דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל מוחמד אסמעיל אחמד ע"י יורשיו וא נ. מדינת

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה (השופטים נ' הנדל, ג' קרא ו -א' שטיין ) מיום 23.7.2019 בע"א 8717/17 ובע"א 1595/18 (להלן: פסק הדין ), אשר עסק באופן קביעת שיעור הפיצוי הפירותי בהפקעת מקרקעין לפי סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה ).

רקע ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.

פסק הדין מושא הבקשה שבפניי ניתן בערעורים על שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ע' הוד ) בת"א 25725-09-15 (להלן: עניין איסמעיל ) ות"א 42429-01-06 (להלן: עניין שרארה ) אשר נדונו במאוחד. במועד ההפקעה חלה על המקרקעין המופקעים התכנית המנדטורית RP/50/42

(להלן: התכנית ), אשר ייעדה את המקרקעין לחקלאות ואשר בכפוף למגבלות מסוימות, ניתן היה לבנות בהם מבנה מגורים אחד על כל חלקה. בעלי הדין מסכימים כי הפקעת המקרקעין נעשתה כדין; כי הנפקעים זכאים לפיצוי על פי הוראות הפקודה; וכי פיצויים כאמור טרם שולמו. הדיון בענייננו נסוב על אופן קביעת שיעור הפיצוי הפירותי לפי סעיף 13(1) לפקודה, האמור לדמות מצב שבו המדינה חוכרת את הקרקע מהנפקע למשך תקופה שתחילתה במועד נטילת החזקה בקרקע וסופה במועד שבו שולמה לו תמורת הקרקע.

למען שלמות התמונה יצוין כי סעיף 13(1) לפקודה בוטל בשנת 2010 בחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן: תיקון מס' 3 ) והוחלף במנגנון שערוך (ראו סעיף 27(א) לתיקון מס' 3). עם זאת, התיקון אינו חל על הפקעות שההודעה עליהן פורסמה ברשומות בהתאם לסעיף 5 לפקודה לפני יום

15.2.2010. לפיכך עדיין קיים מאגר מסוים של תביעות "ישנות" שהוגשו לפני היום הקובע, ושעל אופן חישוב הפיצוי לגביהן חל סעיף 13 לפקודה.

2.

בית המשפט המחוזי אימץ את חוות דעתה של שמאית המקרקעין מטעם בית המשפט, עליה סמכו ידיהם גם המערערים, אשר התבססה על מודל פיננסי של חישוב תשואה ממקרקעין כך שדמי החכירה האבודים נאמדים כעניין נורמטיבי, דהיינו 6% משווי הקרקע, המשתנה משנה לשנה (להלן: חוות דעת השמאית מטעם בית המשפט ). לגישתה של השמאית מטעם בית המשפט דמי החכירה לפי סעיף 13(1) לפקודה מהווים, למעשה, תחליף להצמדה וריבית ומטרתם לפצות את הנפקע על ירידת ערך הכסף שהמדינה משלמת לו בעד המקרקעין וכי יש לגלם בסכום הפיצוי את הערך הכלכלי של פוטנציאל שינוי ייעוד הקרקע, שנוצר בעקבות הציפייה הכללית הקיימת בשוק לשינוי ייעוד. המשיבה, רשות מקרקעי ישראל, חלקה על שיטת חישוב זו וטענה כי יש לאמץ את חוות הדעת השמאיות שהוגשו מטעמה (להלן: חוות דעת שמאי המדינה ) אשר התבססו על עסקאות מקרקעין שלטענת שמאי המדינה משקפות את המציאות בשוק הנדל"ן. תחילה הגישו שמאי המדינה חוות דעת בהן אמדו את דמי החכירה האבודים לפי התשואה השנתית שגובה רשות מקרקעי ישראל בהחכרת קרקעות ריקות העומדים על 5%, ואולם לאחר שיצאו תחת ידיו של בית משפט זה מספר הלכות בנושא, הגישו השמאים חוות דעת מתוקנות בהן אמדו את שיעור דמי החכירה השנתיים למשבצת המקרקעין שנועדה למגורים ב-2.5% לשנה ואת שיעור דמי החכירה לקרקע שבייעוד חקלאי ב-1.5%.

דמי החכירה שחושבו על פי השיטה הנורמטיבית שבה נקטה חוות דעת השמאית מטעם בית המשפט, אותה כאמור אימץ בית המשפט המחוזי, היו גבוהים משמעותית מדמי החכירה שחושבו על ידי שמאי המדינה. בהתאם לכך, פסק בית המשפט בעניין איסמעיל פיצויים בסך של 2,831,873 ש"ח, ובעניין שרארה פיצויים בסך 9,919,949 ש"ח, וכן חייב את המדינה לשאת בעלות חוות הדעת השמאיות, אגרות ההליכים ושכר טרחת עורכי הדין אשר ייצגו את הנפקעים.

פסק דינו של בית המשפט העליון

3.

הערעורים שהגישה המדינה לבית משפט זה התקבלו, פסקי דינו של בית המשפט קמא בוטלו, והדיון הוחזר אליו לשם קביעת דמי החכירה האבודים ולחלופין, לשם קביעת הפיצוי בהתאם למנגנון הפיצוי המשלים שנקבע בתיקון מס' 3. כן חייב בית המשפט העליון את הנפקעים לשאת בהוצאות בסך כולל של 30,000 ש"ח כל אחד, אך שופטי ההרכב נחלקו ביחס להנמקה.

השופט

א' שטיין קבע כי בבסיס מנגנון החכירה הקבוע בסעיף 13 עומד הרציונאל של עשיית עושר ולא במשפט, שכן המדינה נטלה לידיה את מקרקעי הנפקע מבלי לשלם תמורתם דבר במועד הנטילה והיא עשתה בהם שימוש שהעשיר אותה על חשבון הנפקע. לגישת השופט א' שטיין שיעור הפיצויים שבהם יש לזכות את הנפקע במסגרת מנגנון החכירה צריך להיות שווה לאחד משניים: (1) הרווח שהמדינה הפיקה בפועל מהשימוש במקרקעין בעבור התקופה שקדמה לתשלום הפיצויים המגיעים לנפקע בעקבות ההפקעה, ובהקשר זה קבע כי ניתן להשתמש בדמי החכירה הנהוגים ברשות מקרקעי ישראל כאמת מידה; (2) הרווח שהנפקע היה יכול להפיק מהמקרקעין בתקופה הנ"ל כעניין ש בעובדה, וזאת על פי שיטת ההשוואה המתייחסת לדמי חכירה שניתן לקבל בשוק הנדל"ן ממקרקעין דומים לאלו של הנפקע מבחינת מיקום, ייעוד, שטח ושאר מאפיינים רלוונטיים. השופט א' שטיין ציין כי אמות מידה אלה הן אמות מידה עובדתיות המפנות את הצדדים אל המציאות העסקית ואל העובדות בשוק הנדל"ן בזמן אמת. השופט א' שטיין הוסיף ועמד על הכשלים שנפלו בחוות הדעת השמאיות שהוגשו לבית משפט קמא, ובין היתר ציין כי חוות דעתה של השמאית מטעם בית המשפט העריכה את דמי החכירה האבודים באמצעות מודל פיננסי שבבסיסו הנחות נורמטיביות בנוגע לערך הכסף ולתשואה מנכסי מקרקעין, שיטה אשר לגישתו אינה עולה בקנה אחד עם מנגנון החכירה, ואשר מפרשת באופן מרחיב הלכה קודמת של בית משפט זה שעניינה באותם מקרים שבהם השוק מכיר בפוטנציאל ההשבחה העתידי של המקרקעין ונותן לו ערך כלכלי. אשר לחוות דעתם של שמאי המדינה, ציין השופט א' שטיין כי חוות דעת זו לא התבססה על שיטת ההשוואה וכי התשתית העובדתית שעליה העמידו השמאים את מסקנותיהם הייתה דלה ולא הובאו בה נתונים על דמי החכירה שגובה רשות מקרקעי ישראל במקרקעין דומים לאלו שנלקחו מהנפקעים.

4.

השופט

ג' קרא הסכים עם תוצאת פסק דינו של השופט א' שטיין אך העיר כי אף שעמדת הפסיקה היא שיש להתחשב באותם שימושים המתאפשרים על פי יעודה התכנוני של הקרקע נכון למועד ההפקעה, יש להביא בחשבון גם שימוש מיטבי על פי הפוטנציאל הגלום במקרקעין וכן ציפייה סבירה לשינוי תכנוני.

השופט

נ' הנדל הסכים לעיקרי חוות דעתו של השופט א' שטיין ולהערתו של השופט ג' קרא . עם זאת, השופט נ' הנדל חלק על השימוש בדיני עשיית עושר ולא במשפט כבסיס רעיוני לחובת הפיצוי הקבועה בסעיף 13 לפקודה. לגישת השופט נ' הנדל , מנגנון החכירה הוא חלק ממכלול דיני הנטילה השלטונית היוצאים מתוך נקודת הנחה כי ההפקעה נועדה לצרכי ציבור ולמענו ועל כן, ככלל, הפיצויים המשתלמים על פיהם, על נגזרותיהם, תכליתם להעמיד את בעל המקרקעין שהופקעו באותו מצב כספי שבו היה עומד אלמלא ההפקעה בהתחשב, בנסיבות מתאימות, בשיקולים חלוקתיים וכן בעיכוב התשלום עבור הקרקע המופקעת. דיני עשיית עושר ולא במשפט, לעומת זאת, נועדו לספק מענה להתעשרות בלתי מוצדקת על חשבון הזולת והם מטילים חובת השבה על זכייה "שלא על פי זכות שבדין" (ראו סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט). השופט נ' הנדל ציין כי המשמעות האופרטיבית של סיווג הבסיס התיאורטי כרוכה בגובה הפיצוי שניתן להעניק לנפקע, שכן הכלל של השבת המצב לקדמותו שם את הדגש על השינוי לרעה שחל במצבו של הנפקע עקב ההפקעה ולא על הרווח שהרוויחה המדינה כתוצאה מכך. לגישת השופט נ' הנדל – לה הוא מוצא תימוכין גם בפסיקת בית משפט זה – הנפקע זכאי לתשלום בגין אובדן דמי חכירה גם במצבים שבהם המדינה לא הרוויחה מההפקעה, הפסידה מההפקעה או לא הייתה יכולה להרוויח ממנה לכתחילה.

תמצית טענות הצדדים

5.

המבקשים טוענים כי בפסק דינו של בית המשפט העליון נקבעה הלכה חדשה הנוגעת לקיומן של שתי החלופות שעליהן עמד השופט א' שטיין לחישוב הפיצויים על אובדן דמי חכירה לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות: חלופה אחת היא הרווח שהמדינה הפיקה בפועל מהשימוש במקרקעין בעבור התקופה שקדמה לתשלום הפיצוי בעקבות ההפקעה; חלופה אחרת היא הרווח שהנפקע יכול היה להפיק מהשכרת המקרקעין בתקופה הנ"ל כעניין שבעובדה. המבקשים מברכים על קביעותיו של בית המשפט ביחס לחלופה הראשונה, ואולם, לגישתם, החלופה השנייה עומדת בסתירה להלכות קודמות ומושרשות של בית משפט זה ולפסיקה ענפה של בתי המשפט המחוזיים שהתבססו על הלכות אלה. המבקשים טוענים כי פסק הדין מושא הבקשה מבטל, הלכה למעשה, את מסלול הפיצויים לפי סעיף 13(1) לפקודה בשל הקושי להוכיח עסקאות השוואה רלוונטיות והוא עומד בסתירה להתנהלות רשות מקרקעי ישראל עצמה במאות תיקים בהם טענה, כפי שגם טענה בתחילה בהליך זה, ששיעור דמי החכירה הראוי הוא זה הנגבה על-ידה, קרי, בקרקע חקלאית 5% מהשווי המשתנה משנה לשנה של המקרקעין ו-6% הנגבים כדמי השימוש מפולשים ללא רשות לקרקע חקלאית. לגישת המבקשים, התנהלות זו של המשיבה לוקה בחוסר תום לב והיא מבוססת על חששה מסכומי הפיצוי שתאלץ לשלם במסגרת התביעות שהוגשו לאחר שניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' פתח תקווה (23.3.2013), בו נקבע מחסום התיישנות לתביעות פיצויים בגין הפקעת מקרקעין שהוגשו לאחר יום 21.3.2016.

6.

המשיבה טוענת מנגד כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים המצדיקים קיומו של דיון נוסף, שכן הלכת איסמעיל אינה אלא פיתוח של הדין הקיים. לגישת המשיבה, החלופה המאפשרת לנפקעים לתבוע את הרווח שהמדינה הפיקה בפועל מהשימוש במקרקעין נקבעה בדעת יחיד של השופט א' שטיין ועל כן אינה מהווה הלכה. אשר לחלופה השנייה לפיה שיעור אובדן דמי החכירה ייקבע אך ורק על בסיס שיעור דמי החכירה שנפקע היה יכול להפיק מהמקרקעין כעניין שבעובדה, המשיבה מציינת כי בהקשר זה אכן נקבעה הלכה אך לשיטתה מדובר בהלכה ראויה. המשיבה עומדת על כך שלפי הלכת איסמעיל יש לקבוע את דמי החכירה אך ורק בהתאם למציאות העסקית, כעניין שבעובדה, לפי עסקאות השוואה בשוק החופשי, אך היא מוסיפה כי בכך לא נשללה האפשרות לחשב את דמי החכירה כאחוז משווי במקרים המתאימים.

7.

בתגובתם לתשובת המשיבה מציינים המבקשים כי מסקירה שביצעו עולה שבתי המשפט המחוזיים בכלל המחוזות תמימי דעים שפסק הדין לא שינה מההלכה הנוהגת, וכי גם כיום ניתן לחשב את דמי החכירה המגיעים לנפקע כ-6% משווי הקרקע המשתנה משנה לשנה, וזאת בהתבסס על דמי השימוש שגובה רשות מקרקעי ישראל עצמה. עם זאת, המבקשים עומדים על בקשתם נוכח ניסיונה של המשיבה לטעון בהליכים רבים אחרים כי פסק הדין שינה "סדרי עולם" ביחס לאופן חישוב דמי החכירה לפי סעיף 13 לפקודה.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בפסק הדין, בבקשה לקיום דיון נוסף, בתגובה לה ובתשובה לתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) קובע כי דיון נוסף יינתן מקום שבו קבע בית המשפט העליון הלכה חדשה הסותרת הלכה קודמת או "שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידוש של הלכה שנפסקה בעניין" ראוי כי היא תידון בדיון נוסף. בהקשר זה נפסק זה מכבר כי "עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" ( דנ"א 4804/02

רביזדה נ' גודלמן (19.8.2002)). המקרים שבהם מתקיים דיון נוסף, ואף זאת כבר נפסק, הם נדירים וחריגים (דנ"א 3113/03 א.מ. חנויות ירושלים 1993 בע"מ נ' עירית ירושלים (10.07.2003); כן ראו: יגאל מרזל "סעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה – 'דיון נוסף' בדיון הנוסף" ספר דורית ביניש 181, 188-186 (2018) והאסמכתאות הרבות שם) (להלן: מרזל, דיון נוסף )).

קריאה של פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף מעלה כי יש קושי לחלץ ממנו הלכה ברורה וגלויה, ועל אחת כמה וכמה יש קושי לקבוע כי ההלכה האמורה – ככל שנקבעה כזו – עומדת בסתירה לפסיקתו העניפה של בית משפט זה בנדון. סוגיית שוויין של חלקות מקרקעין שהופקעו בעבר מגיעה לא אחת לפתחו של בית משפט זה ופסק הדין מושא הבקשה הוא נדבך נוסף באיזון שאליו חותר בית המשפט בין החובה המוטלת על המשיבה לשלם פיצויים בשיעור "הוגן ושווה ערך" שיעמיד את הנפקע במקום שבו היה עומד אלמלא ההפקעה, ובין הרצון לתמרץ את כל הצדדים הנוגעים בדבר לפצות נפקעים ולהביא אל סיומן את אותן תביעות "ישנות".

9.

מטרת הפיצוי לפי סעיף 13 לפקודה היא להעמיד את הנפקע באותו מצב כספי שבו היה עומד אלמלא ההפקעה, וזאת באמצעות פיצוי הוגן ושווה ערך (ראו גם ע"א 2991/06

מנשה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה – חולון עמ' 6

(19.11.2007); אהוד קמר דיני הפקעת מקרקעין

ב, 681 (מהדורה שמינית, 2013) (להלן: קמר ), והאסמכתאות שם) . על מנת להגשים מטרה זו, נקבע בהלכה הפסוקה כי דמי החכירה הראויים הם דמי החכירה ששוכר מרצון היה משלם למשכיר מרצון, וכי מבין השיטות הנהוגות להערכת שווי קרקע לצורך פיצויי הפקעה עדיפה השיטה ההשוואתית, המכונה לעתים גם "שיטת שווי השוק" (ראה דנ"א 9983/16 מדינת ישראל נ' דבאח , פסקאות 13, 21 (15.8.2017), (להלן: עניין דבאח )). זאת, למעט באותם מקרים שבהם דמי שכירות המשולמים בפועל בעד השכרת מקרקעין דומים אינם זהים לתשואה הכלכלית הנגזרת משווי הנכס, למשל מקום שבשל נסיבות מיוחדות אין בעסקאות השוואה כדי לשקף תמונה מדויקת והוגנת של ערך הקרקע שהייתה בידי הנפקע אלמלא ההפקעה (ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר (4.7.2012) (להלן: עניין הייטנר ),; ע"א 7137/15 עבד לאפי נ' מדינת ישראל (23.2.2017); ע"א 2797/15 מדינת ישראל נ' פאטמה עיסא

(22.5.2016); ע"א 4299/15

אסדי נ' מדינת ישראל ( 8.12.2016 ); עניין דבאח ).

פסק הדין מושא בקשה זו לא סטה מכללים אלה.

10.

בפסקה 30 לפסק דינו עמד השופט א' שטיין , כאמור, על שתי חלופות לאומדן שיעור הפיצוי המגיע לנפקע בגין אובדן דמי חכירה: החלופה הראשונה, המבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט, שתחושב על פי "הרווח שהמדינה הפיקה בפועל מהשימוש במקרקעין בעבור התקופה שקדמה לתשלומם של הפיצויים המגיעים לנפקע בעקבות ההפקעה" (להלן: החלופה הראשונה ); החלופה השנייה, המבוססת על דיני הנטילה השלטונית, שתחושב על פי "הרווח שהנפקע היה יכול להפיק מהשכרת המקרקעין בתקופה הנ"ל כעניין שבעובדה" (להלן: החלופה השנייה ).

אשר לחלופה הראשונה נראה כי דעתו של השופט א' שטיין היא דעת יחיד. השופט נ' הנדל חלק על השימוש בדוקטרינת עשיית עושר ולא במשפט כבסיס רעיוני לחלופה זו, ואילו השופט ג' קרא הסכים רק עם תוצאת פסק הדין של השופט א' שטיין , וכבר נפסק בעבר כי היעדר ההתייחסות אינו חייב להתפרש כקביעה הילכתית משתמעת המקבלת או שוללת הנמקות מסוימות, אלא כאי-נקיטת עמדה לגביהן שאין בצידה כל משמעות הילכתית בעלת השלכות כלליות (ראו דנג"ץ 7260/02 עיריית רמלה נ' עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל פסקה 5 (14.8.2003) (להלן: עניין רמלה )). עוד נקבע כי אם בפסק הדין מובעות דעות שונות אך קיימת הסכמה ביחס לתוצאה, לא בהכרח מדובר "בהלכה" לצרכי דיון נוסף, שכן הנמקות שונות שהובילו לתוצאה אחידה במקרה אחד לא בהכרח יובילו לאותה תוצאה גם במקרים אחרים (עניין רמלה ; דנ"א 6396/00 נסאר נ' נסאר (9.11.2000); מרזל, דיון נוסף 241-240 וההפניות שם)). נראה כי זהו המצב בענייננו שכן השופט נ' הנדל מצידו חלק מפורשות על האפשרות לעשות שימוש בחלופה הראשונה והשופט ג' קרא לא הצטרף אמנם לדעתו של השופט נ' הנדל , אך בה במידה ציין שהוא מסכים אך ל תוצאת פסק דינו של השופט א' שטיין ואף מצא לנכון להעיר הערה הנוגעת לחלופה השנייה. בנסיבות אלה קשה להסיק מפסק הדין עמדה ברורה, לא כל שכן הלכה גלויה ומפורשת, ביחס לחלופה זו.

11.

ביחס לחלופה השנייה עמד השופט א' שטיין בפסק דינו על מושכלות יסוד באשר לאופן קביעת שיעור הפיצוי על פי סעיף 13 לפקודה, וציין כי אמת המידה שלפיה ראוי לקבוע את הרווח שאבד לנפקע היא דמי החכירה הנהוגים בשוק הנדל"ן, עליהם ניתן לעמוד באמצעות שיעור התשואה השנתי ממקרקעין הדומים לאלו של הנפקע מבחינת המקום, הייעוד, השטח ושאר המאפיינים הרלוונטיים. השופט א' שטיין הוסיף וציין כי: "דרך שומה זו ידועה במקומותינו כשיטת ההשוואה; וכפי שכבר נקבע בפסיקתנו, זוהי הדרך הטובה ביותר לקבוע את שיעור התשואה מיחידת מקרקעין" (פסקה 31 לחוות דעתו). טענתם העיקרית של המבקשים בהקשר זה היא שקביעת בית המשפט ביחס לחלופה זו סותרת הלכה קודמת שנקבעה בעניין הייטנר, שם נדונו מקרקעין שלאחר ההפקעה יועדו לתעשייה. לפיכך, נוצר פער גדול מאוד בין שיעור דמי השכירות שניתן היה לקבל בפועל בגין המקרקעין המופקעים על מצבם הפיזי בעת ההפקעה, ובין דמי חכירה הכוללים גם את הפוטנציאל הטמון בייעוד המקרקעין לתעשייה והנגזרים כאחוז מסוים משווי המקרקעין המשתנה משנה לשנה. השופט א' שטיין ציין כי הלכת הייטנר לא שינתה מן העיקרון הבסיסי הנזכר, אך הוא עמד על כך שהוספת אחוזי תשואה בגין הפוטנציאל לפיתוח עתידי של המקרקעין תתאפשר רק באותם מקרים שבהם השוק מכיר בפוטנציאל זה כבעניין הייטנר , ונותן לו ערך כלכלי בדמות של תוספת מחיר בעסקאות קיימות (פסקה 37 לחוות דעתו).

השופט

ג' קרא הסכים, כאמור, רק לתוצאת פסק דינו של השופט א' שטיין ואף הוסיף כי לגישתו בעת עריכת החישוב של דמי החכירה "האבודים" יש להביא בחשבון "שימוש מיטבי בדמות הפוטנציאל הגלום במקרקעין וכן ציפייה סבירה לשינוי תכנוני". הערה זו סותרת את הפרשנות המצמצמת של השופט א' שטיין לעניין הייטנר . השופט נ' הנדל הסכים עם עיקרי חוות דעתו של השופט א' שטיין וכן עם הערתו של השופט ג' קרא . הוא עצמו הדגיש כי לגישתו דמי החכירה הם נגזרת מהרכיב ההוני של הפיצוי ותכליתם של שני הרכיבים היא להעמיד את הנפקע באותו מצב שבו היה אלמלא ההפקעה (פסקה 2 לחוות דעתו). בהקשר זה הסתמך השופט נ' הנדל על פסק הדין בעניין הייטנר , והוא הוסיף ועמד על כך שמנגנון החכירה דורש שישולמו פיצויים לנפקע אפילו במקרים שבהם המדינה לא השכירה את המקרקעין ואף לא היה ניתן להשכירם (פסקה 3 לחוות דעתו).

לפיכך, נראה כי פסק הדין בעניין איסמעיל אין בו כדי לשנות מההלכה הנוהגת עימנו ביחס לאומדן שיעור דמי החכירה המגיעים לנפקע, כמפורט בפסקה 9 לעיל. לכל היותר, מדובר בשלב נוסף בפיתוח ההלכה הקיימת מבחינה רעיונית, שנפקותה המעשית מצומצמת. בהקשר זה יצוין כי לגופו של אופן החישוב, להבדיל מהבסיס העיוני שעליו עומד המנגנון, הרי שלגישת השופט א' שטיין אמת מידה אפשרית לקביעת שוויו הכלכלי של השימוש שהמדינה עשתה במקרקעי הנפקע היא דמי החכירה הנהוגים אצל רשות מקרקעי ישראל (פסקה 30 לחוות דעתו). זאת ועוד, בהמשך חוות דעתו ביקר השופט א' שטיין את חוות הדעת שהוגשה על ידי שמאי המדינה בציינו "הנני רואה קושי נוסף בכך ששמאי המדינה לא הביאו בפני בית משפט קמא נתונים על דמי חכירה שגובה רמ"י בעד החכרת קרקעות הדומות לאלו שנלקחו מהנפקעים" (פסקה 55 לחוות דעתו). הנה כי כן, נראה כי גם לגישת השופט א' שטיין ראוי לאמוד את דמי החכירה בחלופה השנייה על בסיס דמי החכירה הנהוגים בשוק הנדל"ן, ובכלל זה דמי החכירה הנהוגים ברשות מקרקעי ישראל. אמת מידה זו אכן שימשה את בתי המשפט השונים לאורך השנים, מתוך הנחה כי רשות מקרקעי ישראל היא המחכירה הגדולה ביותר של קרקעות בישראל וכי דמי חכירה אלו משקפים דמי חכירה ראויים.

12.

נוסף על כל אלה, יש לזכור כי השאלה שבפנינו עניינה בחישוב אומדן הפיצוי על פי הוראה שחלפה למעשה מן העולם. אומנם, כפי שצוין לעיל, קיים עדיין מאגר מסוים של "תיקים ישנים" ששיעור הפיצוי שעשוי להשתלם בהם עומד על סכומים נכבדים ביותר, וחלילה לי מהקל ראש בהשלכות הפוטנציאליות של יישוב תביעות אלה ובצורך לפצות פרטים בשל מקרקעין שהופקעו מהם. עם זאת, אני סבורה כי המקרה שלפנינו אינו מצדיק דיון נוסף על פי אמות המידה המחמירות הנוהגות עמנו לעניין זה, וזאת גם בשים לב לכך שהשלכותיה של כל קביעה בעניין זה תהיינה, בסופו של דבר, מוגבלות לאותו מאגר של תביעות ישנות אשר הולך ומצטמצם (ראו דנ"א 1652/19 איסחקוב נ' סקוק , פסקה 7 (25.11.2019)). לסיום, אוסיף כי אף שהרצון להגן על הקופה הציבורית הוא מובן, חזקה על המשיבה שתקיים בתום לב את חובת ההגינות והצדק החלה עליה כלפי בעלי המקרקעין, כמי שנטלה מהם לפני שנים רבות את נכסיהם ללא פיצוי, והכל בהתאם לכללים הנהוגים לעניין זה אשר פורטו לעיל.

טענותיהם האחרות של המבקשים מרביתן טענות ערעוריות מובהקות, ובהקשר זה כבר נפסק כי דיון נוסף אינו ערעור נוסף (דנג"ץ 1836/18 שמיר נ' מועצת מקרקעי ישראל , פסקה 9 (9.8.2018)).

הבקשה נדחית, אפוא. אין צו להוצאות.