו מצא המשנה לנשיאה פוגלמן לבקר את התנהלות הרשויות וציין כי דרך הילוכן בנסיבות העניין, ובפרט לקוּניות ההחלטה שניתנה בעניינה של המשיבה, הובילו את המבקשת לנקוט בהליכים לפי חוק חופש המידע, האריכו מאוד את קבלת ההחלטות בעניינה ואת הליכי הביקורת השיפוטית וכפועל יוצא גרמו לפגיעה שלא לצורך במבקשת ובאינטרס הציבורי.

6.

השופט ש' שוחט , שהיה בדעת מיעוט, סבר כי היה מקום לקבל את ערעור המבקשת, בין היתר, בהסתמך על סעיפים 2א ו-6(א) לחוק ההנמקות. סעיפים אלו מטילים על עובד ציבור שהתבקש להשתמש בסמכות שניתנה לו כדין וסירב לבקשה, לנמק בכתב את נימוקי סירובו. אחרת, כך קובע סעיף 6(א), "בכל הליך לפני ועדת ערר או ועדת ערעור או לפני בית המשפט, על עובד הציבור הראיה כי החלטה או פעולה שלא ניתנה לגביהן תשובה או הודעה כאמור, נעשו כדין". לגישת השופט שוחט , התנהלות המשיב, אשר מנע מהמבקשת פרק זמן לא מבוטל הסבר באשר לטעם שבגינו סורבה בקשתה, אילצה אותה לכתת רגליה בין הרשויות לצורך מתן סעד . כמו כן הוסיף כי עמדת המשיב לפיה בחינה מחודשת של הבקשה מייתרת את העתירה הראשונה, מרוקנת מתוכן את הוראת סעיף 6(א) לחוק ההנמקות ומחסנת את הרשות מפני ביקורת שיפוטית שלא כדין. בכך, לשיטת השופט שוחט , ביקש המשיב לנכס לעצמו יתרון דיוני ולהיחלץ מהנטל להסביר ולהגן על החלטתו נעדרת ההנמקה. לבסוף ציין השופט שוחט כי בנסיבות העניין, נוכח היפוך נטל הראיה, היה על המשיב להביא ראיות לכך שהדת האפקטיבית של המבקשת אינה הדת היהודית, ואילו לא היה עומד בנטל זה רשאי היה בית המשפט להעניק לה את הסד לו עתרה. על יסוד האמור קבע השופט שוחט כי יש להחזיר את הדיון בהליך לבית המשפט המחוזי על מנת שהמשיב יראה כי ההחלטה המקורית התקבלה כדין, וזאת חרף קיומה של החלטה חדשה בעניינה של המבקשת.

7.

על פסק דין זה הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי, שבה היא טוענת כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה ולפיה רשויות המדינה רשאיות לחזור בהן ממתן החלטה לא מנומקת, לקבל במקומן החלטה חדשה ובכך להימנע מביקורת שיפוטית על החלטתן המקורית לפי סעיף 6 לחוק ההנמקות. לשיטתה, פסק הדין מוליך לתוצאה בלתי ראויה לפיה עותר המבקש לתקוף את החלטת הרשות לפי סעיף 6 לחוק ההנמקות בנסיבות מהסוג שלפנינו, לא יוכל לעשות כן ובכך נשללת ממנו האפשרות "ליהנות" מיתרון דיוני בדמות הפיכת נטל הראיה הקבוע בסעיף זה. עוד טוענת המבקשת כי ההלכה שנפסקה לשיטתה בפסק הדין מוקשית גם מהטעם שהיא מעוותת את מערך התמריצים שהמחוקק ביקש לעגן בחוק ההנמקות, ומעודדת רשויות לקבל החלטות לא מנומקות בשלב שלפני הגשת עתירה באופן המנוגד לחזקת תקינות המינהל. על כן המבקשת סבורה כי יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין ולייחדו לשאלת הסעד שאותו ראוי להעניק מקום שבו רשות מינהלית קיבלה החלטה לא מנומקת ולאחר מכן "מבקשת לחזור לנקודת ההתחלה, לקיים את ההליך מחדש וליתן החלטה חדשה ומנומקת".

8.

המשיב מצדו טוען כי דין הבקשה להידחות באשר לשיטתו בפסק הדין לא נפסקה הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה ברורה ומפורשת. לטענתו, מדובר בפסק דין קצר שקבע כי אין מקום לקיים ביקורת שיפוטית על החלטה שאינה בתוקף עוד וקביעה זו נתמכת בהלכה הנוהגת. עוד מוסיף המשיב כי סעיף 6(א) לחוק ההנמקות, שעליו משתיתה המבקשת את הבקשה לדיון נוסף, אינו רלבנטי לענייננו שכן הוא לא עוסק במצב שבו התקבלה החלטה חדשה שבאה להחליף את ההחלטה המקורית נעדרת הנימוק, כבענייננו. לבסוף נטען כי אפילו היה מקום להעביר את נטל הראייה לרשות, והרשות לא תוכיח כי ההחלטה המקורית ניתנה כדין, לא יהיה בכך כדי להורות על מתן אשרת עלייה כפי שטוענת המבקשת. זאת משום שלעמדת המשיב, לכל היותר יוכל בית המשפט להורות לרשות לתקן את הפגם שנפל בהחלטה המקורית ולקבל תחתיה החלטה עדכנית ומנומקת – כפי שקיבלה על עצמה הרשות בענייננו.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בפסק הדין, בבקשה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הליך הדיון הנוסף הוא הליך נדיר אותו יש לייחד למקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם נפסקה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 1654/20 מובילי עטיה שבתאי בע"מ נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 5 (8.6.2020)). בהקשר זה נקבע שעל ההלכה להיות גלויה על פני הפסק "וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" ( דנ"א 4804/02

רביזדה נ' גודלמן (19.8.2002) (להלן: עניין רביזדה )).

10.

אין זה המקרה שלפנינו.

11.

ההלכה לה טוענת המבקשת לא נקבעה בפסק הדין. כל שנקבע בחוות דעתו התמציתית של המשנה לנשיאה פוגלמן הוא כי ההחלטה שעליה נסובה עתירת המבקשת נעדרת נפקות שעה שהרשות המוסמכת הודיעה כי בכוונתה לזמנה לראיון נוסף ולדון מחדש בעניינה. על רקע זה, ובהפנותו לפסק דין קודם שניתן בבג"ץ 5970/18 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה-משרד הפנים , פסקה 2 (6.5.2019)), קבע המשנה לנשיאה פוגלמן כי אין מקום לקיים ביקורת שיפוטית על החלטה שאינה בתוקף עוד. קביעות אלו בפסק הדין אינן עולות כדי הלכה חדשה, ובוודאי שאין למצוא בהן כוונה ברורה ומפורשת לעשות כן (עניין רביזדה ).

12.

המבקשת ביקשה לייחד את הדיון הנוסף בפסק הדין לשאלת הסעד אותו יש להעניק לעותר שלגביו התקבלה החלטה העומדת בניגוד להוראת סעיף 6(ב) לחוק ההנמקות. סוגיה זו היא אכן בעלת חשיבות. אין חולק כי חובת ההנמקה המעוגנת, בין היתר, בחוק ההנמקות היא אחד מיסודות המשפט הציבורי וכללי הצדק הטבעי (ראו, מני רבים: ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , ס(2) 277 בפסקה 26 (2005) ויתר האסמכתאות הנזכרות בפסקאות 12-11 לחוות דעתו של השופט שוחט בפסק הדין). עם זאת, לא מצאתי כי פסק הדין ביקש "לכרסם" בחובה זו או כי יש בו משום ריקון מתוכן של סעיף 6 לחוק ההנמקות, כנטען על ידי המבקשת. זאת מהטעם שדעת הרוב כלל לא נדרשה לשאלת תחולתו של סעיף 6(ב) לחוק ההנמקות וממילא לא קבעה מה תהא הנפקות בכל מקרה ומקרה שבו רשות מנהלית לא תעמוד בנטל להוכיח כי ההחלטה ניתנה על ידה שלא כדין. משעה שהסוגיות שבהן ביקשה המבקשת לקיים דיון נוסף לא נדונו ולא הוכרעו בדעת הרוב, אין הצדקה לבררן לראשונה במסגרת הליך של דיון נוסף (דנ"מ 4726/18 נציגות הבית המשותף ברחוב השונית 10 בהרצליה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה , פסקה 12 (7.2.2019)).

13.

אשר על כן הבקשה לדיון נוסף נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.